ט

אך באמת נראה דדחייה זו אין בה ממש אלא דעיקר הטעם רק משום דאין בו תפיסת ידי אדם בלבד דהא גרסינן שם (דף מ"ו ע"א) אתמר אבני הר שנדלדלו (נעקרו מאליהן והשתחוה עובד כוכבים להם) בני רבי חייא ור' יוחנן חד אמר אסורות וח"א מותרות מ"ט דמאן דאמר מותרות כהר מה הר שאין בו תפיסת ידי אדם ומותר אף הני שאין בהם תפיסת ידי אדם ומותרין מה להר שכן מחובר. בהמה תוכיח (שאינה מחוברת ואינה נאסרת בהשתחויה) מה לבהמה שכן בעלת חיים כו' הצד השוה שבהן שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותר אף כל שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותר מה להצד השוה שבהן שכן לא נשתנה מברייתן אלא אתיא מבהמה בעלת מום ומהר (דכי פרכת מה לבהמה שכן בעלת חיים הלכך חשיבא ולא מתסרא הר יוכיח. מה להר שכן מחובר בהמה תוכיח. וחזר הדין כו' הצד השוה שבהן שאין תפיסת ידי אדם וזהו טעם עצמו להתיר שאין יכולים לתלות טעם התירן בטעם אחר דאי אמרת התירן משום מחובר הרי בהמה ואי משום חיים הרי הר. על כרחך טעם התירן משום דאין בהם תפיסת יד אדם שבדבר זה הושוו שניהן אף אני אביא כל השוה להן בדבר זה שיהו מותרין והשתא ליכא למיפרך שכן לא נשתנו מברייתן דהא בהמה נשתנית במום) ואי נמי מבהמה תמה ומאילן יבש (דנשתנה מברייתו ואפ"ה לא מיתסר לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ברבי יהודה הצד השוה שבהן שאין בהם תפיסת יד האדם לשם עבודת כוכבים דתפיסה דנטיעה דמעיקרא לא הוי תפיסה לרבנן דלאו אילן הוא ההיא שעתא שנטעו גרעין ור' יוסי ברבי יהודה דחשיב ליה תפיסה ואסרי ליה משכחת ליה באילן שעלה מאיליו דאפילו לר' יוסי לא מיתסר כל זמן שלא עשה מעשה בגופו) עכ"ל הגמרא ופרש"י. הרי מוכח דלמ"ד מותרת דכן פסק הרמב"ם פ"ח וטוש"ע סימן קמ"ה עיקר הטעם בהר ובבהמה ובאילן רק משום שאין בו תפיסת ידי אדם ולא משום מחובר כלל. (ועיין ט"ז סימן קמ"ה סק"ב דפירש נדלדלו היינו שנתלשו לגמרי דלא כהכסף משנה). דלכן גם אבנים שנעקרו שהם תלושים כיון שאין בהם תפיסת ידי אדם אינן נאסרין ומשמע ודאי מפרש"י דה"ה גם באילן שנטעו גרעין ולבסוף עבדו עיקר הטעם משום שאין זה נקרא תפיסת ידי אדם ולכן ה"ה אם כשנעשה אילן נתלש שלא על ידי אדם גם כן מותר ואינו נאסר מהאי טעמא דהו"ל דומיא דאבנים שנדלדלו דלאו דוקא באבנים לבד דהא בפרק ד' שם (דף נ"ט ע"א) מבואר דגם במים שתלשן הגל הדין כן א"כ מסתמא כמו כן באילן שנתלש מאליו על ידי רוח וכהאי גוונא הדין כן אלמא דמה שאין בו תפיסת ידי אדם לבד מספיק להתיר ואף אם מעיקרא היה בו תפיסה כשהיה גרעין לא הוי תפיסה כנ"ל. א"כ לפי זה יש לומר גם כן בנידן דידן לענין פצוע דכא הדין כן דתפיסה דמעיקרא דקשירת החוט לא הוי תפיסה כלל לגבי הנקב שנעשה אח"כ כיון דלא עשה הקשירה בשביל זה ואדרבה אנן סהדי דלא ניחא ליה כלל שיעשה הנקב ח"ו ואילו עלה על דעתו לא היה עושה זה ח"ו והרי אפילו לענין היכא דהוה פסיק רישיה ולא ימות סבירא ליה להערוך היכא דהוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוה ליה כדבר שאינו מתכוין כמ"ש התוספות בשבת פרק הבונה והרא"ש שם. וגם להחולקים עליו משמע שאין איסור דאורייתא כמו במתכוין וכל שכן הכא דאין זה פסיק רישיה כלל וגם עדיף מלא ניחא ליה דהיינו שאין לו הנאה מזה. כי אם אדרבה שזהו נגד רצונו בתכלית ואילו עלה על דעתו אפשרית זה היה מונע את עצמו מקשירה זו. אם כן ודאי יש לדונו כתפיסה דנטיעת גרעין שלא נטעו מתחלה לכך שאין זה חשוב כלל תפיסת ידי אדם וכיון שכן מה שנעשה השחין והנקב אח"כ הוה ליה שלא על ידי אדם ומותר לבוא בקהל:

קיצור. (מסוגיא דאבני הר שנדלדלו (דף מ"ו א) ומפרש"י שם ד"ה ומאילן יבש מוכח דלמ"ד מותרות עיקר הטעם גם באילן שנטעו ולסוף עבדו הוא רק משום שאין בו תפיסת ידי אדם ולא משום מחובר כלל דאפילו נתלש הדין כן. א"כ לפי זה הוי הוכחה משם לנידן דידן דקשירת החוט סביב הגיד כיון שאילו ידע שאפשר שיחלה מזה כל כך לא היה קושרו. ה"ל גם כן כלא נטעו מתחלה לכך ולאו תפיסה הוא והנקב שנסתעף מזה על ידי סיבת החולי הו"ל כשלא על ידי תפיסת יד אדם ומותר לבא בקהל):