ז

ועתה נבוא לחקור בדין תחלתו בידי אדם וסופו ע"י חולי כנדון שנחלקו בו השב יעקב והשבות יעקב. שנשאל השב יעקב חאה"ע סימן ד' בנער שקשר חוט סביב הגיד למעלה מהעטרה כדי שלא ישתין בלילה ועי"ז נתפח הגיד ונולד בו שחין ונעשה נקב וס"ל דהוי בידי אדם. והשבו"י ח"ג סימן ק"ז הובא בתשובת בית אפרים חאה"ע סימן ג' (ד"י ע"ד) ס"ל דהוי ספק דכיון שלא נעשה הדבר ע"י אדם בידים רק ע"י קשירת החוט נולד החולי ונתנפח הגיד וע"י כן (נפל) [נולד] הנקב הזה. וכן כל חולי ע"פ רוב בא ע"י מקרה רעה והוי כבידי שמים לדעת הרמב"ם ואינו נפסל כל שלא נעשה בידים ממש ע"י אדם עכ"ל. ולכאורה מהו הספק דהא דומה לממזר דג"כ רק תחלתו בידי אדם וסופו בידי שמים. והנה בירושלמי איתא פצוע דכא אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר. אית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול. מ"ד בי"א פסול בידי שמים כשר יליף לה מממזר לא יבוא ממזר לא יבא פצוע דכא מה ממזר בידי אדם אף פצוע דכא בידי אדם פסול. מאן דאמר בין בידי אדם בין בידי שמים מנן ליה א"ר מנא מהכא לא יבא פצוע דכא לעולם. א"ר יוסי בי ר' בון עוד הוא יליף לה מממזר לא יבא ממזר לא יבא פצוע דכא מה ממזר בידי שמים אף פצוע דכא בידי שמים וממזר בי"ש (בתמיה הלא ע"י שהזנו בני אדם בא פסולו) יצירתו בידי שמים. הוון בעי מימר מ"ד בידי אדם פסול בידי שמים כשר רי"ש בנו כו' עד כמי שהוא בידי שמים הובא לעיל אות א'. וא"כ מזה למדנו דתחלתו בידי אדם וסופו בידי שמים פסול לכ"ע דהא ממזר תחלתו בידי אדם וסופו דהיינו יצירתו בידי שמים. א"כ לברייתא דמכשיר בידי שמים ויליף מממזר ע"כ מוכח דס"ל תחלתו בי"א וסופו בידי שמים נקרא בידי אדם. ולברייתא השני דקורא ממזר בידי שמים. הרי ס"ל דבידי שמים. ג"כ פסול. אם כן עכ"פ מוסכם משניהם דתחלתו בידי אדם וסופו בידי שמים דפסול. ולפ"ז צ"ל דזה חמור מתחלתו בידי שמים וסופו בידי אדם דהיינו מ"ש שם הרי שעלתה בו חטטין מי מחכך כו' דמכשיר בזה רי"ש בירושלמי לפי' המ"פ או ברייתא דאומר בידי שמים כשר לפירוש הקה"ע כמבואר לעיל ואילו דומיא דממזר משמע דליכא למ"ד דכשר. ולפ"ד השבו"י צריך לדחוק ולומר דודאי דומיא דממזר נקרא בידי אדם דשם המעשה שבידי אדם יש בו כדי שיהיה נמשך ממנו זה המעשה כו' דהרי כן טבע העולם שנשים מתעברות ויולדות וכן הוטבע העולם א"כ עיקרו בידי אדם. משא"כ הכא בנדון שבו"י י"ל שאין מקשירת החוט שיומשך מזה נקב כ"א זהו ע"י סיבה נפלאה. וכהא דמחלקינן במשנה פרק ואלו הן הנשרפין (דע"ט) גבי היה בו כדי להמית כו' או לא היה בו כדי כו' והכא י"ל שמקשירת החוט לא היה בו כדי שיתהוה הנקב. ומיהו י"ל גם גבי ממזר הרי מהרבה ביאות יש שאין מתעברות כ"א לעתים מתעברות. א"כ המעשה שבידי אדם מצד עצמו י"ל ג"כ שלא היה בה כדי שיהיה הולד. אלא שזה בא בידי שמים. וא"כ גם קשירת החוט לגבי הנקב הוא כערך זה. ואפשר לומר דדומה להא דתנן בפרק הנשרפין (דע"ו ב') דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם ומת פטור שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור. וה"נ הרי היה יכול אח"כ להתיר את החוט מיד ואזי ודאי לא היה ממנו כלום. א"כ אין במעשה הקשירה מצד עצמה בכדי שיומשך ממנה הנקב. שזה נמשך רק ע"י שנתעכב הרבה ולא התיר. ומה שלא התיר הקשירה זהו רק מניעה בידי אדם ולא דמי למעשה בי"א. מיהו יש לחלק דנהי דבד"נ פטור ממיתה כה"ג כשהיה יכול לעלות כו' מ"מ הכא נקרא זה בידי אדם. ותדע דגם בשיסה בו את הכלב י"ל הכא נקרא בידי אדם דהא להרמב"ם גם כרתו הכלב מעצמו הו"ל כדין בידי אדם כ"ש בשיסה בו את הכלב וכרתו דלא עדיף מדין חרזיה סילוא בביצים הנזכר בגמרא. דס"ל להסמ"ג דהטעם משום פשיעת האדם עם מעשה הקוץ כ"ש הכא בקשירת החוט. ועיין בשמ"ח סימן ל"ו סעיף ל"ב ובת"ש שם ס"ק ע"ו:

קיצור. (ובדין תחלתו בי"א וסופו בי"ש כמעשה דהשב"י סימן ד' בקשירת החוט שנולד עי"ז נקב. משמע מהירושלמי דפסול לכ"ע דהוי דומיא דממזר. והשבו"י נסתפק בדין זה וצריך לחלק לדבריו דלא דמי לממזר ודוחק):