ו

ובספר החינוך פרשה כי תצא מצוה תקנ"ט כתב וז"ל שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד ע"י מכת אדם או בהמה או עץ כלומר שלא היה בידי שמים. מלישא בת ישראל עכ"ל. ס"ל דבהמה או עץ שהוא סילוא פוסלים מצד עצמן כמו אדם כיון שאין זה בידי שמים. וכמש"ל גם כן בשם רי"ו. ואע"ג דגבי חרותה נמי תנן פא"ט וחרותה בידי שמים. ואף על פי כן קיי"ל דעל ידי שאר כל הבריות הוי כדין בי"ש אין הדברים דומים זל"ז דשם הטעם הוא משום שע"י שאר הבריות הדרא בריא. ורק בי"א לא הדרא בריא. אבל הכא דההכשר רק בידי שמים דומיא דסריס חמה. א"כ ע"י שאר הבריות אין זה דומה כלל לסריס חמה. וה"ל כמו בידי אדם. אך הנה הת"ש סימן ל"ו ס"ק ע"ה כתב דלהרא"ש הקפידא במה שבא ע"י גרמא דאדם. והרמב"ם יש לו שיטה אחרת וס"ל דדומיא דממזר דע"י מעשה ולכן כתב פט"ז מהא"ב דכרתו כלב או קוץ הו"ל כבידי אדם. וחולי או שחין הו"ל בידי שמים דמעשה באבר בעינן עכ"ל. והבית מאיר סעיף יו"ד גבי או הכהו קוץ כתב וז"ל צ"ע מאין הוציאו הפוסקים זה בהחלט דמקרי בידי אדם נהי דלא הוי בידי שמים ממש הא לא דמו לממזר דבידי אדם ממש ואי ממה דאיתא בההוא גברא דחרזיה סילוא דשלח שמואל חזור על בניו הא מזה לא נשמע אלא דאינו מוליד ובידי שמים נמי אינו מוליד. והקושיא ונקב אינו מוליד היינו משום דאי מוליד פשוט להגמרא דאף בידי אדם כשר ולעולם אין מזה ראיה דמקרי בידי אדם. ואולי הלשון פצוע דכא בידי שמים כשר ולא פ"ד שאינו בידי אדם כשר משמע להו הכי. אך מ"מ ק"ק הא לא הוי דומיא דממזר. ואין לומר משום שהקוץ בעצמו מבלי שיקריב עצמו אליו א"א שיכהו להכי חשוב בידי אדם דא"כ כרתו כלב רע מה איכא למימר ועיין בי"ד סל"ו סי"ד. וע"כ דנראה להם דההיקש לממזר אינו ממש דוקא אדם כו' עכ"ל והאריך. והנה אשתמיטתי' דברי הסמ"ג דנותן טעם להכהו קוץ משום שבא ע"י פשיעת אדם. ומ"ש דא"כ כרתו כלב מאי איכא למימר הלא באמת הסמ"ג השמיט דין הכהו כלב וכ"מ מהת"ש דאין הכל מודים בזה כנ"ל. אך כבר כתבתי דאין להעמיד שום יסוד על דילוג הסמ"ג או כלב והעיקר דע"י שאר הבריות הוי כמו בידי אדם. גם הנה מ"ש הבית מאיר בההוא גברא דחרזיה כו' הא מזה לא נשמע כו' נראה מהתוספתא דלקמן דכה"ג חשוב פ"ד ממש. ובספר תפארת למשה על יו"ד בסימן ל"ו בדף י"א ע"א כתב לענין חרותה וז"ל ונ"ל דע"י חולי הוי כבידי אדם כמו בפצוע דכא בא"ע סימן ה' סעיף י' ואף להרמב"ם שם דחשוב על ידי חולי כבידי שמים היינו משום דבעינן שיהיה נעשה מעשה בגוף אברי הזרע ולדידיה אפילו הפחידו אדם ונסתרס כשר אבל הכא לכ"ע הוי בידי אדם וצ"ע וע"ל סימן מ"ד ס"ה עכ"ל. ועי' מזה בראש אפרים בי"ד סימן ל"ו ס"ק ר"ט ובפרי תבואה סעיף קס"א:

והנה בתוספתא דיבמות פרק עשירי וז"ל אמר ר' יוסי מעשה באחד בכפר מנדון שעלה לראש זית ונפל ונפצעה אחת מביציו ובא ובעל את אשתו ומת ושאלו את ר' יוחנן בן נורי כו' עד שנפסלה מן הכהונה ופסולה לאכול בתרומה עכ"ל הרי ס"ל דהוא פ"ד וכמ"ש בתשובת בית אפרים סימן ב' אף על גב דהפציעה נעשה ע"י הנפילה. ולכאורה אין זה בידי אדם ממש ועיין בחולין (דל"א ע"א) נפלה סכין כו' הא הפילה הוא כו' וכתב הרא"ש שם אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה כו' לא מקרי כח גברא. מיהו הרשב"א בתה"א בית א' סוף שער א' כתב ואיכא למידק היכא דנפלה מידו או מחיקו אי דיניה כהפילה הוא דהא לגבי נזקין דיניה כהפילה וכדאמרינן בפרק כיצד הרגל (דף כ"ו ע"ב) היתה אבן מונחת לו בחיקו כו' ונפלה לענין נזקין חייב כו' ועוד אלמא כל שנפלה מן הגשר מעצמה אף על פי שלא הפילה היא עצמה עלתה לה טבילה עד כאן לשונו א"כ אף דשם החמיר הרשב"א למעשה מ"מ בנ"ד דהחומרא להפך י"ל דלדידיה אף שנפל מעצמו חשוב בידי אדם מה שאין כן להרא"ש ועיין בבד"ה שם השיג על הרשב"א א"כ לדבריהם ליכא הכא כח גברא ואף על פי כן חשוב פ"ד. וזה ראיה ברורה לשטת הרמב"ם דכל ע"י מעשה חשוב פ"ד. אף ע"י כלב או קוץ. וכמו הכא ע"י הקרקע שנחבט בה נעשה פ"ד. ודוחק לחלק משום כיון דלענין נזקין חשיב בי"א משום דכל היכא דאיהו גרם חייב כמו"כ לענין פ"ד כיון דאיהו גרם למעשה גמור שע"י מעשה זה נעשה פ"ד תומ"י ממש חשוב בי"א. משא"כ ע"י חולי אף דאיהו גרם החולי מ"מ לא נעשה פ"ד תומ"י על ידי מעשה כ"א גם החולי הוי רק גרמא לזה כו'. דכ"ז דוחק דלענין נזקין שאני דהוה ליה ליזהר שלא יזיק כמ"ש הבד"ה אבל הכא דהנפילה היא על אפו ועל חמתו ודבר שלא עלה על דעתו כלל. וגם המעשה הוא ע"י הקרקע אין זה נקרא ידי אדם כלל וכמ"ש ג"כ לקמן מענין תפיסת ידי אדם. ע"כ נראה שמתוספתא זו יש ראיה גמורה לדברי הרמב"ם דהכהו קוץ או כלב חשוב בידי אדם:

קיצור. הת"ש בי"ד סימן ל"ו ס"ק ע"ה כתב דשיטת הרמב"ם הוא כשנעשה פ"ד ע"י מעשה הו"ל כמו בי"א. ולכן הכהו קוץ או כרתו כלב פסול וכ"מ מדברי התפארת למשה בי"ד שם ועיין בית מאיר כאן וכ"ד החינוך ורי"ו וכ"מ בתוספתא:

ונציג קיצור הדינים מזה ע"פ הש"ע סעיף יו"ד. או הכהו קוץ עיין לעיל אות ה' ו' נראה דין זה מוסכם לכ"ע להרמב"ם משום דבא ע"י מעשה ולהרא"ש והסמ"ג משום דבא ע"י פשיעת האדם וגם בכרתו כלב אע"ג שי"ל דלהסמ"ג והרא"ש אינו פסול. העיקר כהרמב"ם והרא"ה ורי"ו שהוא פסול. וגם בהסמ"ג והרא"ש אינו מבואר כלל להקל בזה ופשיטא דלא שבקינן הספק שיש לומר בדברי הסמ"ג מפני וודאו דהרמב"ם וסייעתו וכן משמע בתוספתא:

(ב) שחלה מחמת גופו ואם חלה מחמת פשיעת האדם יש להסתפק לפי דעת הסמ"ג עיין לעיל סוף אות ה'. והתפל"מ כתב אם הפחידו אדם וחלה ונסתרס כשר להרמב"ם משום דבעינן על ידי מעשה דומיא דממזר:

(ג) שחין והמסה אותו ואם תחלתו בידי שמים כגון על ידי שחין ואחר כך חיכך בה ועל ידי זה נכרתו לפ"ד הקה"ע הוא מחלוקת בירושלמי אם חשוב כמו בידי שמים או כמו בידי אדם כמבואר לעיל אות א'. ולפי דעת המ"פ משמע דזה חשוב על ידי חולי. כמש"ל אות ב'. ולכאורה יש לומר להחמיר בהא כיון דהרא"ש ס"ל כהמחמיר ומפרש דהיינו אפילו תחלתו וסופו ע"י חולי א"כ עכ"פ בסופו בידי אדם יש להחמיר. ומ"מ הבית מאיר והעצי ארזים מסכימים ג"כ לשיטת המ"פ. וצ"ע. וכתב הבית מאיר ס"י וז"ל ודע דבאמת צ"ע אם נפסל בידי שמים עד שנחלה ומוכרח להנטל בידי אדם כדי שלא יחלה יותר עד שמכח זה עומד ליקצץ. וניטל בידי אדם. אם לא יש לדמויי למה דקיי"ל כר"ש דס"ל כל העומד ליגזז כגזוז דמי וחשוב בידי שמים וכשר. ועי' מסכת ב"ק (נ"ט ע"ב) גיטין (ל"ט) וזה דומה לענבים דכמה דקיימי מכחשי ועיין סימן קכ"ד ועי' יש"ש עכ"ל. ועיין רש"י פ"ק דב"מ (דט"ו ב') ד"ה והא מעשים ובתוספות פ"ט דב"ק (דצ"ה ע"ב) ד"ה שבח ובפ"ד דכתובות (דנ"א ע"א) ד"ה סוף סוף ובפ"ו דשבועות (דמ"ג ע"א) ד"ה כבצורות. ובש"ע ח"מ סימן צ"ה ס"ב ובש"ך סק"ט. ואפשר לצדד כיון דהכא יש מ"ד בירושלמי תחלתו ע"י שחין וסופו בי"א כשר כנ"ל. אם כן בנחלה כ"כ שמוכרח להכרת הוי כמו שני ספיקות להקל:

(ד) דהכי משמע בירושלמי עיין חמ"ח וב"ש דרוב גדולי האחרונים ס"ל כהרמב"ם. והקה"ע השיג על ראיית הרא"ש מהירושלמי. וכן המ"פ השיג עליו והסכים לדעת הרמב"ם: