ה

והנה מ"ש הסמ"ג ע"י פשיעותו. נראה דלא קאי על כרתו אדם דהא אין צריך בזה לטעם דפשיעות כיון שנעשה בידי אדם ממש גרע טובא מפשיעה כמבואר בש"ע ח"מ סימן ס"ו סעיף מ' לענין דברים שאין חייב השומר עליהם אף בפשיעה דמ"מ חייב אם הזיק בידים אלא נראה דקאי על או הכהו קוץ. דהיה קשה לו להסמ"ג מדוע נקרא זה בידי אדם והוא מוכרח בגמרא דבכה"ג פסול כמ"ש הרמב"ם והיינו מעובדא דההוא גברא דסליק לדיקלא וחרזיה סילוא בביצים (ניקבו קוץ בביציו לשון מחרוזת של דגים כו'). והרי כאן לא נעשה הנקב כלל ע"י אדם ולא דמי לממזר ולכן פירש דמ"מ כיון דבפשיעותו נעשה הדבר דסליק לדיקלא ולא נשמר חשוב זה בידי אדם. ואפשר דמה"ט דילג הסמ"ג מלשון הרמב"ם או כלב. משום שי"ל דבכרתו כלב אין שייך כ"כ לומר שזהו פשיעת האדם כמו בהכהו קוץ כיון שאין זה ע"י אדם כ"א ע"י שאר הבריות י"ל דס"ל להסמ"ג דזה הוי כמו בידי שמים כדאמרינן בפ"ג דכתובות (דף למ"ד ע"ב) דע"י אריה נקרא בידי שמים וכדמשמע כן בגמרא פא"ט לענין חרותה. וכמ"ש הרשב"א הובא ב"י בי"ד סימן ל"ו דת"ק ס"ל דבידי כל הבריות הוי כמו בי"ש ולא כמו בי"א. וכ"פ בש"ע שם סי"ד. ואף על גב שהאחרונים הת"ש והכו"פ שם חילקו בין חרותה לפ"ד. זהו לדעת הרא"ש דס"ל דבפ"ד חשוב ע"י חולי כמו בי"א הוכרחו לחלק בין פ"ד לחרותה. אבל להרמב"ם והסמ"ג דע"י חולי חשוב בפ"ד ג"כ בי"ש. א"כ י"ל דגם לענין שאר בריות אין לחלק ביניהם. וכן משמע מדברי הת"ש סימן ל"ו ס"ק ע"ה שהבאתי באות שאחר זה דדוקא להרמב"ם דס"ל דומיא דממזר דע"י מעשה מש"ה ס"ל דכרתו כלב או קוץ הו"ל כבידי אדם נשמע דלהרא"ש אין זה מוכרח. ומיהו הלח"מ פ"ח מה' שחיטה כתב דהרמב"ם מסופק בדין ע"י שאר כל הבריות לענין חרותה ולכן לא הזכירו כלל. ואפשר הסמ"ג ג"כ מסופק כאן לענין פ"ד ע"כ דילג דין או שכרתו כלב. מיהו בכנה"ג בהגב"י שם אות צ' כתב דנראה לו להחמיר גם בחרותה ע"י שאר כל הבריות. אבל אין כן דעת הש"ע והאחרונים שם. וגם בלא"ה אין להעמיד יסוד על מה שדילג הסמ"ג או כלב. דאולי ט"ס הוא. דאם הוה פליג על הרמב"ם היה לו לבאר. וכ"מ ברי"ו נכ"ג ח"ד דרק בידי שמים כשר או ע"י חולי לפ"ד הרמ"ה ושא"פ אבל זולת זה כבידי אדם דמי. וז"ל נכנס לו קוץ בביציו כו' פסול כו' דכבידי אדם דמי עכ"ל. וכ"מ מהתוספתא וכדלקמן ועיקר. ויש לעיין להסמ"ג בחולי שע"י פשיעת האדם כנזכר בגמרא פ"ט דב"ב (דף קמ"ד ב') ובש"ע ח"מ סימן קע"ז ס"ב אפשר דינו כמו בידי אדם וכעין זה החמיר השמ"ח סימן ל"ו סעיף ל"ב לענין חרותה כשאדם גרם לה החולי כו' ע"ש. ולפי"ז כ"ש הכא דהרא"ש פליג אפילו בחולי שלא ע"י גרמא דאדם. מיהו לפמ"ש לקמן בשם התפארת למשה אין להחמיר בזה להרמב"ם:

קיצור. (לכאורה מהסמ"ג משמע דחרזיה סילוא נפסל משום דה"ל ע"י פשיעת האדם אבל הסילוא מצד עצמו אינו פוסל. וא"כ אפשר ה"ה גם שאר הבריות. דמה לי צומח מה לי חי. אבל אין כן דעת כל הפוסקים וגם בסמ"ג אין זה מוכרח):