ט

אלא שעוד יש להתיישב בהאי דקאמר מר גם הוא נגד החוש קצת שלא להאמין הדברים האמתיים המתקבלים על הלב ומצאתי גם כן להב"ש ס"ו ס"ק כ"ז כתב שאם הבעל מאמינה יכול לעשות לבניו חללים כמו שנאמן לומר בן גרושה הוא כו'. ואני אומר דמלתא דפשיטא ליה מיבעיא לי טובא משום דהסברא נותנת לומר דהא דהאמינה התורה לאב היינו במה שראה בעצמו לא במה שמאמין לאחרים דבודאי לא עדיפא כח האב משני עדים כשרים והרי עד מפי עד לא מהני בכ"מ דצריך עדים אף ששמעו מפי נאמן כבי תרי. ואחר כך ראיתי שגם הבית מאיר סי' ו' שם חלק על הב"ש ואפשר שיש ראיה לנגד הב"ש ממה שכתב הרמב"ן בחידושיו בפרק החולץ (דף מ"ז) בההוא מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה אמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך והקשה הרב אב"ד ז"ל כיון דקיי"ל עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נ"מ אי הלכתא כרב נחמן כו' וניחא ליה כו'. וקשיא לי שהרי לדבריו הכל תלוי בגירותה של אשה ואין האב נאמן לפסול את האשה ולא האשה נאמנת לפסול את בנה. ולמה היה צ"ל לדבריך עובד כוכבים אתה. ופי' דבריו היינו כיון דהרב אב בית דין מוקים לה דוקא בשאשתו של זה שבא לפני ר"י היתה גם כן גיורת בינה לב"ע דלא שמה גיורת דאי היתה ישראלית אפילו אם נאמין לו שנתגייר בינו לב"ע והרי אינו גר אלא עובד כוכבים מכל מקום בניו כשרים דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומש"ה מוקים לה הרב אב בית דין דאשתו גם כן גיורת כו'. ועל זה מקשה הרמב"ן ז"ל דכיון דעיקר הפיסול של הבנים אינו מצד שהאב נתגייר בינו לב"ע דזה אינו מעלה ומוריד כלל לגבי הבנים אלא משום שאשתו נתגיירה בינה לב"ע ואם כן למה הוצרך ר"י לומר דאין מאמינים לו שנתגייר בינו לב"ע לפסול הבנים משום שלדבריך עובד כוכבים אתה ואין עדות לעובד כוכבים. אפילו היה ישראל גמור אינו נאמן לפסול את האשה דדוקא לענין הבנים הימניה תורה לאב ולא לפסול אשתו. והאשה גם כן אינה נאמנת לפסול עצמה כיון שבמה שפוסלת עצמה נפסלים בניה ואין האשה נאמנת לפסול בניה וכיון דיש לה בנים אינה נאמנת אפילו ע"ע מה"ט. ולדברי הב"ש הנ"ל אין כאן התחלת קושיא שהרי האשה נאמנת לפסול עצמה עכ"פ כשאין לה בנים. וא"ת דהכא אין להאמינה מפני שאם כן יפסלו הבנים כי יש לה בנים יש לומר דהבנים יפסלו משום שהאב אומר שמאמין לה שנתגיירה בינה לב"ע. אלא צריך לומר דא"י להאמינה על בניו דדוקא לגבי עצמו ממש יכול להאמין כיון דדעתו סומכת אבל לגבי הבנים תלוי בסמיכת דעת הבנים עצמן שאם דעתן סומכת לדברי האם יחושו לעצמן כמ"ש בתשובת חו"י סס"י י'. אבל אינו תלוי בסמיכת דעתו של אב. ומש"ה הוצרך הרמב"ן לתרץ וז"ל דכיון דאמר נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמינו והיא מודה לדבריו נאמנת ע"ע בשאין לה בנים והוא נאמן על בנו לומר מן השפחה נולד לי עכ"ל. ור"ל במ"ש נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמנו שהוא נתגייר בפניה והיא בפניו ואם כן יודע בעצמו על שהיא נתגיירה בינה לב"ע ומש"ה נאמן לפסול הבנים כשיאמר שנולדו מן השפחה שהרי יודע בעצמו שאשתו שפחה. אבל לא שיסמוך על נאמנותה כו':

קיצור. (מ"ש הב"ש סי' ו' ס"ק כ"ז שאם הבעל מאמינה כו' נחלק עליו הבית מאיר שם ואפשר יש ראיה לזה מדברי הרמב"ן ביבמות פרק החולץ דף מ"ז). ומכל מקום עיין במלחמות פ' החולץ (דף ל"ז) גבי קם דינא הדר דינא מ"ש בשם רבינו אפרים נראה דר"א ודאי ס"ל כהב"ש אך הרמב"ן שם סתר דבריו ומכל מקום אין ממנו ראיה דלא מהימן. דשאני הכא שהוא בספק אבל הכא מאמין הוא. ומכל מקום אף גם לפ"ד הב"ש היינו אם האב מאמין. אבל הב"ד אף על פי שמאמינים אינן יכולים לדון עפ"י אומדנא שלהם משום שהדברים מתקבלים על הלב דאל"כ אין לך דברים המתקבלים לאמת יותר מאם האב. ואם שניהם מודים על העובר שבמעיה שממזר הוא ואף על פי כן תנן דאינם נאמנים (לולי דר"י סבירא ליה דהאב נאמן מדינא כמו ב' עדים) והטעם פשוט דהא כבר כתב מהרי"ק שרש קכ"ט דאפילו בדיני ממונות לא אזלינן בתר אומדנא וכ"ד הרמב"ן בסה"מ ל"ת סי' ר"ץ. ואף שכתבתי במ"א שמדברי הרמב"ם בסה"מ שם ופכ"ד מה"ס נראה דס"ל דאזלינן בתר אומדנא בד"מ וכן כתב בתשובת גאוני בתראי ס"י. וכ"נ דעת התשב"ץ ח"א סי' פ' דבממון אזלינן בתר ידיעת האמת. ועיין שם סי' פ"ד (דף מ"ה ע"א ע"ב ע"ג) ועי' שם סי' ע"ו ע"ז ע"ח. מיהו לדברי ריב"ש סי' קנ"א קפ"ב צ"ל דלא ס"ל כן וכוותיה פסק בש"ע סי' למ"ד וסי' רפ"ד. והא דאזלינן בתר ידיעת האמת היינו לאורועי שטרא. תדע דאמרינן בהכותב (ד' פ"ה) קרענא ס"ד כו'. ודין מרומה היינו להשמיט עצמו מן הדין או ליתן כתב ביד הנתבע ולא להוציא מן התובע. ובר מן דין יש לומר דהכא יש להקל טפי מבדיני ממונות. ואפשר שיש לדמותה לד"נ דהא שלהי יבמות אמרינן דהיתר אשת איש לעלמא כד"נ דמיא לולי דאיכא כתובה למשקל. והכא לא שייך לומר כתובה אם כן כד"נ דמיא כיון דנוגע בעניני אישות כדלעיל. מכל הלין טעמי ודאי אפילו היא מעוברת הולד כשר גמור הוא ומוחזק בבנו לכל דבר. כ"ש שאין להחמיר לענין הבחנה: