ו

ולכאורה יש להביא ראיה לדברי הב"ש נגד הבית מאיר מדברי התוספות ביבמות פרק החולץ (דמ"ז ע"א) ד"ה נאמן אתה ובפרק כיצד (דף כ"ה ע"ב) ד"ה לימא רב יוסף. והרא"ש פרק החולץ סימן ל"ה. דהנה ז"ל התוספות בהחולץ שם ד"ה נאמן אתה לפסול עצמך כו' היינו דוקא במילי דמשוי אנפשיה חתיכא דאיסורא אבל אם בא על בת כהן לא פסלה כדפרישית לעיל בסוף פרק שני (דכ"ה ע"ב). וכיון דאם בא על בת כהן לא פסלה משמע אפילו נשאת לו מרצונה. הרי לא אמרינן שהאיסור נמשך ממילא עליה. וגם י"ל בכלל זה דאם בא על בת כהן לא פסלה הוי ג"כ הדין דהבנים שהוליד ממנה הם ישראלים כשרים. דדוחק לומר דהיא כשרה והבנים אינן כשרים דזהו מילתא דתמיהא וכמ"ש הרא"ש כאן. ועוד דמילתא דתמיהא הוא דהוא פסול ובניו כשרין והוא מדברי התוספת פרק כיצד שם. וה"נ מילתא דתמיהא לומר שהיא לא נפסלה ובניה פסולין ואם משום דהאב נאמן לפסול בניו הרי ע"ז משנינן כאן לדבריך עובד כוכבים אתה ואין עדות לעובד כוכבים ועכ"פ לרבנן דר' יהודה דס"ל האב אינו נאמן לא אמרינן דמה דאיהו שויא נפשיה חד"א יומשך כן ממילא על בניו. וצ"ל הטעם משום דאיסור שווייה אנפשיה חד"א אינו כלל שום נאמנות גם על עצמו בדבר השייך לזולתו אף שנמשך ממנו. כ"א זהו איסור לו לבד. ולכן יש דעה דאף אם שני עדים מכחישים אותו עכ"ז שוויה נפשיה חד"א משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים (ודקדוק של היש"ש מענין יש לך עדים שהודית אינו אמת כלל) וכמו שהביא המל"מ פ"ט מה' אישות דין ט"ו בשם תשובת הרשב"א שהובאה בב"י בי"ד סי' א' בד"ה וערום לא ישחוט ופסק כן בש"ע סעיף י"ב דלכ"ע מותרת בהמה זו דהא איכא עדים ששחטה אבל לדידיה אסירא דהא שווייה אנפשיה חד"א. ושכ"כ עוד הרשב"א ח"ג סימן רי"ב הובאה בב"י באה"ע סוף סימן מ"ח א"כ הנאמר כן על בניו שהוליד אחר דשווייה נפשיה חד"א שהם פסולים אף שיש שני עדים מכחישים אותו. הא ודאי לא מסתבר ואף את"ל כיון דהאב נאמן על בניו לא מהני מה שעדים מכחישים אותו. זה אינו מצד חד"א כ"א שהאב נאמן. מיהו יש דיעות דהאב לגבי בניו אינו נאמן יותר משני עדים והכי מסתבר כיון דרבנן פליגי על ר' יהודה כמ"ש במ"א. ועכ"פ לגבי האם ודאי יש לומר כן דאף דשויתה אנפשאה חד"א אף שיש שני עדים מכחישים אותה מכל מקום לגבי בניה אין לומר שתהא נאמנת יותר משני עדים:

וכיון שכן מוכרח דאיסור חד"א לא נמשך ממילא על הבנים אף שהולידם אחר כך דאם היה נמשך ממילא אם כן גם שני עדים לא יהיו נאמנים להכשירם כמו על עצמו ממש וזה אינו מתקבל כלל. א"ו י"ל דאיסור חד"א לא נמשך כלל על הבנים לכן גם בלא עדים יש לומר אינן נפסלים מצד החד"א שלו וכן משמע ממה שכתבו התוס' פרק כיצד שם וז"ל ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן על עצמו דהא אדם קרוב אצל עצמו. ועוד דאם נאמן לפסול עצמו איך יתכן שיהיו בניו כשרים. אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויא אנפשיה חד"א או אם נגח שור ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בע"ד עכ"ל. מדלא מצאו מקום לנאמנות שלו רק לענין לאוסרו בבת ישראל ולענין אם נגח שור כו' ולא אמרו דנאמן לפסול הבנים שיוליד אחר כך. א"ו דאינו נאמן על זה כן כיון שגם על עצמו אינו נאמן כלל רק מדין חד"א. ותדע שהרי התוס' כתבו דמלתא דתמיהא הוא שיהיה הוא פסול ובניו כשרים אף הבנים שכבר הוליד ולא מצאו תירוץ שיהיו הבנים כשרים רק משום דגם על עצמו אינו נאמן. אם כן זה מספיק גם להכשיר הבנים שיוליד אחר כך ואף על פי שמהרש"ל בח"ש מחק זה מן התוספת הנה מהרש"א שם קיים דבריהם. ונעלם מדברי שניהם שהרא"ש בפ' החולץ סימן ל"ה הביא דברי התוס' כמש"כ בשלימות ולא כמהרש"ל. שוב ראיתי ביש"ש פרק החולץ סימן מ"ח הביא גם כן לשון התוספות פרק כיצד כמ"ש בדבריהם ולא מחק הועוד דמלתא דתמיהא הוא דאיהו פסול ובניו כשרים. והעלה דמיד כשנעשה חד"א בהודאת פיו הבנים אשר הוליד אחר כך בחזקת נכרים הם. ואינו דומה לכשהוא אומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני. דהוא אסור בקרובותיה. ומכל מקום אינו פוסלן אפילו אם בא עליהם כמ"ש הרא"ש פרק החולץ ססי' ל"ה דשאני התם שהאשה מכחישתו ואומרת לא קדשתני ואם כן הם כשרים על פי הכחשתה אבל הכא דליכא מאן דמכחיש ליה אם כן מיד כשנעשה חד"א שוב לא יבא לכלל התר עכ"ד. ודבריו אלה מה שכתב ואם כן הם כשרים על פי הכחשתה הוא תמוה דנגד חד"א לא מהני אף שני עדים כ"ש הכחשת אשה א' ועי' בהרא"ש ססי' ל"ה וזה לא כמו שכתב הבית מאיר. מיהו מדברי הרא"ש מבואר שאין האשה הקרובה נפסלת על ידי אמירתו אבל לענין הבנים שיוליד ממנה אין מבואר. ועוד דגבי בא על בת כהן אין מי שמכחיש אותו ואמאי לא פסלה רק שי"ל משום שיש לה חזקת כשרות. וצ"ע דחזקת כשרות מהני לגבי ספק לבד. אלא לפרש"י ביבמות מ"ז ואין עדות לנכרי הואיל ובניך מוחזקים בכשרות כו' אם כן יש לומר דה"ה בת כהן שמוחזקת בכשרות. מה שאין כן הבנים שהוליד אחר כך לא היה להן חזקה דכשרות עי' קדושין (דף ע"ח ב'). ומכל מקום י"ל דרש"י לא הוצרך לזה אלא משום דסבירא לן דנאמן על עצמו לגמרי ולא משום חד"א לבד והלכך בדין הוא שבניו שיוליד יהיו פסולים וכן פוסל בת כהן. מה שאין כן בניו שיש לו אינו נאמן עליהם כיון דעכשיו באנו לדון עליהם כו' (ועי' תשובת הרשד"ם שהביא הכנה"ג בי"ד סי' א' אות פ"ב. ודבריו צ"ע דהאב אינו נאמן על בתו בקדושין רק לאיסורא ולא לקטלא ועדים נאמנים אף לקטלא אם כן עדים עדיפי) אך מלשון הגמרא יש לך בנים כו' אין אתה נאמן לפסול בניך. משמע קצת דוקא הבנים שיש לו כבר אינו נאמן לפוסלם. אם כן הבנים שיוליד אחר כך י"ל שנאמן לפוסלם ומיהו אם יש עדים להפך י"ל ודאי אינו נאמן אף על הבנים שיוליד אחר כך. ועי' בתוספות סוף נדרים דף צ' שהקשו על מתניתין האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. איך מותרת כשאין ראיה הא שויתה אנפשה חד"א כדין האומר לאשה קדשתיך. וצ"ל כיון שמשועבדת לבעלה לא שייך לומר שויתה אנפשה והתוספות כתב דמאחר דיש לחוש לענ"ב עקרו איסור חד"א אם כן שמא יש לומר כמ"כ דלפסול הולד אף שתוליד אחר כך לא מהימנא על ידי חד"א:

קיצור. לכאורה יש ראיה להב"ש מדברי התוס' דיבמות דף מ"ז ע"א ודכ"ה ע"ב ומדברי הרא"ש בהחולץ סי' ל"ה. ועוד אם כהבית מאיר אם כן אף שיש עדים להפך יהיה נאמן על בניו וזה לא מסתבר. אך מלשון הגמרא יש לך בנים כו' אי אתה נאמן כו' משמע קצת כהיש"ש והבית מאיר: