ג

אלא שמ"מ כל זה הוא לשטת החמ"ח וב"ש שפירשו דמ"ש רמ"א שהנחשד מצטרף עם אחר. היינו בדאיכא רג"ל. אבל בדליכא רג"ל אין נאמנים דלפ"ז בנ"ד ודאי אין נאמנים משום דאיסור רג"ל לא שייך כלל בנ"ד וגם בנ"ד ליכא רג"ל כלל כנ"ל. אבל אני חוכך להחמיר בכוונת רמ"א לומר דס"ל דאפילו בדליכא רג"ל מצטרפין. ומשמע לי כן מכמה טעמים. הא' מסתימת לשונו דלא נזכר כלל זכר לדבר דמיירי בשיש רג"ל ולדבריהם הרי העיקר חסר מהספר. הב' והוא העיקר דבמהרא"י שממנו מקור דברי רמ"א משמע כן שהרי כתב וז"ל אפס אי ק"ל הא ק"ל דאם החשוד עודנו מודה שזינה עמה כו' והבעה"ב נמי מעיד שהיא הודית שנטמאת והוי כהודאה אחר הלואה שמצטרפין ואילו לא אמרינן שענ"ב ה"ל עדות גמורה ע"י צירוף דנטמאת ומאן לימא לן דאפילו כה"ג מהני טעמא דענ"ב עכ"ל וכיון דתלי טעמא משום דאילו לא אמרינן שענ"ב ה"ל עדות גמורה כו' ומאן לימא לן דאפילו כה"ג מהני טעמא דענ"ב א"כ משמע ודאי דאפילו בדליכא רג"ל דינא הכי דודאי אילו לא היינו אומרים סברא דענ"ב היתה נאסרת על בעלה באומרת ט"א אפילו בדליכא רג"ל כדתנן להדיא שלהי נדרים למשנה ראשונה שהיו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת ט"א לך. והיינו משום דלא ס"ל טעם דענ"ב עד שלמשנה אחרונה אמרו שלא תהא אשה נע"ב ולכן אמרו האומרת ט"א תביא ראיה לדבריה. וא"כ לפ"ד מהרא"י דכתב דבדאיכא עדות גמורה (ר"ל שיש עד א' עם הודאתה) לא מהני טעמא דענ"ב. הרי לא גרע מדין אומרת ט"א בלא עד א' למשנה ראשונה דאסורה אפילו ליכא רג"ל דבהכי מיירי מתניתן כמ"ש מהרא"י. ועוד דלהחמ"ח והב"ש דמיירי ביש רג"ל שאז ודאי ל"ח שמא ענ"ב כמ"ש החמ"ח אפילו ליכא עוד עד אחד המעיד שזינה עמה אלא דבעינן להעד אחד משום שמכחשת הודאתה כו'. א"כ לא ה"ל למהרא"י לסיים מ"ש ומאן לימא לן דאפילו כה"ג מהני טעמא דענ"ב דהא ודאי טעמא דענ"ב לא מהני אפילו ליכא עדות גמורה כיון שיש רג"ל א"כ איך יסתפק אם מהני אפילו בדאיכא עדות גמורה. אלא הכי הל"ל ומאן לימא לן דאפילו כה"ג נאמנת לגבי דידה להכחיש הבעה"ב כו' ע"ש. א"ו דמהרא"י שם במ"ש אפס אי ק"ל כו' לא תלי טעמו כלל בענין רג"ל אלא משום דבדאיכא עדות גמורה ל"א ענ"ב וא"כ אפילו בליכא רג"ל אסורה לבעלה. כנלע"ד בכוונת דברי מהרא"י ורמ"א ואע"פ שהחמ"ח וב"ש לא פירשו כן והצריכו רג"ל דייקא מ"מ הנלע"ד כתבתי. וגם מסתימת הלבוש והט"ז סק"י משמע כדפרישית וכ"מ בתשובת ח"צ סימן ק"נ ע"ש. ושוב מצאתי כן בתשובת אאזמו"ר נ"ע להדיא וז"ל אך באמת מסתימת לשון רמ"א לא משמע כלל כפירוש החמ"ח וב"ש כו' יעו"ש. (וכעת בדפוס זיטאמיר הוא בתשובת סימן ל"ב בד"ה והנה ממ"ש רמ"א בהג"ה) (וכמדומה שכ"כ בס' הפלאה סימן קט"ו ואין הספר אצלי כעת). ועפ"ז יש מקום לכאורה לומר כדברי מר בנ"ד דהאשה והבועל נאמנים כיון דבכה"ג ל"א ענ"ב ואף על גב דליכא רג"ל הא באמת לא בעינן כלל רגלים לדבר כנ"ל:

קיצור. שבאמת מהרא"י ס"ל דבהודית שזינתה ויש עוד עד ה"ל כשני עדים ולא אמרינן בכה"ג שמא עיניה נתנה באחר וא"כ יש לחוש דנאמנים כה"ג לענין הולד ג"כ: