ב

והנה מ"ש דבנ"ד האשה הודית בפנינו והבועל הודה ג"כ הרי שני עדים. ודימה זה להדין הנזכר ברמ"א סימן קט"ו. אני הזכרתי לעיל סוף תשובתי סברא זו ונ"ל לדחותה והוא מש"ש ועיין תשובת ח"צ סימן ק"נ. ויש לחלק בין לאוסרה לבעלה לענין פיסול הולד די"ל דלא מהני. והוכרחתי בזה כדי שלא יהיו דברי הח"צ שהן הן דברי הרמ"א נגד סוגיא דקדושין (דע"ח ב') דמשמע שם דשני עדים כשרים בעינן דוקא. והנה לדברי מר שכתב דאם האשה הודית ויש רגלים לדבר. אותו שהודית והנחשד מצטרפין לעדות כמ"ש רמ"א. הנה הצריך מר שיהיה רגלים לדבר ג"כ דאז דוקא נאמנים משום דאז לא שייך לומר עיניה נתנה באחר כיון שיש רגלים לדבר. ונמשך בזה אחר פי' החמ"ח סי' קט"ו ס"ו ס"ק כ"ו שכתב על מ"ש רמ"א שם ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת. הנחשד מצטרף עם אחד לאוסרה על בעלה פסקי מהרא"י סי' רכ"ב עכ"ל. וע"ז כתב החמ"ח וז"ל הנחשד מצטרף היינו בדאיכא רגלים לדבר שאז לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר רק שהיא מכחשת העד וע"כ מצטרף גם הנחשד ופלגינן דבוריה והוי כשני עדים כשרים שמעידין אחד ראה שזינתה ואחד ששמע שהודית ובמקום דאיכא רגלים לדבר הודאה בפני עד אחד כאילו ראה שזינתה והודאה אחר הלוואה מצטרפין עכ"ל וכ"כ הב"ש שם ס"ק כ"ט. ומ"מ דברי כת"ר אינם מכוונים גם עם החמ"ח והב"ש. דלשיטתם א"צ הנך ב' עדים אלא כשמכחשת אחר כך את העד שהודית בפניו. אבל אם אינה מכחשת סגי בהודאתה לבד עם רגלים לדבר כמ"ש החמ"ח ובמקום דאיכא רג"ל הודאה בפני עד אחד כאילו ראה שזינתה כו' כנ"ל. עכ"פ לדברי כת"ר דמצריך לדינו של רמ"א ג"כ רג"ל אפילו אינה מכחשת. א"כ לדבריו לא ידענא איך דימה זה לנ"ד. דהא בנ"ד ליכא רג"ל כמו התם דמיירי שיש רג"ל מצד עצם המעשה דהיינו שראו דברים מכוערים בינו לבינה. כדמוכח בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב שממנו מקור ענין רג"ל. וגם בתוספת ורא"ש פ"ב דיבמות שמשם הוכיח מהרא"י ג"כ מדהוצרכו לתרץ מ"ט אינה נאמנת באומרת טמאה אני ומוכח דמיירי היכא שיש רג"ל משמע נמי דרג"ל היינו דברים מכוערים דהא בתוספת וברא"ש שם מייתי לה אענין מכוער הדבר שבגמרא דיבמות שם (דכ"ה ב') וכן באמת הני עובדא דשלהי נדרים בההוא גברא דהוה מהרזק בביתיה היינו ודאי דבר מכוער כדפירש הר"ן שם שהיה נחבא עם אותה אשה ורש"י והרא"ש פירשו שהיה סגור עמה בבית. וכן עובדא דההוא נואף דעל לגבי דההיא איתתא כו' ודאי דבר מכוער הוא שנתייחדה עמו וכ"ש שהיה ידוע ומפורסם לנואף והמתייחדת עם זה ודאי הוא כיעור גדול כמ"ש אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשובתו ד"ה אודות האמתלא. והני תרתי עובדי הן ענין רג"ל שבמהרא"י והתוס' ורא"ש שם שממנו מקור דברי רמ"א. משא"כ בנ"ד ליכא רג"ל כי האי כלל. (שהרי זה דומה לעובדא דנדרים שם גבי הלין נכרים כו' דאל"כ אמאי התירו באשת כהן. ותקשי מכאן להאומרים דבאיכא רג"ל אסורה דה"נ אמאי מותרת דהא שויתה אנפשה חד"א ע' ס"ו סי"ג. א"ו דזה לא הוי רג"ל). ומ"ש מעל' ורג"ל איכא שאומרת אמת דהא ל"ל ענ"ב כו'. הנה אף אם נאמר שודאי ידעה שאינה נאסרת על בעלה. מ"מ לא מקרי רג"ל דרג"ל היינו מעשים שחוץ לאמירתה כנ"ל. אבל באמת לא ידענא איך יתכן שידעה שאינה נאסרת הלא אפילו בעלה ואביה ושאר אנשים נסתפקו בזה ושלחו לשאול שאלה זו כאן שהוא משם עשרים פרסאות והאיך יהיה לה ברור שאינה נאסרת. אתמהה. וגם באמת הדבר צ"ע קצת דאינו דומה לאונס גמור משום דה"ל לדקדק שמא אינו הבעל. כיון שהיה זה האיש מתארח וישן בחדר שלהם והלא בגמרא פג"ה (דצ"ו ע"א) אמרינן דאלת"ה האיך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא משום טביעת עינא דקלא. הרי צ"ל עכ"פ טב"ע דקלא. ועי"ז דוקא מותרים בלילה. וא"כ אשה זו פשעה מה שנשמעת לו בלא טב"ע דקלא. ולא דמי להוחלפו דספ"ג דיבמות דשם לא פשעו מידי. ומיהו י"ל שהיתה בושה מלדבר עמו בחושבה שהוא בעלה וכשתדבר עמו פן ישמע האיש ההוא שישן שם וירגיש משמושם. ומ"מ אין לסמוך כ"כ ע"ז דה"ל לדבר עמו בלחישא. וגם שהחשש פן ישמע האיש כו' אינו כדאי נגד הספק שמא אינו בעלה. ועכ"פ שגגה היא. וכבר כתבתי שהירושלמי פרק האשה רבה מקשה מאי שנא אמרו לה שמת בעלה ונשאת מדין הוחלפו כו' והתירוץ דבאמרו לה ה"ל למידק יותר מבהוחלפו. ואם כן זהו רק בהוחלפו שמעיקרא לא בקיאה בטב"ע דקלא משא"כ בנד"ז י"ל ה"ל פשיעה ממש. וגרע מדין אמרו לה שני עדים שמת בעלה ונשאת כו'. דהתם עכ"פ הוי שוגגת כדאמרינן בגמרא מאי הוה לה למיעבד. אבל הכא ה"ל צד פשיעה אמאי לא בדקה בטב"ע דקלא. וכה"ג איזו ענינים שהאשה בקיאה בבעלה. וכתב אאזמו"ר הגאון ז"ל בי"ד סימן ב' סק"ה דבגמרא ספ"ב דב"ק איתא שהפושע אינו לא כשוגג ולא כמזיד. ובהכי הוה א"ש הגמרא סוף נדרים גבי א"כ חד מן נכרים כו' אי אנת לא דלמא חד מנהון. שנדחקו התוספות והרשב"א והרא"ש והר"ן להעמידה באשת כהן דאל"כ אפילו לדבריה אין לך אונס גדול מזה ואונס בישראל מישרא שרי. ובאמת הרי בגמרא לא נזכר כלל שהיא אשת כהן רק שי"ל משום המשנה דשם אוקימנא באשת כהן. אבל לפמ"ש י"ל אפילו באשת ישראל אסורה לולי טעמא דענ"ב שאין זה אונס כ"א פשיעה. ולא עדיף מאמרו לה מת בעלה בע"א עכ"פ ונשאת דתצא מזה ומזה כו' ובודאי דה"ה אם לא נשאת רק שזינתה ברצון אסורה לבעלה מצד דאין זה נחשב אונס ולא דמי להוחלפו דספ"ג דיבמות. וכ"מ ממ"ש בהמשנה ר"פ האשה רבה הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה (דהיינו זינתה) חייבת בקרבן כו'. ומשמע דכמ"כ אסורה לבעלה. דאל"כ ה"ל לבאר דבכה"ג מותרת לבעלה. וכן מצאתי בספר בית מאיר סוף סימן י"ז סעיף נ"ח וז"ל אבל תימא לי א"כ (ר"ל אם נאמר דאין אסורה לבעלה אלא בהצטרף תרי טעמי דהיינו זולת הקנס עוד טעם ב' משום שמא יאמרו שהוא מחזיר גרושתו משנשאת) א"כ באמרו לה מת בעלך וזינתה בסוברה שהיא פנויה דלא שייך כלל ההיא גזירה שמא יאמרו כו' כדאיתא רסי' יו"ד גירשה וזינתה מותר להחזירה וכי נימא דלהטור מותרת לבעלה ועיין גיטין פ' הזורק דף פ' ע"ב וחידושי הרשב"א שם מוכח להדיא דלא ס"ד למימר הכי. [שכתב שם] סד"ה נשאו אין זינו לא וז"ל ומיהו בהאשה שהלך בעלה למדה"י גופא כו' לא קשיא ליה לתלמוד בהאשה רבה נשאת אין זינו לא דהתם ודאי לא אצטריך לשנות זנות דפשיטא דאין חילוק בין נשאת לזינתה אבל בכל ענין גזרו לאסור בשוגג כיון דבמזיד מיתסרא מן התורה עכ"ל. וכן כתב בחידושי מהריב"ל ס"פ הזורק גט שם וא"כ אסרינן מצד הטעם שאין זה אונס ולא דמי להוחלפו דספ"ג דיבמות. דנחשב אונס יותר. וא"כ אפ"ל דגם בהנך עובדי דשלהי נדרים דא"כ חד מן הנך אהלויי או נפטויי כו' אין זה נחשב אונס. והיתה אסורה לפי דבריה מדרבנן ולא מן התורה דומיא דאמר לה עד אחד מת בעלה והתירוה ב"ד לינשא וזינתה כו' ולכן הוצרכו בגמרא לטעם דעיניה נתנה באחר. ואף אם נאמר שאין להרהר אחרי דברי התוספת סוף נדרים והרא"ש והרשב"א והר"ן שם דס"ל דבאשת ישראל שריא. מכל מקום עכ"פ אין דין זה גלוי לנשים עד שנאמר דבכה"ג לא שייך עיניה נתנה באחר. וגדולה מזו אמרינן פ"ק דקדושין (די"ג א') אטו כולהו נשי דינא גמירי. א"כ לא שייך כלל לומר דהוי רג"ל משום דמוכח שאומרת אמת כיון דלא שייך עיניה נתנה באחר. דשפיר י"ל דשייך. וביותר אני תמה עליה דמר דאף את"ל דנ"ד נמי נקרא רג"ל אכתי לא דמי כלל לדינו של רמ"א סימן קט"ו לשטת החמ"ח וב"ש ומר. והוא כיון דלשיטתם האיסור שם משום רג"ל דוקא. והרי מהרא"י כתב שם להדיא. דענין רג"ל לא מהני שיהיה איסור על בעלה אלא דאדידה נעשה איסור ע"י אמירתה טמאה אני משום דשויא אנפשה חד"א כו' ע"ש מיהו נראה דאפילו לדעת התוספות דפ' אע"פ המחמירים טובא כו' עד ולגבי דבעל אין כאן דברי' לאיסור דלגבי דידיה ודאי אמרינן ענ"ב. ור"ל אף בדאיכא רג"ל. וכיון שכן בנ"ד לענין פיסול הולד. לא מהני רג"ל דלא שייך לומר על הולד דשויה אנפשה חד"א. ועיין ב"ש ס"ו ס"ק כ"ז דאינה נאמנת לפסול בניה כו' וכ"ש בנ"ד:

קיצור. מ"ש מר כיון שהאשה הודית ביש רג"ל והבועל הודה הוי שני עדים ונפסל הולד. נמשך אחר החמ"ח והב"ש דצריך ג"כ רג"ל וא"כ כאן אין כלל רג"ל. דרג"ל אינו מה שמוכח דלא נתנה עיניה באחר כ"א מה שיש דברים מכוערים המראים שהיה עבירה וגם לא פשיטא כלל דלא נתנה עיניה באחר שי"ל גם כאן כסבורה שתיאסר על בעלה. גם ע"פ הדין יש פקפוק אם לא חשוב כאן פשיעה מה שלא דקדקה אם הוא בעלה ולא דמי להוחלפו ועוד דרג"ל לא מהני רק דשויתה אנפשה חד"א וזה אינו שייך בה לגבי הולד: