א

סימן יד

על אודות השאלה הנ"ל באשה שנבעלה לאחר בטעות ובעלה ג"כ בא עליה פ"א לבד סמוך לטבילתה אשר העליתי לעיל בעזרה"י להכשיר הולד. והסכים ג"כ דודי הרב הגאון מוהר"י ליב נ"י לזה מצד ב' טעמים הראשונים שלי דשם. וזה אשר כתב לי על הטעם הג'. וז"ל אך מ"ש מעכ"ת לצדד להתיר משום דאין האשה והבועל נאמנים. ולדידיה לא משכחת לה שיהיו חוששין לולד בכגון עובדא דידן וכעובדא דא"ז שביש"ש אא"כ הבעל לא בא עליה כלל תוך צ' יום. והיא נתעברה בטעות שהאב נאמן שלא בא עליה וממילא הולד ממזר. (וכמ"ש התוספת כה"ג באומר על בנו הקטן שהוא בכור) אבל בא עליה בעלה תוך צ' יום לא משכחת לה האי דינא כלל דבודאי אין כאן עדים והם אינן נאמנין. וא"כ לאיזה צורך כ' הא"ז הטעם בהפרשה דא"א להבחין כו' ולהכשיר הולד משום דרוב בעילות כו' ת"ל משום דאין נאמנים דבודאי לא מיירי שהיו עדים בדבר. דמן הסתם אין דרך להיות עדים בכך. ועוד דאם העדים היו רואים שאחר נכנס אצלה היו מוחים בידו והיו מרעישים בקול אא"כ שהיו העדים ג"כ בטעות דכסבורים שהוא בעלה. וכל כה"ג ה"ל לפרושי. א"ו דבאין עדים מיירי ואפ"ה אצטריך להני טעמי. משום דקיי"ל דאם האשה הודית לפני עד א' ויש רגלים לדבר. אותו שהודית בפניו והנחשד מצטרפין לעדות כמ"ש רמ"א בסימן קט"ו. וא"כ ה"נ הרי עכ"פ האשה הודית בפנינו והבועל ג"כ הודה הרי כאן שני עדים. ורגלים לדבר איכא שאומרת אמת. דהא ליכא למימר עיניה נתנה באחר כעובדא דשלהי נדרים דהא אינה נאסרת על בעלה דישראל הוא. ואפשר דבכה"ג גם האשה עצמה לבדה נאמנת דדוקא על העובר אינה נאמנת אבל בנ"ד היא אמרה על עצמה קודם שידעה אם יש לה עובר כלל. ולא אמרה אלא על עצמה לבדה. אלא שאח"כ נמשך ממילא לחוש גם לולד. מאן לימא לן דבכה"ג אינה נאמנת. גם הוא נגד החוש קצת שלא להאמין הדברים האמיתיים המתקבלים על הלב. אך בנ"ד אין לחוש כלל מתרי טעמי דלעיל עכ"ל דודי הרב הגדול הנ"ל שי'. ואני בעניי באתי לחקור ולעמוד על דבריו היעמדו דבריו או לא כי תורה היא כו' ומהש"י אשאל העזר: