ז

ועוד יש צד להקל בנ"ד. והוא משום דליכא שני עדים כשרים שבא עליה הבועל הנ"ל רק שהיא והבועל אומרים כן. אם כן י"ל דאינן נאמנים כלל לפסול העובר. שהרי משנה שלימה שנינו בקדושין (דף ע"ח ב') ואפילו שניהם (פי' האיש ואשתו) מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנים. ופרש"י ואפילו שניהם האב והאם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנים. והטעם פרש"י שם גבי אב משום דקרוב הוא אצלו ואין עדות לקרוב. וכ"ש גבי האם דקרובה היא וגם אין עדות לאשה. ואף על גב דר' יהודה פליג התם וס"ל דהאב נאמן לבדו היינו האב לבד דנאמן בעצמו כשני עדים מדכתיב יכיר. אבל על נאמנות האם לא פליג ר' יהודה. וכמו דלת"ק לא נאמנת אפילו כעד אחד דמש"ה אפי' שניהם יחד אין נאמנים כשני עדים דעלמא שנאמנים. כמ"כ לר' יהודה אינה נאמנת אפילו כעד אחד. ואם כן בנ"ד אף את"ל שהבועל נאמן כעד א' משום דפלגינן דבוריה מכל מקום האם אינה נאמנת כעד אחד אי משום דקרובה היא אי משום דאין אשה מצטרפת לעדות במקום דבעינן ב' עדים. וכיון דליכא ב' עדים א"א להוציאו מחזקת כשרות דקיי"ל אין ערער פחות משנים כדאיתא שם דף ע"ג ואף על גב דאמרינן שם דהיינו היכא דאית ליה חזקה דכשרות שהיו מוחזקים בו בחזקת כשר. ועובר זה לא שייך לומר שהיו מוחזקים בו כו'. וכ"ה להדיא בקדושין (דף ע"ח ב'). מכל מקום האי נמי אית ליה רובא מכח אביו ואמו. וכדאיתא בפ"ק דחולין גבי מנה"מ דאזלינן בתר רובא ודילמא לאו אביו הוא אלא ש"מ דאזלינן בתר רובא. וכיון דאזלינן בתר רובא ואמרינן דמסתמא הוא בן אביו א"כ ה"ז כמי שיש לו חזקת כשרות דהא רובא עדיף מחזקה. ולא דמי לפנויה דאע"ג דרוב כשרים אצלה אמרינן דבתה ל"ל חזקת כשרות ולא מחשבינן ליה האי רובא כחזקה משום די"ל דילמא אזלא איהי לגבייהו וה"ל קבוע. וכדאיתא בקדושין (דף ע"ג א'). מה שאין כן הכא דאמרינן רוב בעילות אחר הבעל ואם כן אין לספק ברוב זה כלל ואם כן עדיף כחזקה וגם דאפשר דהוי נמי חזקה דאתיא מכח רובא כמו שכתבו הפוסקים גבי גבינות מבהמה שנטרפה עבי"ד סי' פ"א. ועוד דהא ביבמות פרק הערל (דף פ' ע"ב) אכשר רבא תוספאה באשה שהלך בעלה למדנה"י ואשתהי תריסר ירחי שתא. אף על גב דהוי מיעוטא דלא שכיח שישתהה י"ב חדש על כל זה כיון שאפשר לתלות אחר הבעל לא חש לזנות. עיין תשובת הריב"ש סי' תמ"ז. מכש"כ היכא שבעלה תדיר אתה עמה דהולד בחזקת כשרות גמור עם הרוב. דאי אפשר לפוסלו כ"א על ידי שני עדים. ועוד דגבי פנויה נמי הא אין האם נאמנת לומר ממזר הוא ואם כן הוא הדין אפילו יש לה עוד אחד שמעיד כן כיון דאין כאן שני עדים כשרים. ואם כן הא קמן דאין מוציאין העובר מחזקתו אא"כ על ידי ב' עדים כשרים אלא דגבי פנויה דבלא"ה הוא בחזקת ספק ממזר גם בלא הגדת האם לפסול מטעם דאיתא בקדושין (דף ע"ג) משום מעלה דיוחסין. אזי אף על פי שהאם ועוד אחד מעידים לפוסלו אין נאמנים לשוייה ממזר ודאי. ואם כן כמו"כ בבן אשת איש שבעלה עמה תדיר שבלא הגדתה הוא בחזקת ישראל כשר דמסתמא אביו הוא. אם כן אפילו על ידי הגדתה ועוד א' עמה אין נאמנין להוציאו מחזקתו לעשותו ספק ממזר. וכן כתב הפני יהושע להדיא בקדושין (דף ע"ח ב') ע"ש. והדברים ק"ו מפנויה מה התם שהבן אין לו חז"כ משום דדילמא אזלא איהי כנ"ל. כ"ש בבן זה שיש לו חזקת כשרות מצד הרוב עכ"פ כנ"ל. וכן משמע ממה שכתב הר"ן בקדושין (ע"ח ב') שם וז"ל עמ"ש רש"י שהאב אינו נאמן (לדברי חכמים) משום דקרוב הוא אצלו ואין קרוב כשר להעיד עליו כך כתב רש"י ז"ל. ותמיהני למה הוצרך לכך דהא כיון דבחזקת כשרות הוא אין ערעור פחות משנים עכ"ל. ואף על גב דהר"ן קאי אהיכא שיצא לאויר העולם מכל מקום הוא הדין אעובר למסקנא דגמרא שם דגם אעובר אין נאמנים והיינו משום דרובא מסייע ליה. וכן משמע דעת ריא"ז בש"ג שם להדיא שאפילו על העובר שבמעיה אין נאמנת לומר ממזר הוא ואין מוציאין אותו מחזקת כשרותו אלא על פי שני עדים. משמע להדיא דכל שלא באו שני עדים בחזקת כשר הוא לכל דבריו ואינו אפי' ספק ממזר. וכיון דבעינן שני עדים ודאי דהאם אינה נאמנת שהרי היא אשה וקרובה. ועיין ברמב"ם פט"ו הי"ט משמע גם כן כן. ומ"ש בנ"י ספ"ז דיבמות דעפ"י האם נעשה ספק ממזר. היינו בארוסה וכן פי' בד"מ סי' ד':

אך מה שעומד לנגדי הוא הירוש' שהביא הרשב"א בקדושין (דף ע"ג) גבי אסופי וז"ל כל זמן שמושלך בשוק אביו או אמו נאמנים עליו. נאסף מן השוק צריך עדים ואביו ואמו כשני עדים הם עכ"ל. אלמא דשניהם יחד חשיבי כשני עדים וא"כ כ"ש אמו ואחר. וי"ל שזהו רק להקל דכיון דבלא"ה מן התורה הוא כשר לכן נאמנים אביו ואמו להכשירו. אבל אין נאמנים להחמיר דאם כן הוא נגד משנה הנ"ל דאפילו שניהם מודים אינן נאמנים. וכן ודאי יש חילוק בין להקל ובין להחמיר גבי שתוקי דאמו נאמנת להכשירו לגמרי משא"כ לפוסלו (ומלשון הפוסקים הרמב"ם וטוש"ע סימן ד' סל"ב משמע דכשנאסף מן השוק אפי' שניהם יחד אין נאמנים עליו). מסקנא דמילתא שלענין הולד אפי' אם היא מעוברת יש ג' צדדים להתירו הא' משום דאמרינן רוב בעילות אחר הבעל ומצרפינן ג"כ בעילות שקודם ראייתה לפ"ד רוב הפוסקים (עי' תשובת הב"ח סימן ק' ודבריו צ"ע). הב' אפילו לקצת פוסקים דס"ל דאין מצרפין הבעילות שקודם נדותה. יש ב' צדדים להקל. היינו משום שבעלה בא עליה סמוך לטבילתה ואיכא למ"ד דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה וא"כ צד הקולא קרוב יותר. הג' משום דאפשר שאין האשה והבועל נאמנים כלל להוציאו מחזקת כשרותו. (ועיין תשובת ח"צ סימן ק"נ ויש לחלק בין לאוסרה לבעלה לענין פיסול הולד דיש לומר דלא מהני) וכיון דהכי הוא כ"ש שיש להקל לענין שאין צריך הבחנה לכתחלה להפרישה מבעלה אלא מותרת היא לו מיד. ומה שצ"ע בצד הגמ' מפני שאמרה כן קודם שידעה שנתעברה א"כ אם על עצמה נאמנת י"ל ממילא נפסל הולד אחר כך. נזכיר לקמן בתשובה שניה שעל זה. ועיין בב"ש סימן וא"ו סעיף י"ג ס"ק כ"ז במ"ש נראה אם נשאת לכהן בניה כשרים כו' והבית מאיר שם סי"ג כתב ולענ"ד צ"ע כי י"ל ע"כ לא צרכינן לנאמנות אלא בולד או עובר כו'. אבל אילו אשה עשה עצמה חד"א ע"י שאומרת נתקדשתי לפני עדים ושוב זינתה כו' ממילא בניה ספיקי חללים וספיקי ממזרים כיון שמכחה באו וכל הספק שדנין בה להחמיר ממילא הוא על וולדותיה כו' יעי"ש. ואפ"ל אף לדבריו דוקא כשנעשית חד"א ואח"כ זינתה אזי י"ל ממילא הוא על ולדותיה כו'. אבל בנד"ז הרי בשעה שאמרה שהבועל בא עליה. ממילא באותה רגע נולד הספק ג"כ שמא נתעברה ממנו. וא"כ יש לנו לדון ג"כ על הולד אם מעוברת היא וע"ז אין שייך לומר כיון שמכחה באו. דלגבי העובר אין להאמינה כלל והרי ספק העיבור נעשה בשעה זו שעדיין לא החזקנוה בנבעלה לאחר. וא"כ אנו צריכים לדון על ב' דברים האחד עליה. והב' על העיבור אם מעוברת היא דהא יש לנו לחוש שמא עיברה כדאמרינן ביבמות (דס"ט ע"ב). ואם כן אין להאמינה כלל לגבי העובר כנ"ל. כ"ש במקום שאף אם נאמינה ה"ל רובא להתירא כדלעיל מצד ב' הטעמים הראשונים. ועוי"ל שגם לאסור עצמה לגבי הבעל יש גדולי הפוסקים דס"ל דהיא והבועל אינם נאמנים כ"א שני עדים דוקא א"כ שדבריה בטילים לגבי הבעל כ"ש לגבי העובר כנ"ל:

בענין סברת הבית מאיר יש לעיין באיסור חד"א מהו. ועיין מל"מ פ"ט מה' אישות הט"ו ובפסקי מהרא"י סימן רכ"ו. ובמל"מ פ"ג מה' יבום דין י"ג. ובפ"א מהלכות שחיטה הכ"ו. ובד' אאזמ"ו נ"ע ביו"ד ססי' א' סעיף י"ב.ובסעיף י"ד הביא שהכנה"ג סימן א' בהגב"י אות פ"ב כ' דחד"א הוא מדין נדר. ובפ"ת שם ס"ק ט"ו הביא פוסקים דפליגי וס"ל שאינו מדין נדר. כי אין אדם נאמן על עצמו כו' ועי' תוספת פ"ק דב"מ (דף ג' ע"ב) ד"ה מה לפיו. ועיין שעה"מ פ"ט מה"א הט"ו ט"ז. ובתשב"ץ ח"ב סי' רע"ט. אך י"ל אף אם נאמנת יותר משני עדים מ"מ זהו לגבי עצמה. אבל שיומשך האיסור על בניה לשוויי' [להו] ממזרים י"ל אינו כן כיון דמ"מ הרי אין אדם משים עצמו רשע. רק כאן מצד חד"א נאמנת לאפרושה מאיסורא לפי דבריה. י"ל זהו רק לגבי עצמה ממש ולא לגבי וולדה. וכמו ולד טרפה למ"ד טריפה יולדת שרי אף לגבוה משום דזוז"ג שרי. כמ"ש חולין פא"ט דנ"ח. וקשה מ"ש מתערובת או"ה. אע"כ אין בזה גוף האיסור רק גרמא. ועיין בתמורה ספ"ו דל"א. לכן זוז"ג מותר. וא"כ כיון דהוי רק גרמא יש לומר אין נמשך מחד"א להיות איסור על וולדה. דחד"א אינו איסור רק לגבי נפשה. ועכ"ז צ"ע. ועיין פמ"ג בי"ד סוף סימן א' בשפ"ד ס"ק ל"ט חקר בחד"א שש חקירות ולא חקר אם יכולה להמשיך האיסור על בניה. עיין ת' חמדת שלמה חלק או"ח סימן ט"ז דכ"א ע"ג ד"ה ולענ"ד. וסימן י"ז דף כ"ד ע"ג ד"ה עוד המציא. וסימן י"ח דף כ"ז ע"ד בד"ה ומ"ש כבוד ידידי. ועי' בו חלק יו"ד סימן כ"ט דע"ו ב':