ו

עוד נלע"ד שיש צד להקל בנ"ד מהא דאמרינן בסוטה (דף כ"ז) בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר (דאיכא למיחש דרוב בעילותיה משל אחרים) מהו (מהו שיהיו בניה כשרים) אליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה (לפני ווסת נדותה יום אחד) לא תיבעי לך דלא ידע בה (הבעל את ווסת נדותה דנטרה אותה היום מלזנות שלא תתעבר בזנות) ולא מנטר לה. כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה (לאחר שטבלה ביום טבילתה או ליום מחר) מאי כיון דידע בה נטורי מינטר לה או דילמא כיון דפרוצה ביותר לא (מצי מינטר לה שנשמטת מאצלו פתאום) תיקו עכ"ל הגמרא ורש"י. והנה הרמב"ם פט"ו מהא"ב ה"כ פסק האי בעיא לחומרא וכתב המ"מ וכן עיקר דאמרינן התם דאיכא למ"ד דודאי חוששין רצה לומר דכיון דלמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה אמרינן דודאי חוששין ולמ"ד סמוך לטבילתה הוי ספק אם כן אנן דלא קים לן כמאן מהנך מ"ד הלכתא. נקטינן לחומרא דהא צד החומרא קרוב יותר וצד הקולא לא יבא אלא אחר ב' ספיקות דהיינו את"ל דקיי"ל כמ"ד סמוך לטבילתה ואת"ל דמצי מינטר לה. אך הרא"ש פי"נ בשם ה"ג כתב דאפילו פרוצה ביותר אמרינן רוב בעילות אחר הבעל וכ"ד מהרי"ו בתשובה סי' פ"ח אך בש"ע סי' ד' פסק כהרמב"ם וכן פסק הטור. והשתא בנ"ד לא מיבעיא לה"ג והרא"ש דפסקו לקולא. אם כן לכאורה צ"ל דפסקו כמ"ד סמוך לטבילתה ופסקו האיבעיא לקולא משום דספק דרבנן הוא. וקצת משמע בנדה פרק המפלת (דף ל' סע"א) המפלת ליום ארבעים (לטבילתה) אינה חוששת לולד. ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה כו'. משמע דס"ל דאשה מתעברת סמוך לטבילתה דאילו למ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה א"כ אף ליום מ"א לטבילתה אין לחוש לולד דהא ליכא מ' יום מסמוך לווסתה שלאחר טבילתה. אם כן פשיטא שיש להקל בנ"ד דהבעל בא עליה סמוך לטבילתה והבועל אחר ששה ימים. אלא אפילו לפ"ד הרמב"ם שהוא דעת רוב הפוסקים הרי כתב המ"מ דמש"ה פסק לחומרא משום דאיכא למ"ד דודאי חוששין וכנ"ל דצד החומרא קרוב יותר. ואם כן מה"ט גופא יש להקל בנ"ד דלמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ודאי אין לחוש כיון דהבעל הוא שבא עליה סמוך לטבילתה והבועל אחר כך. ולמ"ד נמי סמוך לוסתה יש ספק ממי נתעברה שהרי שניהם לא באו עליה סמוך לוסתה שהרי וסתה היה ערך י"ד ימים וזה בא עליה אחר ששה ימים לחוד. ועוד דאשה זו אין לה וסת קבוע. וכיון שגם למ"ד סמוך לוסתה יש ספק ממי נתעברה ולמ"ד סמוך לטבילתה ודאי מהבעל הוא. א"כ צד הקולא קרוב יותר ולכן יש להקל. והנה צד זה להקל הוא אף גם את"ל דלא מצרפינן כלל הסברא דשמא נתעברה קודם שראתה דם וכ"ש בהצטרף סברא הנ"ל. ומצאתי להט"ז בי"ד ססי' קצ"ו דס"ל שתולין בשנתעברה קודם הוסת ומש"ה לא בעי הבחנה בבא על הנדה ע"ש. והדברים ק"ו מה התם מיירי שאחר שטבלה אחר הוסת לא היה שום ביאה בהכשר רק ביאה דאיסור אף על פי כן לא בעי הבחנה משום דיש לתלות שנתעברה לפני הוסת כ"ש כאן דעכ"פ הבעל בא עליה אחר שטבלה. ואף שהפוסקים שם כתבו טעמים אחרים למה דלא בעי הבחנה כדלעיל סעי' ד' היינו משום דלקושטא דמילתא כתבו כן וטעמייהו עדיף טפי דא"ש אף באם לא בא עליה בעלה תחלה אבל מכל מקום בסברתו של הט"ז שתולין בבעילה שלפני הוסת לא פליגי עליה דאם איתא דפליגי עליה ה"ל לדחות סברתו מה"ט. וכן מצאתי בסדרי טהרה סי' קצ"ד סק"ז האריך בזה להוכיח דאפשר שתתעבר קודם שתראה דם ודחה דברי עה"ג סי' כ"א שכתב בהפך ואף בתשובת עה"ג הנ"ל הביא ראיה לסתור דברי עצמו מעובדא דקלפטרא שהשקתה לשפחותיה סמא דנפצא משמע דמוסת אין ראיה כו' ומה שדחה שם הוא דוחק גדול. ובה' נדה להרמב"ן רפ"ז ובטוש"ע סי' קצ"ד ס"ב לפיכך אם היתה יודעת בבירור שהפילה תוך הזמן כו' משמע גם כן כהס"ט. וכ"נ מסתימת החמ"ח וב"ש סי' י"ג ס"ו הובא לעיל רסעי' ד'. וכן הכו"פ והחוות דעת סי' קצ"ד פסקו גם כן כמ"ש הס"ט. וכיון שכן ודאי יש להקל בנ"ד כיון דהיתה תדירה עם בעלה קודם טבילתה ג"כ:

קיצור. ועוד יש להקל עפמ"ש הט"ז בי"ד ססי' קצ"ו דס"ל שתולין שנתעברה קודם הוסת והסכים עמו הס"ט סי' קצ"ד ס"ב סק"ז וכ"ד הכו"פ שם (הגה ולכאורה מ"ד בסוטה (דף כ"ז ע"א) דאין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה ופרש"י לפני ווסת נדותה יום אחד. משמע שאחר שנתעברה רואה גם כן וסת. מיהו זה אינו דיש לפרש כשמתעברת סמוך לווסתה שוב אינה רואה הווסת. עכ"ה) ועוד אף את"ל שאין לצרף הבעילות שקודם הוסת מכל מקום יש טעם יותר לומר שמבעלה נתעברה דהא למ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ודאי מהבעל הוא שהוא בא עליה סמוך לטבילתה משא"כ הבועל בא אחר כך ולמ"ד סמוך לוסתה ספיקא הויא. ואם כן יש לומר שמא מהבועל נתעברה ה"ל כמו שני ספיקות: