ג

ומה שהחמירו בנשאת על פי עד אחד או אפילו על פי שני עדים יותר מבהוחלפו בשעת כניסתן לחופה דלעיל. עי' בתוי"ט ר"פ האשה רבה שכתב וז"ל ולא דמו להוחלפו. דהתם מה הוה לה למעבד דסברה זהו בעלה כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א ר"פ האשה רבה ד"ה הא דקתני תצא מזה ומזה גרסינן עלה בירושלמי כמה דתימר תמן מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן ואם היו קטנות שאין ראוין לילד מחזירין אותן מיד. ואמור אף הכא כן שנייא הוא תמן שאחרים הטעו בה (פי' בקה"ע שבשעת כניסתה לחופה נתחלפה כדתנן התם במתניתין והיא לא ידעה להיכן מוליכין אותה שיצאתה בהינומא כו') והכא לא אחרים הטעו בהן (בתמיה הא העדים או העד שאמר לה מת בעלה הוא שהטעה) קנס קנסו בו חכמים שתהא בודקת יפה כו' עכ"ל ופירש בקה"ע אבל אשה שנחלפה לא ה"ל למידק ולכן לא קנסו אותה. ואפ"ל דדוקא על ידי נשואין קנסו אותה דהוא מעשה גדול ועוד שיש חששא ג"כ דיאמרו שמחזיר גרושתו מן הנשואין כמ"ש רש"י דף צ"ה ע"ב ובהוחלפו דלא שייך זה לא קנסו אותה. ומיהו בבית מאיר ססי' י"ז משמע כמו שכתוב בקה"ע יעו"ש. ואם שהביא מ"ש בתשובת הרשב"א ח"א סי' יו"ד ולא אונס של כפייה בלבד אף טעות אונס הוא שאילו נבעלה לאחר ברצון וכסבורה בעלה הוא מותרת לו ומבואר ביבמות פרק ארבעה אחין דקתני שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו כו' ע"ש. הרי להרשב"א לא משמע כמ"ש הקה"ע דדוקא לפי שבשעת כניסתה לחופה נתחלפה. שהרי כתב סתם שאילו נבעלה לאחר וכסבורה כו' משמע אף אחר זמן רב וכמו שהביא לתרץ ההיא דשלהי נדרים דאשת כהן היתה. וע"כ בנד"ז לדברי הרשב"א י"ל דדומה להוחלפו. ומה גם לפמ"ש למעלה שיש לומר דבעד א' טעם החומרא הוא משום דרבנן הוכרחו לאוסרה שאל"כ לא היה אפשר להתירה להנשא ע"פ עד אחד. ובנשאת על פי ב' עדים י"ל הטעם כמ"ש הרמב"ם משום שמא יאמרו מחזיר גרושתו כו'. ולפ"ד הרשב"א בחידושיו מה"ט לחוד לא אסרינן לה אלא משום דעבדא נמי איסורא ומש"ה בנתקדשה לחוד מותרת לחזור לו. ועי' ט"ז סס"י י"ז השיג על תשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ט ואשתמיטתיה תשובת הרשב"א סי' י' שהאריך בענין מיכל בת שאול. ומ"ש הט"ז דאינה אנוסה מדחייבת בקרבן. לק"מ דאף שוגגת מותרת לבעלה. ומ"ש הב"ש ססי' י"ז ס"ק קע"ב מ"ש מנשאת עפ"י עדים לק"מ. דשאני התם דשייך לומר הוה לה להמתין מה שאין כן היכא שב"ד טעו בדין לא שייך לומר שהיה לה לדקדק בדין יותר מהם כי אין חכמה לאשה ועוד דכתיב על פי התורה אשר יורוך כו'. ועי' בס' בני אהובה פכ"ד מה"א ועיין ברא"ש פרק האשה רבה סי' ג' שכתב להדיא דנשאת בהוראת בית דין שטעו בדין (כגון שהתירו הצרות כב"ה דהוי טעות לב"ש) לא דמי לאשה שהלך בעלה למדה"י כו' ע"ש. וכן הבית מאיר שם ססי' י"ז השיג על הט"ז. ועכ"פ בנ"ד נראה דמותרת לבעלה דאף על גב שי"ל דלא דמי ממש להוחלפו בשעת כניסתן לחופה דהכא שכבר נשואה עם הבעל יש סברא דבקל היה לה להכיר זה שאינו בעלה ואם כן לא הוי כשוגגת גמורה שנאמר על זה מה הוה לה למיעבד כמו התם ויש לדמותה לנשאת בעד א' לסברת הבד"ה דמדרבנן עשאוה כמזנה ממש מצד שלא דקדקה בטוב. מכל מקום בפירוש כתבו הפוסקים דבכה"ג דנ"ד מותרת גם כן לבעלה כמו שכתב הר"ן שלהי נדרים גבי ההיא אתתא דאמרה לבעלה אם כן מהלין נכרים דהוו הכא אי אנת לא כו' אשת כהן היתה דאי אשת ישראל כיון שאפילו לפי דבריה היתה סבורה שהוא בעלה אין לך אונס גדול מזה ואונס בישראל מישרא שרי עכ"ל. וכן כתבו התוס' ופי' הרא"ש בשם וכן פירש בתשובת הרשב"א סי' יו"ד וכן פסק הא"ז הובא ביש"ש פ' ד' אחין סי' י"ז. והגם שי"ל להפך דדוחק לפרש עובדי דשלהי נדרים באשת כהן. ע"כ י"ל דאסורה בכה"ג כמו בנשאת ע"פ ע"א או על פי שנים עדים משום דה"ל למידק. ומתניתין דספ"ג דיבמות דהוחלפו שאני לפי שהיה בשעת כניסתן לחופה. מכל מקום כיון דמדאורייתא ודאי שריא לכ"ע אין לנו להחמיר בדרבנן נגד כל הפוסקים הנ"ל התוס' והרא"ש והר"ן והרשב"א והא"ז והיש"ש:

קיצור. מה שהחמירו בנשאת על פי שנים עדים ובא בעלה יותר מבהוחלפו יש לומר משום דהוחלפו בשעת כניסתן לחופה אחרים הטעו אותה ולא היה לה למידק כלל. או שי"ל לחלק בין נשאת ובין לא נשאת. וכ"מ מדעת הפוסקים שלהי נדרים. וא"כ גם בנד"ז אין לאוסרה על בעלה: