ו

לכאורה נראה דשני הפסוקים סמיכותם נדרש לכמה ענינים. האחד דהא מ"ש בקרא קמא היא בתרומת הקדשים לא תאכל דהיינו במורם מן הקדשים קאי על ושבה אל בית אביה כנעוריה שבפסוק השני דאע"פ שמלחם אביה תאכל דהיינו תרומה עכ"ז במורם מן הקדשים לא תאכל. ואילו לא היו הפסוקים סמוכים לא יכלנו לדרוש כן דבין לפמ"ש רש"י דפ"ז ע"א ויש לך אחרת כו' ואיזו זו חוזרת דסמיך לה. הרי מסמיכות הפסוקים למדו כן. ובין לפרש"י דכתובות דכ"ה ע"א דפי' לא תאכל היינו אפילו נתאלמנה זהו ג"כ משום דסמיך ליה קרא השני דמדבר מזה. ע"ש בפרש"י. ועוד נצרך הסמיכות כמ"ש בגמ' ספ"ט דיבמות דפ"ז ע"א אפילו תימא רבנן כולה ובת קרא יתירא הוא ופרש"י דכתיב לעיל ובת כהן כו' וסמיך ליה ובת כהן כו'. ומן היתור הזה למדנו כמה דברים יעו"ש בגמרא. וזה רק מן הסמיכות שעי"ז האי ובת כולו מיותר וא"כ צריך הוא להסמיך כדי שיהיה ובת מיותר וילמדו מזה דינים הנ"ל. ועיין שם בגמרא דאותה שלמדו מיתור ובת עדיפא לה מינה דבת כהן עצמה משום דליכא מיעוטי. גם בדף ס"ט ע"א למדו מן ובת לענין לויה וישראלית שבא עליה עבד ונכרי כו' ע"ש. וכ"ז היתור רק על ידי הסמיכות ע"ש בפרש"י שם ד"ה כולה ובת. וכן בירושלמי ספ"ט דיבמות ר' ליוונטי בעי כו' ר' יוסי בי ר' בון בשם רב שתי בנות כתיב בפרשה ופי' בקה"ע היינו ב"פ ובת כהן שבשני פסוקים אלו והשני מיותר דהא בבת כהן משתעי קראי ומזה למדו דאיירי לענין בת ישראל שניסת לכהן ומת ולה הימנו בן ואוכלת בשביל בנה דאם ניסת לישראל לא תאכל בתרומה. וזה רק מפני הסמיכות שעי"ז ובת כהן השני מיותר תיבת ובת. וכיון דהסמיכות נצרך לכמה ענינים. יש לומר תו אין לדרוש הא דבת כהן שנשאת לישראל אין זווגן כו' כדמוכח בהדיא פ"ג דברכות דכ"א ע"ב דלר"י אע"ג דדריש סמוכין במשנה תורה עכ"ז בעל קרי מותר בד"ת ולא דריש הסמיכות לענין בעל קרי משום דדורשו לענין אחר וכמש"ל סעיף ב'.א"כ כש"כ הכא דמהסמיכות לומדים מזה דינים רבים ועצומים. דתו אין לדרוש הסמיכות לענין שאין זיווגם עולה כו'. ואם כן עכ"פ אינו מדאורייתא כ"א אסמכתא. לכן שפיר יש לומר דכשהישראל הוא ת"ח. אדרבה זווגן עולה יפה ויפה. כי מאחר שזהו אסמכתא לא כיוונו [רק] על איש זר שהוא עם הארץ. שהרי בת"כ פרשה אמור פרשה ה' הלכה ז' אמרו ובת כהן כי תהיה לאיש זר. אין לי אלא ממזר (ופי' הק"א דזר בלי ליווי הוא זר בהחלט שהוא זר לכל קהל ישראל ואין זה אלא ממזר שאינו בא בקהל ה' עכ"ל. ולפע"ד דפירוש ממזר הרי יש בסופו תיבת זר). מניין אפילו ללוי ולישראל ת"ל לאיש זר (דהפירוש אף שהוא איש וחשוב אלא שהוא זר לכהונה). וכיון דסתם זר משמע לא ישראל רק שלמדנו מן לאיש דקאי אלוי וישראל. ואפשר ה"ט דר"ע דמוקי הפסוק על נבעלה לפסול לה. משום דפירוש זר היינו זר בהחלט ולא ס"ל ללמוד מאיש דקאי אלוי וישראל. אם כן לענין האסמכתא של הזיווג שאינו עולה יפה די לומר דאהני תיבת לאיש לומר על לוי וישראל דהוא איש חשוב ומקהל ה'. אבל עכ"ז דוקא כשהוא זר דהיינו עם הארץ. מה שאין כן כשהוא ת"ח לא נקרא כלל זר לגבי אסמכתא זו: