ד

ספ"ט דיבמות דפ"ז ע"א מפרש בת כהן שנשאת לישראל ונתאלמנה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק ופרש"י שם דקרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר אינו מפרש על בת ישראל הנשואה לזר כ"א על בת ישראל שנבעלה לפסול לה לנתין וממזר כו'. ומ"ש היא בתרומת הקדשים לא תאכל ה"ק יש לך אחרת שאוכלת בתרומה ואינה אוכלת במורם ואיזו זו חוזרת דהיינו מ"ש אח"כ ובת כהן כי תהיה אלמנה כו'. ולפ"ז מאחר דקרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר לא קאי על בת כהן הנשואה לישראל. א"כ לא שייך לדרוש סמוכים לומר דאין זווגן עולה יפה. מאחר דלא עליה מיירי קרא קמא שיהיה שייך לדרוש סמוכין. ואם כן לפ"ז ודאי דרשה זו דברייתא ספ"ג דפסחים אינה דאורייתא. אכן בפ"ב דכתובות דכ"ה ע"א בפרש"י היא בתרומת הקדשים לא תאכל עוד. משמע דקרא קמא כי תהיה לאיש זר קאי על הנשואה לישראל ולא תאכל עוד ר"ל אפילו כשאינה יושבת תחתיו היינו שנתאלמנה או שנתגרשה אפילו הכי בתרומת הקדשים לא תאכל עוד. משא"כ בתרומה. וכן משמע בגמרא ורש"י ר"פ עשרה יוחסין דס"ט סע"ב. ובסנהדרין פרק ז' דנ"א ע"א מפרש ג"כ הפסוק ובת כהן כי תהיה לאיש זר שנבעלה לפסול לה. ואיסור אכילת תרומה לבת כהן הנשואה לישראל מושבה אל בית אביה כנעוריה. וא"כ זה כמ"ש ביבמות דס"ט ע"א ודפ"ז ע"א כנ"ל: