א

סימן י

השאלה מבוארת בסוף התשובה. משנה ס"פ ט"ו דיבמות שאין האיש נאמן לומר כו'. וכתב הרמב"ם פ"ג מהלכות יבום דין י"א עד שיעידו שני עדים כו' וכ"כ התוספת פרק האשה רבה (דצ"ד ע"ב) ד"ה ואף על גב ומיירי באמרו לו שני עדים כו' וכ"כ במלחמות פרק הא"ר בד"ה ועוד צריך לדקדק. וכן כתב הרשב"א בחידושיו שם דצ"ה ע"ב ד"ה הא דאמרינן. והריטב"א והנ"י והב"י סוף סימן ט"ו כתבו שמדברי רש"י לא משמע כן הובא בתוי"ט פרק הא"ר. והוא ברש"י דף צ"ד ריש ע"ב. ד"ה וגיסו. אך א"כ יהיו דברי רש"י נגד הגמרא שם דף צ"ד ע"א אלא גבי איש כו'. ובמהרש"א יישב קצת דברי רש"י וכן כתב בספר חוסן ישועות דצ"ד ע"א ד"ה וליטעמיך דס"ל לרש"י דשייך חששא דעיגונא אפילו בכה"ג כו' ומה שכתב מהרש"א ועוד יש לומר דמיירי בעבר ונשא כו' וכן כתב הב"ש סימן ט"ו סק"ך בכוונת רש"י. על זה השיב בספר חוסן ישועות הנ"ל מדלא קתני חמותו במתניתין דלקמן משמע דלא מיירי בעבר ואינסיב וכן משמע מדפשיט רב ששת בשמעתין בעיא דעד אחד ביבמה ממתניתין דמיירי בעד אחד ומאי פשיטותא אימא דאיירי בעבר ואינסיב אלא ודאי בנשואין דהיתרא קא מיירי באיסורא לא קא מיירי כו' והאריך ליישב דברי רש"י דלא פלוג חכמים בתקנתן והאמינו לעד אחד כל היכא דמשום אתתא קאתי דבעיא לאינסובי וכיון שכן ה"ה והוא הטעם במתה אשתו שיש להאמין עד אחד עד כאן לשונו. ונראה לי דהוכחת רש"י מהש"ס דצ"ה ע"ב וקאמר תנא קמא לא שנא על פי עדים כו' ולא שנא על פי ב"ד דהיינו בעד אחד. והרשב"א שם נדחק ליישב זה דמיירי רק על גיסו. וכן כתוב במלחמות. והנה הב"ש שם ורסי' קנ"ח כתב ולכאורה נראה שבזמן הזה שיש חר"ג כו'. ויש להשיב על זה כיון דרש"י ס"ל דאפילו לישא אחות אשתו נאמן עד אחד אף על גב דהתוספות והרשב"א והה"מ והרמב"ן והנ"י פליגי היינו מהטעם דמפרש בש"ס (דצ"ד ע"א) דגבי איש ליכא עיגון. משא"כ בזה"ז שבאת לאוסרו מחמת חר"ג אם כן יש לו עיגון כמו אשה ממש וצערו מרובה יותר אם כן עד אחד נאמן. וצריך לומר טעמו משום דהא דעד אחד נאמן בעיגונא היינו רק משום חומר שהחמרת עליה בסופה כדאמרינן בגמרא ר"פ הא"ר ואם כן גבי איש דליכא חומר בסופו אין עד אחד נאמן אף על גב דאיכא עיגון. ולפ"ז צריך לומר בהש"ס (דצ"ד ע"א) דמקשה משום דליכא עיגון היינו דפריך אפילו לפי הטעם דהא דעד אחד נאמן הוא משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי ולא משום דאתתא דייקא ומינסבא שלפי זה יש לומר דאין צריכים לטעמא דמשום חומר שהחמרת כו' דהיינו דמשום הכי לא מינסבא עד דבדקה שפיר והיינו הטעם דאתתא דייקא ומינסבא. משא"כ כאן ר"ל דאפילו היכא דלא דייקא נאמן עד אחד. אם כן היינו משום מלתא דעל"ג ועיגון. אבל באמת לא סמכינן על זה ובעינן ג"כ הטעם דאתתא דייקא ומינסבא והיינו דוקא משום חומר שהחמרת עליה בסופה. ולכן באיש שאינו שייך זה אין עד אחד נאמן. כך צ"ל בדעת הב"ש. ומ"מ באמת נראה שאין דבריו מוכרחים דכל שיש עיגון שפיר יש לומר דלא פלוג חכמים בתקנתן שהרי רש"י ס"ל אפילו ליכא עיגון אמרינן כן אם כן אין לעשות פלוגתא רחוקה. ועוד דבגמרא (דף צ"ג ע"ב) בבעיא דעד אחד ביבמה מהו משמע דפשיט רב ששת דעיקר טעמא דעד אחד מהימן הוא משום דמלתא דעבידא לאגלויי לא משקר. וכן בבעיא דלמישרא יבמה לעלמא. וכ"ד רוב הפוסקים. וכן האריך בתשובת התשב"ץ ח"א סימן פ"ג. ואף הריב"ש שנחלק על התשב"ץ היינו במה שרצה לומר דנאמן בכה"ג מדאורייתא. אבל מה שנאמן מדרבנן משמע דמודה לו שזהו עיקר הטעם וכמ"ש בתשובה סימן קפ"א שאפי' נודה דהני נשי לא דייקן כלל ובעיין איפשיטא לקולא כו' ע"ש. ויהיה ראיה לזה מהסוגיא (דצ"ד ע"א) גבי אלא איש מאי איכא למימר וכנ"ל. אך באמת אפילו לדעת התוספות שם דמ"מ בעינן דיוקא זוטא וכן כתב ג"כ הה"מ סוף ה' גרושין דגם לדעת הרמב"ם דס"ל עיקר הטעם משום מלדעל"ג עכ"ז לא סמכינן ע"ז היכא שיש נפ"מ בין הטעמים דאשה דייקא כו'. וכל שכן לדברי האומרים דלא נפשטא הבעיא כלל גבי עד אחד למשרי יבמה לעלמא. כ"ז בדבר שבערוה ממש. דמדאורייתא בעינן שני עדים שפיר יש לומר כנ"ל. וכמו בענין דין משנתינו שלא יהיה האיש נאמן לומר מתה אשתו שישא אחותה אף דאיכא עיגון עד שיבואו שני עדים. ודלא כרש"י. אבל לענין לישא אחרת דאין בזה רק חר"ג אף להב"ש דחשיב ליה אתחזק איסורא מדאורייתא. שפיר י"ל דעד אחד נאמן במלדעל"ג ואיכא עיגון גמור. ולסמוך ע"ד הפשטא דגמרא דטעמא דמלדעל"ג הוא עיקר הטעם בצירוף הטעם דעיגונא אף אם ליכא דיוקא. דאף שנאמר שזהו ספק שקול ממש הא בלאו הכי איכא הכא עוד דעת הרבה גדולי הראשונים דס"ל דעד אחד נאמן באיסורין אף היכא דאתחזק איסורא ובמלתא דלא עבידא לאגלויי כלל. ונהי דיש הרבה ג"כ חולקים על זה מכל מקום יש לסמוך על זה על כל פנים במדעל"ג ובדאיכא עיגון גמור ובצירוף דעת רש"י לפ"ד החוסן ישועות משום לא פלוג. ועוי"ל לרווחא דמלתא טעם אחר שרגמ"ה ודאי לא נתכוין לייפות כח האשה יותר מכח האיש וכיון שבמיתת האיש מהימנינן לעד אחד הוא הדין במיתת אשתו. וכמה שכתוב כה"ג בתשובת הרא"ש כלל מ"ב והובא בש"ע סוף סימן קי"ז. ובתשובת נו"ב מהד"ת סימן ח' השיג גם כן על הב"ש מטעם אחר וכן כתב עוד בתשובה סוף סימן קל"ו. ודבריו צריך עיון ע"פ מה שכתב בתשובת ושב הכהן בסוף תשובותיו בתשובת חתנו הגאון מוהרצ"ה ז"ל סוף החקירה השלישית דמחמיר טובא בחר"ג. מכל מקום בצירוף טעמים דלעיל ודאי נכון הדבר להקל שעד אחד נאמן דלא כהב"ש. גם הב"ש בעצמו לא החליט זה בסימן קנ"ח רק דרך ולכאורה כו'. ומיהו לנדון השאלה דנ"ד שהעד אינו מעיד שזינתה כ"א שהניקה ולד שמזה ראיה ברורה שעל כרחך זינתה אף על גב דלענין בכורה י"א דחלב אינו פוטר. היינו משום דאיכא מיעוטא דחולבות אף על פי שאין יולדות בפ"ג דבכורות ד' כ' ע"ב. היינו רק בבהמה אבל גבי אשה אפילו מיעוטא ליכא. ועוד שהעיד שאמרה לו בפירוש שהוא בנה שנולד לה מבעלה השני שנשאת לו אחר שנתגרשה מאישה הראשון ומה"ט נמי אין לחוש שמא נאנסה ונתעברה (עיין פנ"י בק"א פרק קמא דכתובות סימן ל"א) דהא היא אמרה בפירוש שנשאת לאיש אחר שנתגרשה. גם בלאו הכי שם רוב הפוסקים אוסרים דלא כהפנ"י. גם הפנ"י לא אמר רק בטוענת כן מה שאין כן הכא דאדרבה כו'. אך כיון שבא להתירו מחמת שאסורה עליו יש לומר דלכ"ע אין עד אחד נאמן דהא לאסור אשה על בעלה בעינן שני עדים הגם שלהתיר הבעל לישא אחרת היה נאמן עד אחד כנ"ל. ועיין בש"ע סימן קנ"ו ס"ח נאמן עד אחד כו'. מכל מקום הכא יש לומר כיון דאינו נאמן לאוסרה עליו אינו נאמן גם להתיר הבעל דלא פלגינן דיבורא בחד דיבור. מיהו בפרק קמא דגיטין דף ח' ע"ב אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה מבואר דפלגינן דיבורא גם בכה"ג ע"ש. ובב"ב פי"נ דף קל"ד ע"ב דאיכא למאן דאמר בחד גופא לא פלגינן. לכאורה יש לומר הכא הוה תרי גופי דלאסור האשה עליו אינו נאמן ולהתיר הבעל לישא אחרת הוא דנאמן. ומיהו ז"א כיון דאינו נאמן לאוסרה עליו א"כ הרי גם על הבעל אינו נאמן אם כן כשיהיה נאמן להתיר לו לישא אחרת ה"ל פלגינן דיבורא בחד גופא. מיהו הב"ש והבית מאיר רסי' קנ"ב כתבו דהרמב"ם והטור ס"ל כמאן דאמר אפילו בחד גופא פלגינן דיבורא ועיין מזה ג"כ בתשובת נ"ב חאה"ע סימן ע"ב גבי סתירת היתר השני. ועיין בחי' הרמב"ן בב"ב שם. ועוי"ל דהא בהא תליא כיון שאינה אסורה עליו אם כן יש לו אשה. ומיהו יש כאן עוד עד שני ששמע כן מפי רבים ועיין בגיטין דף פ"ט ע"א. ובש"ע אה"ע סימן מ"ו ס"ב בהג"ה תרי מתרי כו'. ונהי שאין זה השני עד גמור מ"מ שפיר יש לומר דדי לגבי חר"ג. ועיין כה"ג בתשובת הרדב"ז שהביא הבאה"ט באה"ע סי' קנ"ב. אכן עיינתי בגוף התשובה ושם ביאר שעיקר סמיכתו על החזקה שהוחזקה גרושה. ומכל מקום אף אם משוה"ד אינה אסורה עליו מדאורייתא עכ"פ לגבי חר"ג יש לומר דדי כעין מ"ש בש"ע אה"ע סימן קט"ו סוף סעיף ד' בהג"ה ואינה יכולה לעכב כו'. אך בלאו הכי נראה להתיר עפמ"ש רמ"א בש"ע סימן ע"ז ס"ב בהג"ה ונראה לי דדוקא תוך י"ב חדש כו' עיין שם. אם כן זו שנפרדה מבעלה שבעה שנים והרחיקה נדוד יותר ממאה פרסאות ודאי דאין כח בידה לעגנו כ"כ. ולא דמי לתשובת צ"צ סימן ע'. דהכא מרצונה הרע היא נפרדת כל כך וגם התם לא היה רק זמן חמשת רביעיות שנה והכא יש שבעה שנים. וצריך עיון בתשובת הרשב"א שהביא הב"י סימן ע"ז ונסתפקתי אם היא מתעכבת בלבד מחמת שהוא אינו קורא לה כו' מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום כו' ע"ש. ועיין בש"ע סוף סימן ע' הובא תשובה זו ושם פירש הטעם משום שהלכה כשאין בעלה בעיר כו' משא"כ הכא. אך גם כאן נפרדה מתוך הקטטות שהיו ביניהן ואם כן מי יודע אולי מחמתו הוכרחה ליפרד וכיון שהוא אינו קורא לה יש לומר אין לה דין מורדת. אך כ"ז יתכן אילו היתה במקום ידוע לבעלה שיוכל לקרוא לה. מה שאין כן זו שאיננה מודיעה לו מקומה כלל ולא נודע לו ממנה כלום שנים טובא רק ע"י סיבה מעוברים ושבים ולא שהיא הודיעה. י"ל דאינה יכולה לעגנו וה"ל כדין מורדת אחר י"ב חדש. אף אם בתחלה לא היתה [עליה] דין מורדת. מכל מקום מחמת זה העיכוב במקום שלא נודעו עקבותיה שנים טובא ה"ל כדין מורדת. וכל שכן בצירוף העדים דלעיל: