א

סימן ט

השאלה מבואר תחלת סעיף ב' וגם מקצתה בתחלת סעיף ג':

משנה יבמות פרק הבא על יבמתו (דף ס"ד ע"א) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל. ופרש"י אלא או יגרשנה או ישא אשה אחרת עמה. ומשמע דדוקא פעם א' מחייבין אותו כן. אבל אם חזר ונשא אשה ושהה עמה ג"כ עוד עשר שנים ולא ילדה. אין מחייבין אותו עוד לגרשה או לישא אחרת. והיינו משום דמתניתין אתיא כרבי דבתרי זימני הוי חזקה. כדאיתא לקמן סוף עמוד ב. וכיון שהוחזק הוא ב' פעמים תלינן ביה. ועיין תוספת דס"ה ע"א סד"ה נשאת. דחזקה זו לענין איסורא עדיפא מרובא כו' ויש לומר הטעם כמה שכתב בתשובת מהרי"ק שרש ע"ב דחזקה הבאה מחמת טעם עדיפא משאר חזקות כו' עיין שם ואין לך טעם טוב מזה. כיון ששהתה עם בעלה עשר שנים דהוא זמן רב וגם נשאת לשני ושהתה עמו ג"כ זמן רב כזה. יש טעם לתלות הקלקלה בה מלתלות הקלקלה בשני האנשים. והא דאף על פי כן לענין ממון השני חייב בכתובה פירש הריטב"א דלא קנסוה בכתובה אלא כשנשאת שלא ברצון חכמים מה שאין כן לשני דנשאת בהיתר לא קנסוה כיון שמ"מ אין חזקה זו דבר ברור כו' וכן כתב בחידושי הרשב"א שם. וכיון דבנשואין קיימא לן כרבי י"ל דכשהוחזק האיש כן עם שתי נשים אין מחייבין אותו לגרש השנייה אחר עשר שנים ולישא אחרת. ומיהו כיון דלרשב"ג משמע ודאי דאינו רשאי לבטל וחייב לישא אחרת. דהא לא הוי חזקה עד ג' זימני. א"כ כיון דכתבו הרשב"א והריטב"א בחידושיהם והנ"י. דהא דאמרינן נשואין ומלקיות כרבי. ווסתות ושור המועד כרשב"ג. היינו משום דהא מילתא דספיקא היא אי הויא חזקה בתרי זימני או לא. הלכך גבי נשואין אזלינן לחומרא כו'. וכיון שכן בנ"ד דלרשב"ג הוי חומרא שאין מחזיקים אותו בעקר. יש לפסוק כרשב"ג לחייבו לישא אחרת. ומיהו לולי פירוש הנ"י וסיעתו. י"ל דמאחר שאמרו בגמרא לשון הלכה כרבי. דהיינו בנשואין ומלקיות ע"ש. י"ל דבנשואין לא חשבינן זה לספיקא כלל לחוש לדברי רשב"ג. והיינו ע"ד מה שאמרו בגמרא ס"פ במה מדליקין (דף ל"ה סוף ע"א) הלכה כרבי יהודה לענין שבת דפירש אדמו"ר ז"ל בסידור לומר דהוא ספק של תורה ממש כאילו הוא ודאי בין השמשות לכולי עלמא. ואינו נידון כספק ספיקא ע"ש. אלמא דפירוש הלכה אינו ספק. ואם כן עד"ז כשאמרו כאן הלכה כרבי דהיינו בענין נשואין יש לומר הפירוש דהוא הלכה ממש ולא ספק. והכא בנ"ד איכא טעמא על זה כיון שהשהייה עמה הוא זמן רב עשר שנים. על כן יש לעשות מזה חזקה בשני פעמים עכ"פ. ומיהו הרי גבי נישואין דקטלניות לא שייך סברא זו. ועיין בב"י סוף סימן ט' בשם תה"ד סימן רי"א שכתב בשם א"ז הא דקבעינן הלכתא כרבי לא לאוסרה ולא לודאי חששא אלא לספק חששא. וגם שמשא"פ לא משמע כן. מכל מקום יש לומר דסבירא ליה גם כן דספיקא הוי והוי ודאי חששא. אם כן לפ"ז גם בנשואין דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה יש לומר דספיקא הויא דאף על גב דשהה עמהם זמן רב מכל מקום עדיין אינו ברור שהמניעה ממנו כ"א שמא המניעה מהם או שלא הוחזק עדיין כן לגבי כל נשים דעלמא וכדלקמן: