סימן רלה

בוך מה שהוקשה [כת"י 2144] שי, א. אות ח והקיצורים - גכתי"ק. ובמפתח כתי"ק שבדף שעג, א:

בדין הפרשת חלה, שחולקים המצות לשנים או ג' מקומות, וכאו"א מבני בית מפריש חלה מחלק ומקום אחד. שאלה בארוכה בנד"ז בכת"י 232 לז, א. נדפסה בקובץ יגדיל תורה חוב' טו סי' מג [רוב הפרטים מתאימים להתשובה שלפנינו. אך נראה, שתשובה זו נכתבה לשאלה אחרת - דומה להנ"ל], ולפניה נרשם "קיץ תקע"ט לפ"ק". על גליון השאלה שלש תשובות קצרות בגכתי"ק (נעתקו בקובץ יגדיל תורה שם):

א) על ראי' שהביא השואל ממ"ב דכוונה לחלק לא לא מהני, מדהוכיח מהתה"ד דה"ל כאלו נילוש בפ"ע - ומבוארת הראי' בהתשובה ס"א. זו אינה ראי' כ"כ שמ"מ ראיית המ"ב נכונה דממ"נ אתי' דינו במכ"ש מאחר שכונה שלא לפטור מהני ואזלינן בתר כונה דלבתר כ"ש שניזל בתר כונה שמתחלה שדעתו לחלק דמהני אפי' נוטל אח"כ בסתם. ב) על קושית השואל מדין ב' ישראלים שעשו ב' קבין וחלקו והוסיפו, דכבר נפטרו, על דין נטל מעט בצק דתה"ד, שנשאר בחיובו. ומחלק בין פטור שיכול לחזור לחיובו לנפטרה שכבר יצאה י"ח. ע' רא"ש פ"ג דברכות סי' ב' ונפטר כו' והחילוק בין מעט בצק דתה"ד לשני ישראלים שעשו שני קבין אינו מוכרח כ"כ כי מ"מ מקצת הבצק דתה"ד ראוי הי' להתחייב ג"כ לולי שדעתו לחלקה שזה פוטרו ובישראל וגוי ג"כ אפשר דשל גוי פטור אף אם יש בשל ישראל כשיעור. אבל באמת דברי תה"ד מתורצין כי בשביל הא דדעתו לחלקה לא נפטר כיון דדעתו לחלקה ולהוסיף על השאור קודם האפי' בלישה אחרת א"כ ממ"נ אי בתר דעתי' אזלת לא נפטרת. ג) על מה שהוכיח השואל דלא מהני כונה לחלק. מהא דאמר רבא גבי ג' שבאו מג' חבורות דאי אזמין עלייהו פרח זימון מינייהו. אין הנדון דומה לראי' ששם הרי הפסיק להם וגרע מכונה שלא לצאת שאין הא' מסייע לחבירו עכ"פ.