סימן שג

(לסי' קפז). אשה שהיתה מוצאת תמיד כתמים בבדיקה שאח"ת, ולא ראתה ג"פ רצופים, ולבעלה יש חולי מריד"ן ומוצא על חלוקו כתמים סמוך לאמתו. (א) מרשב"א (דבאינם רצופים אמרינן וסת הוא דלית לה) נ' דצריכה ז"נ. ואף הגש"ד וסיעתו מודים בזה, ודוקא בהוחזקה רמ"ת ואח"כ לא ראתה א"צ ז"נ. (ב) אף לתוס' דס"ל דגם בפ"א אמרינן דהתשמיש גרם מ"מ כשלא ראתה בפ"ב אמרינן דמקרה הוא. (ג) הרשב"א חולק על תוס' הנ"ל. ולשיטתייהו אזלי. (ד) עכ"פ לר"י דהלכה כמותו אנו מוכרחים לומר כסברת התוס'. ואולי גם הרשב"א יודה דבודאי יצא הדם בשעת תשמיש, אלא די"ל דיצא ממקורה כדרכה. ממשנה די"ד נ' דלא כהתוס'. (ה) עוד טעם דלא מהני התשמיש שלא ראתה, דלרש"י ל"מ שפופרת בבעל א', וגם לתוס' כ' נ"ב דמהני רק בנמצא על הצדדים. (ו) ובפרט דחלוקים הפוסקים על הגש"ד וא"ש וס"ל דל"מ שפופרת בשלא מצאה כלום. (ז) ומצד הבעל כיון שאין מכה ידועה רק מוצא כתמים אין תולין כתם בכתם, ומכ"ש עד בכתם. ומה שהכתמים נמצאים תמיד במק"א אינו מספיק רק ביש מכה. ולהסוברים דמהני בנ"ד שאני דאכתי יש ספק אם בא מהבעל. וממ"ש בס"ט סס"י קצ"א אין ראי'. (ח) ומסיק שיעשה הבעל כיס שיתברר שמוציא דם מאמתו ואז תולין בו. ודעת רש"י גבי בדקה ק"ע דמקרי כתם יחידאי נינהו. ואולי גם הוא יודה כאן.