סימן רכב

בדין בכור שמת האב. השיב:

(א) במהרי"ל ממעשה דאיגרא משמע דאין לפדות עד שיגדיל קצת ראי' ממשנה דבכורות מ"ח האבות פטורין כו' ומשמע דליכא מצוה. ועוד דמשמע דה' סלעים דין ממון יש לו ולא איסורא כיון דמקילים בספיקו אפילו בלא חזקה וקיל מס' רבית:

(ב) והרב בעל צידה לדרך פסק דב"ד יכולין לפדותו והביא ראי' מבעיא דנדרים ל"ו ורמב"ם פסק דא"צ דעתו. וטעמו כמ"ש הכ"מ וראי' לדבריו מהירושלמי. ואף להל"מ שם י"ל דקי"ל כפשיטא דהירושלמי נגד ספק דבבלי:

(ג) מ"מ אין הירושלמי בשטה א' עם הבבלי דלבבלי ר' אבוה מודה כדאית' בתמורה. מ"ש הלמ"מ דהרמב"ם פשטה מדר"ה הפודה פט"ח כו'. כ"נ ד' הרשב"א והריטב"א קדושין כ"ג. אבל תמוה דגבי תורם הטעם משום זכי' ובהא דפט"ח כוונת הפודה שיהיה שלו ולא נתכוין לזכות. רק הטעם הוא כמ"ש התוס' ב"ק ס"ח דחשבי' ליה כהקדש כיון דאסור בהנאה:

(ד) אך הניחא לר"י אבל לר"ש דמותר בהנאה מא"ל. וי"ל דכיון דקודם הפדיון שייך כולו לכהן הו"ל כהקדש. או אפ"ל דלר"ש הטעם משום זכיה וכמ"ש התוספות בבכורות י"א מ"מ אין לפשוט האיבעי'. דזכות דפט"ח גדול יותר. ע"כ בנ"ד הנכון כד' מהרי"ל מ"מ דיעבד אם פדאוהו אפשר דמהני וכפסק הרמב"ם הנ"ל:

(ה) והיינו דוקא לזכות לו מעות אבל במעות הקטן א"י לפדותו. דהנה התוס' בב"ק שם הקשו למה לא יוכל לחלל הלא זכין לאדם כו' ובקדושין נ"ו תירצו כיון דאנהו כו' גם שלוחייהו כו'. וקשה דהא בקדושין כ"ב כ"ג מבואר דזכין אף דלא מצי עביד שליח [וע' ב"ב נ"ו ב' תוס' ד"ה זכין] וע"כ צריך לחלק דאין זה זכות כ"כ. ובתורם שאני דמזכה לו פירותיו לפטור שלו. ומכש"כ לענין פדיון לקטן דאין זה נקרא זכות כ"כ לכן אין לפדותו ממעותיו. סיום התשובה חסר אך כתבתי כפי הנראה מדבריו: