סימן קצא

שנים שנשבעו זל"ז שלא יסחור כל או"א מהם בעסק פלוני. כדי שלא יומשך להם היזק מזה ואח"כ מחלו זל"ז. או שתלו עצמן כאשר יאמר פלוני. ואותו פלוני התיר לא' מהם אם די בכך וא"צ התרה. השיב דעת הר"ן בנדרים דע"ג ב' דהפרת הבעל גזה"כ הוא הן נסתר הוא מתוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה כדרב פנחס ורש"י ורמב"ם שם ועוד פוסקים דהטעם הוא משום שע"ד היא נודרת. וא"כ כה"ג מי שנדר ע"ד חבירו א"צ התרת חכם מיהו כ"ז באם הנדר היה רק לרצון חבירו. אבל אם גם בלא רצון חבירו היה נודר אז צריך התרה על רצונו. ורשות מחבירו וראי' ממשה עם יתרו. וכ"ה במהריב"ל ח"ד סי' כ"ד ב' הנימו"י. ולהר"ן והרא"ש אם לא היה עיקר הנדר מצ"ע אפשר צריך פתח גם על מה שנוגע לחבירו. ואין זה מוכרח לדעתם. וד' אוה"ח בפי' החומש י"ל עפ"ד המד"ר שם לחד מ"ד. ות' הרשב"א ח"ג סי' שי"ג י"ל משום דמיירי בביטול מעשה ואזיל לטעמי'. ודלא כמו שחילק בב"י סי' רכ"ח. וא"כ בנ"ד להרשב"א לא מהני מחילתו. ולשא"פ מהני. אך לכאורה בנ"ד י"ל דכאו"א רצה בהשבועה לטובת עצמו ג"כ. ואזי צריך התרה לכ"ע. ויש לחלק דגבי משה היה השבועה גופיה טובת עצמו. מיראתו לשוב למצרים. משא"כ בנ"ד אין השבועה גופיה טובת עצמו כלום רק שנמשך מזה טובה היינו שעי"ז ישבע חבירו ג"כ ואזי לא יזיק לו ובכה"ג א"צ התרה. וגם יש לצדד שבוודאי נתכוונו לכך שיהיה תלוי ברצונם: