סימן קסט

מקוה שחלוקה לשנים. הא' שהמעיין נובע בה. והשני' תיבה נקובה כרמון וסתום בסיד. ובמקוה הגדולה העמידו פומ"פ. ועל ידו שואבין מים להמרחץ. ופעמים שמתחס' בהתיבה ממ"ס ע"י השאיבה. ובשעת שאיבת המים יכול להיות שנופלין בתוכו ג' לוגין מ"ס. השיב הפאמ"פ והסילון היוצא ממנו אין להם דין כלי. אך הא באו ע"י אדם. מיהו הט"ז התיר כשמנקין ע"י כלי מנוקב משום דמחוברין עדיין ול"ח נתלשו. ואפי' להרמב"ם והריב"ש הובאו ב"י סס"י ר"א דל"א גוד אחית מ"מ בשאובה יודו וכמ"ש הר"ש פ"ו מ"ח ונ"ד לא גרע מניצוק ואפשר עדיף [נרשם והוא שצ"ל שבנ"ד המים נשפכים בלי הפסק וע' בסוף הת' וצע"ג]:

(ב) אך לכאורה בנ"ד י"ל דהוי נב"נ וכמ"ש בש"ע סי' קכ"ד. ואפילו לפי' רש"י דנצוק היינו קילוח העומד באויר דוקא. מ"מ הא כ' התוס' גיטין ט"ז דכיון שהיין בגישתא אין סופו ליפול בחבית לא עדיף מניצוק וה"ה בנ"ד:

(ג) אך ממ"ש התוס' ע"ז נ"ו ד"ה גרגותני וברא"ש שם משמע כיון שהקילוח היוצא מהברזא הולך בכח וביושר מקרי עדיין חד נצוק. והברזא והעמוד ודאי חד נצוק הוא וראי' מבית גישתא [נרשם והוא שצ"ל שמן הסילון לא היה נשפך וע' בל' השאלה ואפשר דלא איכפת לי' מה שנשפך מן הסילון וע' ט"ז רס"ק מ"ז] וא"כ יש להקל בנ"ד דהוי ס' בדרבנן: