סימן קכט

בדין הפארפאהל. השיב:

(א) לפירש"י טעמא דאביי משום חציצה. ואי ליכא חציצה טמא אפי' אין דרך ראיה. ובד' רבא אין הכרע. ומסתפק בשפופרת קצרה שאח"כ נגע הדם בתחתית הבהח"צ. ושלכאורה תלי' בפלוגתת הנו"ב והחו"ד לענין הרגשה בביהח"צ והיה מקום להקל בפ"פ אך יש לחלק:

(ב) קושי' התוס' והרמב"ן על רש"י מתרץ הרשב"א. קושי' מהרש"א מתרץ הרמב"ן. קושיא ב' דהרשב"א ג"כ יש ליישב:

(ג) ויבאר ששיטת התוס' ג"כ משום חציצה וא"כ אין להקל בפ"פ. קושיא ב' של הרשב"א יותר קשה לשיטת התוס' וד' אדמו"ר שבשו"ע שלשטת התוס' יש לצדד בפ"פ:

(ד) לשטת הרמב"ן ושטת הרשב"א דם נדה שבחתיכה דפלי פלויי טמאה לכ"ע וא"כ א"א לטהר בפ"פ. ולשטת הר"ש שהביא הרא"ש בחתיכה דפלי פלויי טהורה משום אין דרך ראיה א"כ יש לטהר בפ"פ ויבאר שגם לשטתו ישארו איזה קושיות. מד' הרמב"ם הט"ז משמע דההיתר משום אין דרך ראיה ומדמטמא בפלי פלויי ע"כ טעמו דכיון שיצא ע"י חציצה הוי אין דרך ראיה וכ"ד אדמו"ר בשו"ע. וא"כ אם וודאי אין דרך ראיה כגון פ"פ יש צד להקל לפ"ד:

(ה) ממימרא דשמואל ר"פ הרואה תרתי ש"מ. עפ"ד הר"ן שם מוכרח לומר דבלא הרגשה וחתיכה הוא טעם א' להתיר וא"כ לד' הס"ט עכצ"ל תרוייהו משום אין דרך ראיה. ולד' הסוברים דטעמא משום חציצה והיינו בביהח"צ. והרגשה יכולה להיות גם במקור א"כ שני דברים הם. וצ"ל דס"ל כר"א שם דלא בעי' הרגשה. וא"כ הסוברים דבעי' הרגשה ע"כ יסברו טעם דאין דרך ראיה:

(ו) מ"מ אין לבנות יסוד ע"ז די"ל דחציצה והרגשה קרובים ענינם ושניהם לקולא לכן ילפי' תרתי. עוד ראי' להנ"ל דאיך יליף מבבשרה שהוא ביהח"צ. הרגשה שהוא גם במקור. אלא ע"כ טעמא משום דאין דרך ראיה. ויש לדחות דהרגשת פתיחת פה"מ נכלל ג"כ בלשון בבשרה. ובהקיצור הוסיף דזעזוע הגוף שוב ילפי' מסברא:

(ז) יבאר דחתיכה שבגמ' מיירי שנתגדלה במקור והר"ש מיירי בחתיכה שנתלשה מגוף המקור. ודעת הב"ח גם בזה שלא להתיר רק הדם שהיה בחתיכה ופי' אח"כ. אבל לא הדם שעל החתיכה. ודעת הט"ז להתיר בכה"ג. ודעת המעיו"ט כהב"ח ודלא כהמע"צ. ופי' ד' הב"י בזה:

(ח) ובענין הפ"פ דעת הש"י דלד' הט"ז הנ"ל יש להקל. והכו"פ פי' עובדא דהר"ש דהיינו פ"פ והיקל ברואה שלא בהרגשה וכ"פ המע"צ. ויתרץ קושי' המע"צ על הר"ש מר"ל בדמ"א (לבד מ"ש הס"ט) שי"ל דלא ס"ל כשמואל. ומ"ש השב"י לחוש מהא דאין פה"ק בלא דם יש לדחות:

(ט) אך כל צד היתר זה דחוק כיון שהוא רק לדעת הט"ז בפי' ר"ש. אך הס"ט כ' דהוי כמכה. ויש לסמוך ע"ז לענין דם הנמצא על העד הנוגע באותו חתיכה דבנגיעה כ"ד יוציא דם והוא דם טהור. דדם טמא הוא היוצא מפיות הגידים ול"ח דע"י נגיעה יפתחו הגידין. אבל ברואה ממש אף שלא בהרגשה קשה להתיר ודלא כתשו' רעק"א דאזיל בתר איפכא:

(י) אמנם בס"ט ובש"ע אדמו"ר פסקו להקל ברואה שלא בהרגשה ויש להעמיד דבריהם עפמ"ש הרופאים דהנפילה הוא בהח"צ ולא האם עצמה (ויבאר דא"צ בדיקה לראות מה נפל). וא"כ אפש"ל דהדם יוצא מבהח"צ גופי' שנתקלקל ומחזק טעם ההיתר בזה. ועכ"פ ס' שקול הוי ויש להתיר מצד חז"ט כמ"ש בתוס' די"ז וכ"מ מד' הרמב"ן והר"ן ר"פ המפלת:

(יא) ולפמ"ש הנו"ב והחו"ד שא"א להקל בזה יותר ממכה שא"י אם מ"ד הרי גם שם ד' הב"ח ורמ"א להקל שלא בשע"ו והס"ט ואדמו"ר סמכו ע"ז היכא שיש עוד צד להקל. ומ"ש המע"צ איך תספור ז"נ לק"מ דסגי בתחלתן אעפ"י שאין סופן ובסופן כו':

(יב) אך אם הגביהו החתיכה למעלה ע"י טבעת קשה להקל ברואה. וגם בבדיקת עד יש להסתפק קצת:

(יג) ומעשה שהיה שע"י הלידה נשתרבב פה המקור ורואה משם תמיד בהרגשה בשע"ו ושלא בשע"ו מוצאת ע"י עד. ופסק דאם אינו יוצא לחוץ ממש הרי בטל צד ההיתר דלעיל סעיף יו"ד. אך אם יוצא לחוץ ממש יש להקל אף לדעת רש"י דלא גרע משפופרת: