סימן מח

ע"ד דברי רבות בענין בה"כ שנסרך לחצה"כ ובדקו ולא מצאו מחט. ולאחר שהסירו הסרכא ומלחו אותו שוב מצאה האשה מחט. ואריכות השאלה מבואר בתוך התשובה. השיב:

(א) ד' רש"י בכתובות דע"ו סע"ב וכפמ"ש בש"מ שם מבואר דבהמסס אף שא"ר שלא יצא המחט לחוץ ג"כ טרפה דחיישי' לשמא הבריא וכמו בוושט ואפשר דחמיר יותר מושט ובתה"ד כ' להחמיר כדעת רש"י:

(ב) ולהרשב"א בתה"א היינו דצריך בדיקה אחר נקב ולשמא נתרפא ל"ח ודלא כמ"ש הת"ש בשמו. אבל להר"ן צריך לבדוק שמא נתרפא ולד' רש"י בתוס' שבת לא מהני הבדיקה:

(ג) ולד' התויק"ו אף שבדק שלא יצא המחט לחוץ צריך ג"כ לבדוק אולי יש נקב דק ולד' הת"ש י"ל דאם הפך וראה שאין המחט יוצא לחוץ מקרי בדיקה לענין נקב ג"כ:

(ד) והנה מ"ש הצ"צ סי' מ"ט דסרכא הוי כמו קו"ד. י"ל דל"ד דקו"ד מורה על נקב. אבל סרכא י"ל דאינה מורה על נקב בשאר אברים. ועוד דאולי מנקב שבטרפש באה. ואף שלמעשה אין להקל מ"מ אם רוב שטח הסרכא רחוק ממקום תחיבת המחט יש להקל. והוכחת והשערת השו"ב שהיה רחוקה מקרי עדות. גם ממה שבדק ולא מצא מחט. גם הדלדולים שנשארו הם רחוקים. אם כי האשה אמרה שאינם מהסרכא מ"מ יש לסמוך דיעבד ע"ז. ומ"ש האוסר דכיון שנחלט בחמין תו לא מהני ליה בדיקה אחר נקב וכמו שמצינו בריאה. ליתא דיש לחלק: