סימן ח

שו"ב שנשתגע ונתרפא והיה בריא יותר מעשר שנים. ושוב אירע לו ב"פ שנשתגע. וזה שנה שהוא בריא. ונידון שו"ב נכפה ל"ע. השיב:

(א) הא דהרמב"ם וטוח"מ סי' רל"ה הצריכו לדקדק שלא יהיה בסוף שפייתו. הוא דוקא בנכפה שבריא שיערע לו. משא"כ במשוגע שנתרפא:

(ב) ואפ"ל דהרמב"ם מיירי בחולי קורדייק' משא"כ בנכפה שתיכף שנופל אינו בגדר שיעשה דבר מה אין לחוש. ובזה יתורץ קושי' הג"פ סי' קי"ט סקל"ח. ועדיין צ"ע:

(ג) אך בנ"ד שהוחזק ג"פ י"ל שיש לחוש שיחלה וישחוט בתחילת השגעון. והט"ז באה"ע סי' קי"ט ססק"ט שהצריך זמנים שוים. הרי סיים דדוקא באיסור שעיקרו דרבנן כו':

(ד) עוד יש לומר דחשש דג"פ הוי דאורייתא. והא דווסתות דרבנן היינו לענין אורח בזמנו כו'. וראי' מסה"ת שבב"י קפ"ז. אך הרשב"א פליג וא"כ י"ל דשא"ה שהוא נגד החוש:

(ה) גם י"ל דהא דהט"ז הנ"ל שאני. משום דאם תשטה חל האיסור גם עתה. משא"כ בנ"ד יש להקל אף לד' הרשב"א הנ"ל:

(ו) לכאורה י"ל דנ"ד חמור והעיקר כנ"ל:

(ז) לכאורה קשה אט"ז מהדין שביו"ד סי' ק"ץ ס"ב ומדידי' גופי' בסי' קפ"ט סקמ"ג. וי"ל כנ"ל ס"ד:

(ח) מהא דהר"ן בת' סי' ס"ו אין סתי' להט"ז. ראי' לדבריו מדין רמ"ת:

(ט) ועוד דדינו של הירושלמי בעתים חלים אינו מוסכם. ועכ"פ צד להקל הוי ובנ"ד יש להקל משום דיש ס"ס בדרבנן. עוד צד להקל עפ"ד הרשב"א שבב"י אה"ע סי' קכ"א:

(י) עוד מצדד משום שהפסיק ט' שנים ודמי להא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות כו'. ובנכפה יש לצדד רק שיזהר באיזה דברים. ע' בפנים: