סימן ט
בענין הטלת חמין למקוה, וצריך לשפוך הצוננים לחוץ בכדי להטיל חמין אח"כ, אשר ידוע שמאד צריך ליזהר שהמים כשרים שבמקוה יגיעו עד הסי', בכדי שיהי' מ' סאה בריוח. וזה מקרוב ראיתי שהא"י שבבהמ"ר שופך בעצמו הצוננין לחוץ, ואין ישראל עע"ג לראות שיגיעו המים עד הסי'. והנה לא שמתי עין עד כה להשגיח ע"ז, כי עלה ע"ד מאחר שהוא בלן מכמה שנים מסתמא יודע בזה. אך אחרי רואי המכשלה הנ"ל הזהרתי להבלן ע"ז שיעמוד בעצמו לראות כו', וענה ואמר שאם ידקדקו עליו בזה ודאי לא יחמם המקוה, ולא ישגיח ע"ז רק אם ירצו יושיבו שומר בלעדו לצורך זה. ומזה מובן שלא הוזהר על כך עד כה, אך על להבא צריך לתקן:
ועל העבר צ"ע אם צריך לנקות המקוה מחמת זה, ולחוש שמא שפך מים הכשרים עד שלא נשארו מ"ס מים הכשרים. דהגם שמבואר בסי' רא תשו' הרא"ש שאין להאמין לא"י על המקוה, שמא יחסר וימלאנה. התם ה"ט כמ"ש הרא"ש שם, דודאי יעשה כל מה שיוכל בכדי שלא יפסיד שכרו, משא"כ הכא אדרבא יותר טוב להא"י לשפוך רק מעט בכדי להקל טרחו. אמנם גם בזה י"ל דאולי יתעצל הא"י להחם המים שיהי' מורתחים היטב, שזהו לו טורח לחטוב עצים ביותר על חימום המים ומחמת זה ישפוך לחוץ הרבה מים מן המקוה, עד שלא ישאר בה רק מעט, ויהי' די לחממה במים שאינם רותחים כ"כ. ולפי הנראה אין להחמיר בזה כ"כ (דהא ספק שאיבה כשר):
ובאמת לולי שהי' מקום לחוש שיעשה כן להקל טרחו כנ"ל, נראה דאין להחמיר בזה, דא"כ לא נניח א"י לבית הטבילה בלתי ישראל עע"ג. אע"כ הא דאין מקפידים ע"ז, היינו משום דלעולם לא חיישינן שיעשה כו' להכשיל ישראל אם אין לא"י טובה בזה:
ולכאורה הי' אפ"ל דאין לחוש לזה, דאם לא הי' נשאר במקוה אלא מעט מים צוננין, היו מי המקוה רותחין ממש ע"י הטלת חמין לתוכה. ומאחר דאינן רותחין כ"כ, א"כ הרי אנו רואין שלא שפך ממנה כ"כ. אלא דגם בזה י"ל, דהא דאינן מרותחין כ"כ, היינו מפני שהחמין שהטיל לתוכה לא היו רותחין כ"כ, שהא"י הי' חס על העצים שיצטרך לחטוב, ולכך ישאיר שם מים קרים רק מעט, בכדי שיתחממו גם ע"י מים שאינן רותחין כ"כ:
והורה להקל ולהכשיר המקוה ע"י השקה, שישקו מי המקוה למי מעין, ע"י הצינור המחברם כו':
וצ"ע בדין ספק שאיבה דכשר:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.