סימן א

דברים שנכתבו בשם רבנו

ע"ד המחט שנמצא תחוב בזפק בצד התחתון של המרחב במקום הסמוך למעי היוצא מהזפק לקרקבן והוא מקום שמיצר והולך, וצד השני של המחט תחוב בביילק שלא נגד חלל הגוף:

הנה מדין מחט שנמצא בחלל הגוף אין להטריף, דהא לא היתה תחובה נגד חלל הגוף. ועוד דאפי' היתה תחובה לחלל הגוף, כל שנמצאה תקועה באחד האברים שאין הנקב מטריף בהם נראים הדברים שלא נקבה במקום אחר, לפיכך אם פגע בלב וכיוצא ולא ניקב לבית חללו כשרה, כמ"ש בטוש"ע סי' נא ס"א:

ואין בזה חשש אלא מצד הנקב שנמצא בזפק. ותחילה נציע לבאר השיטות שיש בדין ניקב הזפק בטוש"ע סס"י לג. גגו של זפק נידון כוושט. ופי' הרשב"א בתה"א שהוא המקום שמתחיל לשפע כלפי הוושט ונעשה על הזפק ככיסוי לקדרה. וכ"ה לשון רש"י מקום שמתחיל להיות מיצר והולך. ויש מחמירין (רמב"ם פ"ו דין יז. סמ"ג ש"ע ב"ח) לומר שלא די במה שמשערי' ממקום שמתחיל לשפע מעצמו אלא שמשערים אף במה שיהי' נמתח כשיאריך העוף צוארו דאז נמתח יותר. אבל שאר הזפק שניקב מותר:

והמרדכי פי' בשם ריב"א (הובא ב"י) מחמיר עוד לומר, כשמותח בידו א' את הוושט ובידו ב' את המעי [היוצא] לצד הקרקבן, כל שנמתח מן הזפק עמו של הוושט, וכן הדקין (ר"ל שנמתח עם הדקין דהיינו עם המעי היוצא לצד הקרקבן) נדונים כוושט (זה קאי על צד העליון של הזפק במקום הסמוך לוושט) וכמעיים (זה קאי על צד השני של הזפק במקום הסמוך למעי היוצא לקרקבן) ליטרף במשהו. והיינו מה שכנגדו למעלה (ר"ל דהוא מפרש גגו של זפק היינו כשאדם אוחז בידו הימנית את הושט ובידו שמאלית את המעי והזפק תלוי למטה, אז כל צד העליון, דהיינו כל שטח רוחב הזפק ההולך מן כלות הושט עד צד השני של רחבו הסמוך להמעי הנ"ל, הכל נק' גגו של זפק, ר"ל צד עליונו של זפק, ונטרפה בנקב משהו. דחלק רוחב הזפק בצד הסמוך לושט טרפה כדין וושט דבמשהו, וחלק רחבו הסמוך להמעי הנ"ל נדון כדקין וכמעי הנ"ל דבמשהו [ונ"ל הכותב, דמזה יש להוכיח קצת דלשטתו עכ"פ המעי הנ"ל ודאי טרפה בניקב, ולא מספק, דדינו כדקין וכמעיים. ע' ת"ה. ועי' ביאור הגר"א ואחרונים]), אבל מה שתלוי למטה (ר"ל כל שטח אורך הזפק מראשו לסופו, והוא התלוי למטה כשאדם תופס בשתי ידיו הוושט והמעי כנ"ל) אינו נמתח עמו, והוא כעין כיס שיש לו שנצים שפותח וסוגר בהם שהעליון נמתח (ר"ל הצד העליון של הכיס הסמוך להשנצים הוא נמתח, וכמו"כ גבי זפק כל צד שטח רוחב הזפק ההולך מכלות הושט עד ראש המעי הנ"ל, שהושט והמעי הנ"ל הם כמו השנצים שבכיס) ולא התחתון (דהיינו כל אורך הזפק). ולהאי פי' הוי חומרא טפי (ר"ל דלפרש"י והרשב"א אינו טרפה אלא בהתחלת הזפק במקום הסמוך לושט שמיצר והולך, וכן לפי' הרמב"ם וסמ"ג דלעיל. אבל לפי' ריב"א טרפה בכל שטח רחבו מראשו לסופו עד המעי היוצא לצד הקרקבן). עכ"ל ריב"א ופירושו:

והנה ניקב המעי היוצא לצד הקרקבן, י"א (א"ז ראב"ן סי' רס"א רש"ל בשע"ד שם) דטרפה ודאי דדינו כקרקבן וכמעיים. וי"א (פר"ח) שהטעם הוא משום דמשם אפשר להמאכל ליפול לחלל הגוף, משא"כ ניקב הזפק כשרה, שהזפק הוא במקום צר שא"א לנפול משם (ב' הדעות בפר"ח). וי"א (ש"ד סי' צו. ת"ח סוף כ' צד) דטרפה מספק אי נדון כזפק (וכשרה) או כקרקבן (וטרפה) ובמשהו. ואין להחמיר בזה רק כמו סד"א (פר"מ) [ונ"מ לענין אם יש עוד ס' א', כגון שנמצא מחט תחוב' ולא ניקבה מעל"ע, דיש ס' שמא ניקב והבריא או לא, יש להכשיר. [אע"פ] דבדקין כה"ג מחמירין כמ"ש ט"ז סי' מו. וכנ"ל עיקר. ומ"מ צריך בדיקה היטב, שאם נמצא ק"ד בחוץ ט' ואם מצא בפנים ולא מבחוץ והמחט תחובה יש להחמיר בלא ה"מ, שאז יש להקל במחט תחובה ואין ק"ד מבחוץ. ובנמצא [מחט] ואינה תחובה יש להקל בכ"ע, אא"כ הוה ניקב מב' צדדיו. הרמ"מ שי']. וע' בסה"י לר"ת סוף חולין סי' ת"ח דמעי זה דינו כזפק, רק בבשר העב שעל הקרקבן שכמו אגוז כו' נסתפק יעו"ש:

ומעתה נבא לנ"ד בניקב הזפק בצד התחתון של המרחב במקום הסמוך להמעי והוא מיצר והולך, דאינו טרפה אלא לפי' ריב"א הנ"ל, דלדידי' זה ג"כ קרוי גגו (ר"ל עליונו) של זפק. וגם לדידי' היינו דוקא בצד העליון הסמוך לשנצים, אבל אם ניקב מעט למטה ממקום השנצים, אף שהוא מיצר והולך, מ"מ נראה דלריב"א לא מקרי גגו של זפק ולא נטרפה במשהו:

והנה גם בגופא דדינא לא קיי"ל כריב"א (ב"י רש"ל סוף הגש"ד), רק שכ' הרש"ל והכנה"ג דמי שהוא מחמיר בכמה דברים אחרים יחמיר גם בזה לעצמו, אבל חלילה להורות כן לאחרים, להחמיר נגד כל גאוני קדמאי. ועפי"ז אפי' ניקב בצד עליוניות הזפק במקום שמיצר והולך לא קיי"ל כריב"א להטריף:

וגם לפרש"י דפי' גגו של זפק שנמתח עמו, היינו שהוא מיצר והולך. ולדידי' י"ל דבצד הסמוך לוושט ומיצר והולך מיטרפא הן בצד העליון הסמוך לשנצים והן למטה מהשנצים, ובלבד שמיצר והולך. מ"מ אין ללמוד מזה להחמיר גם בצד הסמוך למעי במקום שמיצר והולך, להיות נדון כמעי, ולומר דכמו דגגו (צד עליונו) שנמתח נדון כושט, הה"נ תחתיתו במקום שמיצר והולך (נק' נמתח) נדון כמעי, דהיכי דאיתמר איתמר כו':

אלא שמ"מ יש להסתפק בזה ולומר שמא ממקום שמיצר והולך משם מתחיל המעי הנ"ל. אף שמטין הדברים להקל בזה, ולומר שלא נק' מעי כ"א כל המעי ההולך ביושר, דהיינו שמדת רחבו הוא שוה בכל שטחו, ולא סוף הזפק דהיינו שמיצר והולך מכפי מדת רחבו של זפק, אבל מ"מ הוא רחב יותר מרוחב של כל המעי, ולכך לא נק' מעי אלא זפק. תדע שהרי עליונו של זפק במקום שמיצר והולך סמוך לושט לא נק' ושט, אלא גגו של זפק מקרי, רק דיש לו דין ושט, וה"נ תחתיתו של זפק במקום הסמוך למעי, אע"פ שהוא מיצר והולך משטח רחבו של כל הזפק, מ"מ לא נק' מעי אלא בשם תחתיתו של זפק, או גגו של זפק לפי' ריב"א. וא"כ אין מקום להחמיר בזה:

אלא דמ"מ מאחר דלא נת' בד' הפוסקים היטב מאיזה מקום מתחיל המעי הזה, ויש מקום לומר שהוא מתחיל ממקום שבזפק שמיצר והולך, מאחר ששטחו קצר משאר רוחב הזפק, לכן ראוי להחמיר בזה, שאם ניקב בסוף הזפק במקום שמיצר והולך טרפה במשהו כדין המעיים. בשגם שיש לצרף בזה סברת ריב"א, דגם בצד הסמוך למעי נק' גגו של זפק ודינו כמעיים וכדקין ליטרף במשהו (אלא דאיהו מיירי בצד העליון הסמוך לשנצים. וצ"ע בזה):

ומ"מ בה"מ או שעה"ד דאז יש להקל בדבר ולומר דמקום שמיצר והולך מן הזפק לא נק' מעי אלא זפק וכשרה בנקב משהו, והמעי הזה מתחיל ממקום שהולך ביושר ולא במקום שמתרחב והולך לצד הזפק:

ועפ"י כל הנ"ל, אחר שנשאתי ונתתי בדבר הלכה זו לפני רבינו שי' (חדש אייר תקצגימ"ל פ"ק ליובאוויטש), ויצא ההוראה מאתנו להקל בזה לצורך חולה עכ"פ. ודעתו הי' נוטה יותר להקל אפי' שלא בשעה"ד וצורך גדול, אך בשעה"ד או צורך יש להתיר בפשיטות:

ניטל הזפק כולו טרפה (רמ"א וב"ח) אע"פ שגגו קיים והמאכל יוכל לעבור ולא יפול לחלל הגוף. נחסר רק מקצתו כשר (פ"ת). ואם נחסר רובו נ' דטרפה: