סימן יא

שאלה. אשה שבדקה עצמה ונמצא על העד דם ולא הרגישה, טמאה היא מדאורייתא, או רק מדרבנן כיון שלא הרגישה. נדה ד"ג ע"א בתוס' ד"ה מרגשת וא"ת וכי בדקה עצמה ומצאה טמאה ולא הרגישה מאי טעמא דשמאי כו' ע"ש וצריך להבין למה הקשו מבדיקה ולא הרגישה, ולא מראיה ממש בלא הרגשה. וצ"ל דראי' בלא הרגשה טהורה אף מכאן ולהבא (כדאמרי' לקמן בבשרה עד שתרגיש בבשרה), אבל מבדיקה ולא הרגישה אין לטהרה לגמרי אף להבא דיכול להיות שהרגישה וכסבורה שהרגשת עד הוא, אבל מ"מ הוכחה דהשתא הוא דחזאי לית כאן דעיקר ההוכחה כיון דהשתא הרגישה ואתמול לא הרגישה בודאי השתא הוא חזאי משא"כ כשבדקה ומצאה טמאה ולא הרגישה, ורש"י פי' מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא וקשה מאתמול נמי נימא הא דלא הרגישה אם שמשה כסבורה הרגשת שמש כו', אלא שמאי אית לי' דלעולם מרגשת ואינה חוששת בהרגשת עד ושמש כו' ע"ש. ולכאורה הא גם התוס' ס"ל דבבדיקה אף בלא הרגשה טמאה (כנ"ל מדלא הקשו מראי' בלא הרגשה) וצ"ל דכוונתם רק לסתור פרש"י, דא"א לתלות לקולא ושלא לטמאה למפרע משום דלא הרגישה אז הא השתא נמי לא הרגישה ואי משום דהשתא יש לתלותו שהרגישה וכסבורה הרגשת עד היא, הא למפרע נמי י"ל כן דהרגישה וטעתה וכסבורה הרגשת שמש היא אם שמשה אתמול, אבל מ"מ מכאן ולהבא בודאי ס"ל דחיישינן שמא הרגישה וכסבורה הרגשת עד הוא וטמאה מדאורייתא מספק עכ"פ. והנה התוס' תירצו דטעמא דשמאי דהיכא דבדקה ולא הרגישה דאינה טמאה למפרע משום דלא פלוג רבנן הואיל ורוב פעמים מרגשת, ור"ל דכל אשה כשרואה דם רוב הפעמים מרגשת וא"כ אין שייך לעשות סייג ולטמאה למפרע כיון דלא הרגישה עד עכשיו, וא"כ גם אם אירע שבדקה ומצאה טמאה ולא הרגישה דהשתא אין כאן הוכחה דלא ראתה מאתמול הדם מ"מ לא פלוג רבנן (כיון דמדאורייתא אוקמא אחזקתה) והנה מדס"ל דרוב פעמים מרגשת, יש לומר כל היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתי הדם על העד ולא מגופה הוא תלינן דרגליים לדבר דאם מגופה הוא היתה מרגשת ממש דכל אשה מרגשת בעצמה ביציאת הדם מגופה כמ"ש דרוב פעמים מרגשת ולא אמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד היא אלא היכא דליכא למתלי הדם במידי אחרינא: