סימן ט

אווז שאחר האכילה נמצא עצם הקוליו' שנשבר סמוך לחבירו בגוף ונקשר רק שעשי"י:

הנה יש בזה ב' חששות להחמיר, א' מצד העצם קולי' שנשבר כדין נחתכו רגלי' מהארכובה ולמעלה, ובזה י"ל ב' טעמים להקל, א' משום שקרוב הדבר בודאי שלא יצא לחוץ דהיינו שהי' העור שלם כיון שלא הרגיש בזה בשעת מליחה והדחה עד אחר שאכלו הבשר, מסתמא לא הי' שום נקב בהעור. ואין לחוש שמא ניקב העור פ"א ונתרפא אח"כ, דדוקא בקרומי וושט שהן דקי' חיישי' לזה משא"כ בבשר עב כמו בנ"ד בקולית האווזא סמוך לחבורו בגוף ל"ח, כמ"ש בתה"ד סי' קס"ה ע"ש דל"ח אלא בדבר שדופנו דק, וכ"כ בתשו' ב"ח סי' קל"ט, ומוכח שם כיון שלא נראה הריעו' עד שעת אכילת הבשר מעל העצם אז נתגלה, א"כ דייני' לי' בודאי עו"ב חופין אותו, ולא יצא לחוץ כלל. ואף לד' הל"ש סי' א' ס"ו סקט"ו שכ' דהב"ח מיירי שידוע ברור שלא הי' שום ריעו', מ"מ בנ"ד ג"כ י"ל שהי' כן אף שלא דקדקו בזה, אבל ודאי עכ"פ לא יצא לחוץ, וכיון שלא יצא לחוץ הרי פ' הריב"ש סי' רצ"ו הובא ב"י, וגם הב"מ פ' כן בסי' נ"ה ד"ה וכ' הכלבו דכשרה בכ"ע לפרש"י, ולהרר"י ג"כ סגי ברוב בשר קיים. ובנ"ד ודאי הי' קיים (וכ"פ בט"ז סק"ח בפשיטות, ודבריו צ"ע במ"ש שמוסכם מכל האחרונים, ע' או"ה כ' נ' סי' ג' והגש"ד סי' פ"ו דאפי' לא יצא ונגלה העצם לחוץ בעי' חיפוי בשר וכ"פ בפ"ת), מ"מ בנ"ד ודאי קרוב הדבר שהבשר הי' חופה את כולו מאחר שלא נראה עד לאחר שאכלו הבשר. הרי נ' להפוסקים הנ"ל כל שלא יצא לחוץ אף שלא הי' הבשר חופה רק שהי' קיים יש להקל וא"כ בנ"ד שקרוב ג"כ לודאי שהי' הבשר חופה ממש יש להקל:

טעם ב' להקל משום שנקשר, שהתיר ר"ת וכל הבאים אחריו, שהרא"ש לא פקפק אלא בנשבר במקו' צוה"ג, וכ"פ בפסקי מהרא"י והגש"ד שם. והיתר זה עכצ"ל דאפי' באין ידוע שעו"ב ח"ר, או אפי' ידוע אלא שיש נקב ויש לחוש שמא יצא לחוץ דרך הנקב דט' לפרש"י (במשנה דאלו כשרו' נשתבר' רגליה ע"ש), ע"ז מהני כשחזר ונקשר. עסה"ת סס"י כ"ד דרך נקב כו' וסס"י כ"ה כ"א יצא כו' (וע' ת' ח"צ סי' נ"ח כ' אפי' אין עו"ב ח"ר, וזה צ"ע דא"כ היינו יצא לחוץ ע' רמב"ם ומע"מ). ומה שהחמיר מהרי"ק דדוקא בשעשי"י, השיב עליו הב"ח בת' סי' הנ"ל, וגם הט"ז סס"י נ"ה תופס זה רק לחומרא כו', וכ"מ מל' סה"ת שכ' לא הי' נרפא ונקשר ולא כ' לא הי' נקשר יפה כ"כ כו' (ולענ"ד הסברא כך היא, דכשנקשר אפי' שע"ש א"א יכול לחיות, וכמ"ש הש"ך סקי"ד, וכיון שכן הוא ודאי דאבר עצמו מותר כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א, וא"כ כשהאבר מותר י"ל ג"כ דבהמה מותרת כשא"י עכ"פ אם הי' עו"ב חופין). ואף שלמעשה אין להקל ח"ו מטעם זה נגד מהרי"ק ואחרונים, מ"מ בהצטרף לזה טעם הא' מה שודאי לא יצא העצם לחוץ יש להתיר למעשה ג"כ. וזהו כמ"ש הש"ך ס"ק י"ד, רק שהוספתי דל"ד בידעי' ברור שאין שום ריעו' בעו"ב, אלא דגם בנמצא אחר האכילה הו"ל כאלו ידוע ברור שלא ניקב העור, וא"כ לא יצא העצם לחוץ, וגם ידענו מזה קרוב לודאי שהי' ג"כ חיפוי בשר כנ"ל, ובכה"ג נלע"ד שיש ג"כ להורות ולהקל:

חששא הב' לחומרא, משום שנשבר סמוך לחבורו בגוף הו"ל כנשמט. הנה בס' תוי"ק סי' נ"ה סק"ג כ' שאינו רק חומרא בעלמא שמא עי"ז ניזוז הבוכנא. וראיי' הבכ"ש מפא"ט נ"ז א' דנחתך גרע מנשמט, אינו נ' לע"ד, דהתם היינו נחתך לגמרי, וי"ל דה"ה בנשבר ויצא לחוץ ואין עו"ב ח"ר לפ"ד רב, משא"כ נשבר ולא יצא לחוץ דכשר ודאי קיל משמוט. ועכ"פ הרי בה"מ הקיל רמ"א דנשבר כה"ג אין לו דין שמוט כמ"ש המ"י כ' פ"ז, א"כ אין להחמיר בנד"ז שהוא הפ"מ (והנה בל"ש בפתיחה נסתפק במ"ש רמ"א בה"מ אולי הוא רק ע"י בדיקה בניבי', ולהתוי"ק שם פשיט' לי' דע"י בדיק' בניבי' הקיל אפי' שלא בה"מ, וא"כ בה"מ אפי' בלא בדיק' ניבין משום דלא דיי[ני'] לי' כשמוט, ואדרבה ס"ל דאפי' נפסקו הניבין אין להחמיר אא"כ אין הפסד. וכל ראיותיו של הלב"ש שם יש לדחות מלבד מה שדחה הוא ואכמ"ל (והוא שי' הארוך). ואין לומר שאין להק' תרי קולי בה"מ, דהא ביארנו שחששא ראשונה שהיא עיק[רי'] קרוב להתיר אפי' שלא במקום הפסד, ולדמותו לפסק הש"ך. וא"כ אין ההפס[ד] משמש רק לסלק חומרא זו השני'. ואף אם ההפסד משמש לשניהם, נ"ל שאין להחמיר כ"כ לפמ"ש התוי"ק שחומרא זו הב' היא רק חומרא בעלמא ומנהג לבד שנהגו כן בדליכא הפסד, א"כ בדאיכא הפסד התורה חסה כו' אפי' בכה"ג: