א

סימן שנה

בדין* ישראל שקנה פרה או עז חולבת מן הגוי והסיח שלא להשביח מקחו שכבר ילדה כמה פעמים. ואח"כ ילדה אצל הישראל מה דינו ואם ילדה ב' זכרים או זכר ונקבה מה דינם:

הנה לכאורה הדבר מפורש בשו"ע ואחרונים סי' שט"ז ס"ג. אמנם אחר העיון מצאתי שיש להסתפק בדבר זה הרבה. ולפי שדיני מסל"ת לא מצאתי לא' מן הפוסקים שיבאר כל פרטיו במקום א' רק מצאתי שדברו בהם במקומות מפוזרים ובענינים נפרדים וכדי להוציא מתוך דבריהם הלכה ברורה במקום א' מוכרח אני לברר דעת כל א' מהם שמצאתי מדברים בענין זה (בפרטיות) ואחר נבא לעמק השוה לראות הדרך שהסכימו בו האחרונים אשר מימיהם אנו שותים ובעקבותיהם נלך וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

מקור הדין דמסל"ת הוא מדגרסי' בפ' הגוזל בתרא (קי"ד ב') א"ר אשי אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה. א"ל רבינא לרב אשי והא נחיל של דבורים. בקנין דרבנן. והא מעשה בא' כו' והעלהו רבי לכהונה ע"פ. בתרומה דרבנן. ובדאורייתא לא והא מעשה בא' כו' והתירה רבי לכהונה ע"פ. בשבוי' הקילו רבנן (דספיקא בעלמא היא) עכ"ד הגמ'. ותחלה יש לבאר הא דפסלו מסל"ת באיסור דאורייתא. אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. ואם הוא משום שחוששין שמא משקר או שמא הוא פסול לכל דבר תורה אעפ"י שידענו שאין משקר וכמו שפסלתו תורה לשחיטה אעפ"י שידענו שיפה שחט. וכל מצוה שעשייתה גמר מצותה פסולה ע"י עכו"ם וכמו שפסלה התורה עדות קרובים אעפ"י שידענו שהדבר אמת. וכה"ג אשכחן טובא דפסול מדאורייתא אעפ"י שידעינן שאינו משקר. ונראה דהא ודאי לא מיפסל אלא משום דחיישינן דלמא משקר. דהא אשכחין בכמה דוכתי שהאמינו לעכו"ם אפי' אינו מסל"ת כל שידעינן שאינו משקר בודאי. כגון באומר של עוף פלוני וטהור הוא בסי' פ"ו ובסי' פ"ג ולא הצריכו להביא ביצי אותו עוף ולדמות מאחר שיש בזה טורח סמכי על העכו"ם שיתירא לשקר שמא מצויים בכאן ביצי אותו עוף וכמו שפסק רמ"א בסי' הנ"ל וכפי הנראה כך היא מסקנת האחרונים שם. אמנם הרמב"ם כ' דבעכו"ם לא מהני אפי' משל עוף פלוני וטהור הוא כ"א בישראל חשוד מהני. וליכא למימר דטעמו משום דבעכו"ם לא סמכי' אטעמא דמירתת ואכתי חיישינן דילמא משקר אבל ישראל חשוד מירתת טפי. דאיפכא קיי"ל לענין שחיטה (בריש חולין בתוס' שם ד"ה בודקין) דבכותי מהני ישראל יוצא ונכנס דמירתת אבל ישראל מומר לא מירתת לפי שהוא סבר שלא יבדקו אחריו לפי שמחזיק עצמו כישראל וא"כ כש"כ בישראל חשוד לא שייך מירתת טפי מעכו"ם דליהמני'. והי' נ"ל שהוא סובר דבעכו"ם לא מחשש מישקר מיפסל אלא שא"א להתיר ע"פ איסורי תורה דלא שייך בהו וכנ"ל. אבל אחר העיון גם זה אינו דאם נאמר כן ע"כ דמדאורייתא פסול דאי מדאורייתא כשר למה פסלהו רבנן (אחר שמן התורה הוא כשר כשאינו משקר ואין בדבר חשש שקר שהרי ישראל חשוד נאמן) וכיון שמדאורייתא הוא פסול. איך הכשירוהו בעדות אשה שסמכו אטעמא דאשה דייקא ומינסבה. מ"מ מאחר שלא נודע לנו הדבר אלא מפי עכו"ם אעפ"י שאנו יודעין שהוא אמת גמור הרי הוא פסול מן התורה אלא ע"כ דלאו מדאורייתא מיפסל ורבנן לא פסלוהו אלא משום חשש משקר ובעדות אשה סמכו דלא מישקר. וא"כ הדרא קושין לדוכתא מה"ט דמהימן ישראל חשוד באומר מעוף פלוני טהור דמירתת **) וכנ"ל וע"כ לומר כפי' הב' שהביא הב"י בסי' פ"ו בשם מהרי"ן חביב דלהרמב"ם אפי' בישראל חשוד לא מהני משל עוף פלוני וטהור הוא ע"ש. ואפשר שטעמו משום דס"ל דמירתת דהכא אינו כ"כ חזקה שלא ישקר שסובר אפשר לא יבא לעולם לידי הקפה ביצים שלו עם ביצי אותו עוף וכה"ג השמטות אחרות אבל היכא שידעינן בודאי שאומר אמת מהני גם להרמב"ם ולכן סמכו בעדות אשה שודאי אינו משקר ורמ"א שם פסק כהרמב"ן ור"ן דגם חזקה דמירתת מהני שנסמוך עליו שודאי אומר אמת וכנלע"ד מצד הסברא דבאיסורין שא"צ בהם עדות גמורה אלא גילוי מילתא בעלמא מה לנו אם הגילוי בא ע"י ישראל או עכו"ם. אחר שא"צ לזה שום מעשה לשנאמר שמעשה העכו"ם אינו כלום. אלא ודאי מחשש מישקר פסלוהו בדאורייתא. ונתברר הספק הב':

ועדיין יש להסתפק אם מדאורייתא חיישינן שמא משקר או דרבנן חששו כן שמא הוא משקר ומאורייתא לא הוה לן למיחש שמא הוא משקר מאחר שאין לו בזה שום טובה. ודאי כל היכא דאיכא חשש שמתכוין לטובתו מדאורייתא לא מהימן שהרי אפי' לחומרא אין אנו חוששים לדבריו כמבואר בדוכתי טובא (ומקורו מעכו"ם המוכר פירות ואמר של ערלה הם של עזיקה הם דאינו נאמן). כי מבעי' לי היכא דמוכח שאינו מתכוין לטובתו. ונראה לדייק מל' הגמ' הנ"ל (וכ"ה לשון הרי"ף והרא"ש שם) דקאמר אין מסל"ת כשר כו' והול"ל אין מסל"ת נאמן מאחר שנתברר דלא מיפסל פסול לדאורייתא אלא דלא המנינו שמא משקר הי' לו להזכיר לשון נאמן. אלא ודאי משום דמדאורייתא כשר והמנינו מהימן. ורבנן הוא דחששו שמא הוא משקר דומה שפסלוהו לדאורייתא שהרי אין מקום לחוש לשקרו' ואפ"ה חששו הרי שבלא טעם פסלוהו להכי קאמר דרבנן לא אכשרו מסל"ת אלא בעדות אשה. וה"נ מסתברא דאי ס"ד דמדאורייתא חיישינן שמא הוא משקר אעפ"י שאין לו בזה שום הנאה ותועלת. א"כ אמאי לא ניחוש נמי לשמא החליף דברים המופקדים אצלו אפי' שאין לו בו תועלת. ואנן ל"ח להכי אלא היכא שיגיע לו איזה טובה מזה וכמבואר בסי' קי"ח ודוכתי טובא. אלא ודאי דמדאורייתא לא חיישינן לי' כלל כל היכא דאין לו הנאה ורבנן הוא דאחמור לחוש שלא להוציא מאיסור ע"פ. אבל להחזיק איסור נמי לא מחזקינן (ומכש"כ לפי דעת הרמב"ם וסייעתו דכל ספיקא מדאורייתא מישרי שרי ורבנן הוא דגזור בי' א"כ פשיטא שאין במסל"ת אלא ספק משקר. וזה יש לדחות דהיכא דאיתחזק איסורא מדאורייתא לחומרא עי' פמ"ג ק"י בדיני ס"ס) ואם כי יש לפקפק בזה מ"מ נלע"ד הדבר מוכרע מעצמו וגם שלא להפליג בין ס"ד דרבינא לדרב אשי פלוגתא רחוקה כ"כ שלרבינא אפי' מדרבנן נאמן בדאורייתא ולרב אשי אפי' מדאורייתא לא מהימן. כנלע"ד נכון. ואחר שבררנו בס"ד שורש הענין נבוא לבאר פרטיו כפי מה שידי יד כהה מגעת בפוסקים שמצאתי בהם מענינים אלו ואם כי ידעתי שלא אגיע עד תכלית דבריהם כי באולי ימצא במקום אחר מדבריהם היפך הנ"ל בכוונת דבריהם. הנה ע"ז נאמר באהבתו תשגה תמיד ואין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהן. ובחסד עליון בטחתי שיצילני מכל שגיאה ומכשול בדרך אמת ויראני מתורתו נפלאות. וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

גרסינן בפ' ג"ה (דצ"ז ע"א) אר"י לטעמי' קפילא ואמר רבא סמכינן אקפילא. פירש"י נחתום עכו"ם ואשמעינן שמותר לסמוך עליו לפ"ת ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם מפשט דבריו מבואר דאקפילא בלא מסל"ת לא סמכין וכן מסל"ת בלא קפילא. אלא תרווייהו בעינן (וכיש מצריכים כן בטויו"ד סי' צ"ח וכן נראה דעתו שם) ולכאורה יש לתמוה הא רש"י פסק לקמן (צ"ח ב') דטעם כעיקר דרבנן ובדרבנן הא קיי"ל דמהני מסל"ת וכנ"ל בסוגיא דהגוזל. וכ"ש שרש"י סובר דאין סומכין אקפילא אא"כ יש ס' וכל היכא דיש ס' מסתמא פוסק הטעם ובדרבנן כי האי אמאי לא להני מסל"ת. וצריך לומר דקפילא צריך להבחנת הטעם. ואע"ג דגבי כהן לא בעי קפילא. התם ישראל מידק דייקא טובא להרגיש הטעם היטיב מאחר שיודע שאיסור והיתר תלוי בזה אבל בעכו"ם סובר רש"י ז"ל דלאו קפילא אפשר לא ירגיש שלא נותן דעתו כ"כ להבחין וכ"כ הפ"ת בסי' צ"ב ג'. אבל קפילא ודאי יהיב דעתו למידק שפיר מאחר שאומנתו בכך. ומ"מ אקפילא לחוד נמי לא סמכינן דלא ס"ל לרש"י טעמא דלא מרע חזקתו. ואע"ג שלא חיישינן שיתכוין להכשיל את הישראל כל שאין לו תועלת מזה היינו שלא להחזיק איסור אבל לא להתיר ע"פ אפי' איסור דרבנן אע"ג דבמסל"ת לא גזרו באיסור דרבנן ומהמנינין לי' מ"מ בלא מסל"ת אע"ג דמדאורייתא אפשר דמהימן נמי מאחר שאינו חושש להכשיל את הישראל א"כ מה לנו אם יודע שאו"ה תלוי בזה כל שאין לו הנאה מהימן (וכן יראה דעת מהרי"ו בתשובה קל"ד כל שאינו יודע שסומכין ע"פ). מ"מ מדרבנן אין להאמינו אפי' בדרבנן כל שיודע שאו"ה תלוי בזה ובלא העכו"ם היינו אוסרין אין להתירו ע"פ (שמא יתכוין להכשיל ולא מרע חזקתו בכך כי יאמר הרגשתי בטעם וכוונתי להכשיל וכ"כ הפ"ת בש"ב ב' לדעת רש"י). אך עדיין צ"ע דהא לרש"י דטעימא כשיש ס' א"כ בלא העכו"ם היינו מתירין אלא לחומרא בעינן טעימא וצ"ל דמ"מ היכא דמצינן לברורי טפי מבררינן ומצריכין מסל"ת וצ"ע. העולה מזה דמפשט דברי רש"י משמע דאפי' באיסור דרבנן דהיכא דלא אפשר לברורי שרינן לי' מ"מ כל היכא דאפשר לברורי לא מבררינן ע"י מסל"ת כ"א בהצטרף עוד סברא לקולא (וזה מוקשה מסוגיא דהגוזל. ועוד יש להקשות דלרש"י אי ליכא קפילא מותר. וא"כ איך שייך לומר דלא סמכינן אעכו"ם מסל"ת בלא הוא נמי מתירין ואם שא"צ להטעים לו אמאי כל שאפשר לעמוד על הבירור לא נעמוד על הספק. ואם שלכתחילה יש להטעים לקפילא ולא לעכו"ם אחר הא פשיטא דע"י קפילא מתברר טפי וע"כ לומר שאם יש קפילא אעפ"י שהטעימו לעכו"ם מסל"ת לא ניתר עדיין עד שיטעמנו לקפילא וכיון שכן אין קושיא מהך) ולא תיקשי מההיא דהגוזל ודאי אי לא הוי אפשר לברורי ע"י קפילא הוי סמכינן אעכו"ם מסל"ת אלא כיון דאיכא קפילא מבררינן כי היכא דלא סמכו אס' במקום קפילא אבל בשאר איסורי דרבנן דלא שייך לברורי סמכינן אמסל"ת כנ"ל:

דעת הרמב"ם הביאו הב"י בסי' צ"ח דלא בעי לא קפילא ולא מסל"ת וכ' הפמ"ג בש"ד אות ב' הטעם דמירתת. ולכאורה קשה הא בסי' פ"ו כתבו בשם הרמב"ם דלא מהני עוף פלוני וטהור הוא אלמא לא סמך אטעמא דמירתת. י"ל דהתם בדאורייתא והכא טעם כעיקר להרמב"ם דרבנן (כמו שכתבו בשמו בסי' צ"ח) מהני מירתת ועוד יש לחלק דהתם כיון שהוא מוכר הביצים ויש לו תועלת מזה לא סמכינן אטעמא דמירתת משא"כ הכא שאין לו תועלת כלל סמכינן אטעמא דמירתת לשקר. ועוד יש לחלק בין מירתת דהתם שאפשר שלא יבוא לידי בירור כלל. משא"כ מירתת דהכא שמיד יבא לידי בירור כשיטעום הישראל. ואילולי דברי הפמ"ג הי' אפשר לומר דבלא מירתת נמי סובר הרמב"ם דמהימן מאחר שאין לו תועלת מזה ל"ח שיכשיל את ישראל וכל היכא דלא חיישינן שמשקר הרי הוא כשר אלא במילי דאורייתא אחמיר רבנן דלא להמני' אפי' במסל"ת אבל בדרבנן מהימן אפי' בלא מסל"ת ובלא מירתת דמירתת דהכא ג"כ אינו ראי' גמורה דמאחר דלאו קפילא הוא הרי יכול להשמט ולומר לא הרגשתי בטעם (משא"כ בסי' פ"ו כשיבא לידי בירור קשה להשמיט) וא"כ עכ"פ לא עדיף מירתת דהכא ממירתת דפ"ו. וכפי הנראה כל היכא דמצי להשמט בשקרו לא מהימן כלל כדאמרי' בסי' פ"ו באומר מעוף פלוני וטהור הוא לא מהימן דמצי לאשתמוטי. וע"כ דשם יש לו תועלת וכאן אין לו תועלת משום הכי מהימן אפי' בלא מסל"ת. ודבריו רחוקים מדברי רש"י מן הקצה אל הקצה. וצ"ע לעמוד על סוף דבריהם כי באו סתומים ואין בידי לפרשם:

ונבא אל בירור יותר דברי הפוסקים. הנה התוס' בכאן כתבו סמכינן אקפילא אע"פ דעכו"ם הוא כיון דאומן הוא לא מרע אומנתו. ולא הצריכו מסל"ת דס"ל דמירתת כהאי דמיד יתברר הדבר ולא מצי לאישתמוטי כיון דקפילא הוא סמכין אפי' בדאורייתא. ולא ביארו דבריהם בלאו קפילא אי מהני מסל"ת או לא. ואת"ל מדלא פירשו דמהני מסתמא ס"ל דלא מהני. עדיין יש להסתפק אי משום דס"ל דלאו קפילא אינו מבחין הטעם. או דילמא דאפי' מבחין לא סמכין עלי' בדאורייתא לדידהו שפסקו טעם כעיקר דאורייתא. ומירתת לא שייך בלא קפילא דהא מצי לאישתמוטי. והנה כפי הנראה מסתימת דבריהם בכתובות (כז. ב) דה"מ במסל"ת שכתבו וז"ל אר"י דמסל"ת אינו כשר אלא לעדות אשה דרבנן כדאמר ביבמות והכא בשבוי' הקילו עכ"ל. משמע לכאורה כל בדאורייתא לא מהני מסל"ת וכפשטא דסוגיא דפ' הגוזל הנ"ל וקצת קשה למה הוצרכו התוס' לכתוב כן בשם ר"י (וכן בהג"א ממהרי"ח הביא כן ב' ר"י). אמנם מדבריהם בבכורות (כא"ב) גבי הא דאמר רב הקונה מישראל הוה בכור ודאי דאם איתא דביכרה אשתבוחי הוה משתבח כתבו וז"ל פי' בקונטרס (אינו בפירש"י שלפנינו) שכבר ביכרה ולא תסתכין עוד בלידה אבל עכו"ם א"נ א"ל הכי אין בדבריו אמת. ויש ללמוד מפירושו דעכו"ם אפי' מסל"ת אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן. ועוד יש לפרש דאשתבוחי דהכא היינו שכבר נפטרה מן הבכורה עכ"ל. ומדהוצרכו ללמוד כן מפירש"י ולא מגמ' דהגוזל הנ"ל. וגם כתבו טעמא דלהשביח מקחו הא לאו הכי מהימן ובגמ' דהגוזל הא מוכח דלא מפלגינן בהכי (שהרי גבי נחיל של דבורים לא יגיע לו שום טובה וגם דומה דעדות אשה שאין מגיע לו שום טובה ואפ"ה לא מהימן) והיותר קשה הוא דכפי הנראה מכוונת דבריהם בתירוץ בתרא הוא דלעולם עכו"ם נמי הוה מהימן אי הוה משתבח שלא תסתכן כלל בלידה והא דלא הוה בכור ודאי מדלא אשתבח כבישראל דבישראל נמי אין השבח שלא תסתכן דאין זה שבח כלל דרוב בהמות אין מסתכנין בלידה אלא השבח הוא שנפטרה מן הבכורה וא"צ ליתן ולדו לכהן (כ"ה בפירש"י שלפנינו) ובעכו"ם אי הוי משתבח בהכי פשיטא דלא מהימן שהרי הוא מתכוין להתירו מבכורה. ואין זה מסל"ת כלל. אבל אם משתבח במה שלא תסתכן שפיר הוה מסל"ת ולא אמרינן להשביח מקחו קא מכוין דאין זה שבח כ"כ וכנ"ל. ולכאורה הוא נגד סוגיא דהגוזל דפסיל לכל מסל"ת בדאורייתא. ואיך נכשיר מסל"ת כזה. ועל כרחינו צריכין אנו לומר דס"ל להתוס' דלא לכל מילי דאורייתא פסיל לר' בהגוזל כ"א דומי' דהנך דמייתי התם וכדי לבוא אל ביאור הדברים מוכרח אני להאריך קצת:

הנה הט"ז בסי' צח"ב כתב שי"ל דלא פסיל לי' בהגוזל אלא במידי דבעי עדות דוקא משא"כ באיסור והיתר שפיר מהני דבזה לא בעינן עדות גמורה אלא באם יש לנו הוכחה סגי תדע דהא ע"א נאמן באיסורין להתיר וא"כ ה"נ מסל"ת דבזה יש לנו סברה שאין שם איסור וסגי בזה תדע דקפילא מהני אפי' בלא מסל"ת מטעם דלא מרע חזקתו ובמידי דבעי עדות ודאי לא מהני דבר כזה אלא ע"כ דבאיסורין לא צריך רק הוכחה. עכ"ד הט"ז. והפ"מ שם הקשה ע"ז דהא בשבוי' ע"א נאמן ואפ"ה אי הוי דאורייתא לא הוה מסל"ת מהימן ע"כ. ולא הבנתי דבריהם הקדושים. דלפי מה שהבין הפמ"ג דכללא היא להט"ז דכל ע"א מהימן מסל"ת נמי מהימן יקשה לי' למה לי' לאפוקי עדות אשה מן הכלל הא שם ג"כ ע"א מהימן וממילא מסל"ת נמי מהימן. אלא ע"כ דלאו כללא הוא דע"א ישראל פשיטא דלא משקר ובעכו"ם מסל"ת אפ"ה חיישינן דילמא משקר וכנ"ל ולא כתבו הט"ז אלא לראי' דבאיסורין א"צ עדות גמורה אבל מ"מ הי' אפשר לומר אפי' במקום שא"צ עדות גמורה וע"א מהני דמ"מ מסל"ת לא מהני כנלע"ד בכוונת הט"ז. ולכן הביא בסוף דבריו ראי' מקפילא דמסל"ת מהני משום דאפ"ל ע"א עדיף טפי ממסל"ת ולכן למאי דס"ד שבוי' דאורייתא א"כ צריך לה עדות אף דע"א מועיל מ"מ מסל"ת לא מהני אלא שגם דברי הט"ז אין מובנים מ"ש דבמידי דבעי עדות ודאי לא מהני חזקה דלא מרע חזקתו שהרי משנה שלימה שנינו כל השטרות העולין בערכאות של עכו"ם כשרין דכיון דבערכאות נכנסו לא מרע נפשייהו לאסהודי שקראי ופסקוה כל הפוסקים כמבואר בח"מ סי' ס"ח ואע"ג דבמידי דממון ודאי בעינן עדות גמורה. מ"מ מאחר שאין העדים אלא לברורי קושטא דמילתא סמכינן אחזקה דלא משקר וא"כ מאי פריך מנחיל של דבורים. הא בממון כיון דהוכחה מהני מסל"ת נמי מהני. וה"נ איתא להדיא בגיטין (י"ט) ר"פ כי הוי אתא שטרא פרסאה לקמי' מקרי לי' לב' כותים זה שלא בפני זה דהו"ל כמסל"ת ומגבי בי' (ממשעבדי) ופסקוהו ג"כ כל הפוסקים כמבואר בח"מ סי' ס"ח אלמא דמסל"ת נמי מהני בממון אעפ"י שצריך עדות גמורה ואין מוציאים ממון ע"פ ע"א ע"פ מסל"ת דקים לן דלא מישקר מפקינן. א"כ ע"כ הא דאמר אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה לאו במידי דבעי עדות תלי'. והש"ך בסי' (צ"ח ב') הביא בשם יש מתרצים דהא דפסיל מסל"ת לדאורייתא היינו דוקא היכא דאיתחזק איסורא אבל לא איתחזק איסורא לא. והקשה ע"ז משבוי' דלא איתחזק ואי דאורייתא לא מהימן. והפמ"ג תירץ דלמאי דס"ד דהוי דאורייתא מטעם דרוב גויים פרוצים בעריות א"כ רובא עדיף מחזקה ולא מהימן מסל"ת לאפוקי מרובא. וגם דבריהם אינני מבין דמאי חזקה איכא גבי נחיל של דבורים הא לא איתחזיק אכתי ברשותא דבעל השדה כדאוקימנא שהי' הבעלים מרדפין כו'. ואפ"ה אי הוי דאורייתא לא הוי מהימן. ובהך דגיטין בשטרא פרסאה מפקינן ממונא מחזקתו אפומא דמסל"ת (תמה אני על הש"ך אשר עיניו פקוחות על כל שיטת הש"ס. איך לא הרגיש בזה וצ"ע). הרי דלא בחזקה תלי' מילתא דהא איכא דאיתחזיק ואפ"ה מהימן. והש"ך ז"ל בעצמו תירץ שם דדוקא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא הוא דאין עכו"ם מסל"ת נאמן באיסור תורה. אבל במין בשא"מ כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליה וחילוק זה מוכח בריב"ש שם עכ"ד. וביאר הפמ"ג דבריו דכיון דאיכא למיקם עלה דמילתא מיד מרתת לשקר עכ"ד. ובתירץ זה ודאי לא הונח לנו בדברי התוס' שהאמינו למסל"ת בבכור דליכא למיקם עלה דמילתא כלל (אבל הך דגיטין יתיישב דגם שם מירתת שיודע שיכול להקרותו גם לכותי אחר) א"כ ע"כ נלע"ד ע"פ מה שביארתי לעיל דמסל"ת לא מיפסל לדאורייתא אלא דרבנן חששו שמא משקר וס"ל לתוספת דלא לשקר בכונה חיישינן אלא דחיישינן שמא לא דק יפה בענין ההוא ומטעא הוא דקא טעי ואמר בדדמי כמו בעדות אשה שאפי' אומר מת וקברתיו הי' אפשר לחוש שמא הוא טועה שאינו זה שאנו מבקשין מאחר דלא הוי רמי עלי' למידק אבל כל היכא דליכא למיתלי בטעות ל"ח דילמא משקר במזיד. ולכן בבכור שבודאי יודע הוא האמת אם ביכרה פרתו ל"ח לי' דילמא משקר וכן בהך דשטרא פרסאה ל"ח דילמא קרי היפך ממה שכתב בשטר. אבל בנחיל של דבורים שייך טעות שאפשר שראו כשפרחו דרך רשות זה ונדמה להם שמרשותו יצאו. וגם תרומה מאחר דקטן הי' איכא למימר דמיטעי קא טעי כדאמ"ל רבנן לר"י קטן היית ואין מביאין ראי' מן הקטן. וכן גבי שבוי' שהרי אומר בעצמו שיצא לשאוב מים וללקט עצים אלא שדעתו עליה ואיכא למימר דלא דק שפיר. וכ"ש דאין אפטרופוס לעריות הלכך בכל הני אי הוי דאורייתא לא הוי מהימני אבל כל היכא דליכא למיתלי בטעות כבכור ושטרא פרסאה מהימן אפי' בדאורייתא. ואפי' נגד חזקה ואפי' במקום שצריך עדות כל שאין העדות אלא לברר האמת אין לך בירור גדול מזה כנ"ל נכון לדעת התוס' ולכן הוצרכו ללמוד כן מדברי רש"י דבכה"ג מהימן שפיר. ועפ"ז נראה דבמין בשא"מ לא סמכינן אטעימת עכו"ם דלאו קפילא במסל"ת דכיון דלאו קפילא הוא איכא למימר דמיטעי קא טעי ואמר בדדמי שאין בו טעם. אבל קפילא ודאי לא טעי ולשקר לא חששו התוס' אפי' בלא מסל"ת דלא מרע אומנתו כנ"ל ביאור דברי התוס' דחולין ודבכורות:

אמנם התוס' דכתובות והג"א שם עדיין צ"ע מאחר שדברי' סתומים כדברי הגמ' א"כ למה כתבו כן בשם ר"י ולא מהגמ' ואפשר כוונתם דמסתימת דבריו נלמוד דכל דאורייתא לא מהימן לעולם וצ"ע דאכתי הוי להו לפרש. ואחר אשר ביררנו בס"ד דעת התוס' נבוא לבאר דעת הרא"ש הנה הרא"ש בבכורות שם כתב ככל דברי התוס' ש"מ דאפי' בדאורייתא מהימן מסל"ת כל שלא להשביח מקחו. ובדליכא למימר דטעי דומי' דבכור אבל היכא דאיכא לומר דטעי כגון בטעימא במין בשא"מ פסק בפ' ג"ה דצריך קפילא ומסל"ת אבל מסל"ת בלא קפילא לא מהני כנ"ל (וס"ל ג"כ דאחזקה דלא מרע נפשי' לא סמכינן כאן בלא מסל"ת) ובתשו' כלל ב' סי' ט' כ' על עכו"ם מסל"ת שהבגד תפור בקנבוס לא מהימן דלהשביח מקחו אמר כן הא לאה"כ הוי מהימן דלא שייך כאן מטעי קטעי שהכל יודעין בין קנבוס לפשתן. ובכלל י"ח סי' ט' כ' על עכו"ם מסל"ת על הכובא שנתיישנה י"ב חדש דלא מהימן שלא מצינו ע"א מסל"ת נאמן באו"ה אלא בעדות אשה שמת בעלה שהקילו בה משום עיגונא וסמכו ע"ז דאשה דייקא ומינסבה עכ"ל. ולכאורה דבריו אלו סותרים לדבריו שבפסקיו בבכורות שהאמינו בלא להשביח מקחו אפי' בדאורייתא וכאן לא האמינו אפי' בדרבנן דכלי היין אינן אסורין אלא מדרבנן דסתם יינם אינם אלא מדרבנן וזה נגד סוגיא דהגוזל דבדרבנן מהימן לכה"פ. והש"ך בצ"ח קל"ז ש"ב כ' דהכא כיון דאיתחזיק איסורא אפי' ברבנן לא מהימן. וכבר כתבתי דמהך דשטרא פרסאה נראה דאפי' בדאורייתא ואיתחזיק נמי מהימן ואין לומר דהתם טעמא דמירתת דהא לא מהני קפילא בלא מסל"ת אלמא לא סמיך אטעמא דמירתת בדאורייתא. ואף שיש לחלק בין הרתיתה מ"מ להוציא ממון מחזקתו לא הי' לן לסמוך אהך טעמא. ואפשר דמירתת ומסל"ת מהני אפי' בדאורייתא ואיתחזיק. מירתת לחוד אפי' בלא איתחזיק לא מהני בדאורייתא מסל"ת בלא איתחזיק אפי' בדאורייתא מהימן איתחזיק אפי' בדרבנן לא מהימן. ולפי"ז הא דפליג בהגוזל בין דאורייתא לדרבנן במסל"ת לא אשכחין. דבאיתחזיק אפי' בדרבנן לא מהימן. לא איתחזיק אפי' בדאורייתא מהימן. אבל לפמ"ש יבאו דברי הרא"ש על נכון ובכובא היינו טעמא דלא מהימן דאמר בדדמי לי' שהוא יב"ח וליכא יב"ח דלא דק כולי האי כנ"ל:

ועתה נבא לבאר דעת הרשב"א בסי' צ"ח הביאו הפוסקים בשמו דמהני מסל"ת ותמהו עליו הא פסק טעם כעיקר דאורייתא ובדאורייתא לא מהני מסל"ת (ומה שתירץ הט"ז והש"ך בשם יש מתרצים כבר נת') והש"ך תי' דאיכא למיקם עלה דמילתא מיד להטעימו לקפילא מהימן. ויש לראות אמאי הוצרך לקפילא הא יטעמנו כשיאכלם וכן תירץ באמת הפר"ח וכן מסתבר דמשום הרגשה דקפילא שמרגיש הטעם לא מירתת דמצי לאישתמוטי לאו קפילא אני ולכן לא הרגשתי בטעם אבל אם שאר בנ"א ירגישו בטעם לא יהי' מצי לאישתמוטי ושפיר מירתת וצ"ע (ולקמן נדבר עוד בזה בס"ד) אלא שגם לזה אנו צריכין לדעת הרשב"א דהוא עצמו באר דבריו (בתשו' סי' תצ"ו הביאו הפר"ח בא"ח תמ"ב) דהא דמאמין מסל"ת הוא משום דטעם כעיקר דרבנן. הא אי הוי דאורייתא לא מהימן דלא סמיך הכא אטעמא דמירתת מאחר דלאו קפילא הוא מצי לאישתמוטי אף אם שאר ב"א ירגישו בטעם יכול לומר אני לא הרגשתי מאחר דלאו קפילא הוא. ואעפ"י שכ' הרשב"א שכל אדם מבחינים הטעם וא"צ לזה קפילא היינו לפי האמת אבל חוששין בדאורייתא שלא דקדק כ"כ ולא מירתת דמצי לאישתמוטי בכה"ג אבל בדרבנן לא חיישינן שלא דקדק כדאי' בהגוזל וסובר הרשב"א דאפי' בעכו"ם נאמר. ולכן הביא הב"י בס"ס קכ"ב בשמו שנאמן העכו"ם לומר במסל"ת על כלים שלו שהם חדשים. וכ' הש"ך שם הטעם דסתם כלים ש"ע אב"י ובדרבנן מהני מסל"ת. ולפמ"ש דלענין מסל"ת סמוך אפוסקים דטעם כעיקר דרבנן א"כ הכא הרי בלא"ה הוי דרבנן אפי' ב"י ואפי' בלוע מבב"ח דבב"ח טע"כ דאורייתא מ"מ הכלי הוי דרבנן עי' כרו"פ צ"ח ב' בפלתי כ' שיש לומר כן אבל לפי טעם הב' שכתב שם דבכלי של עכו"ם לכו"ע הוי דאורייתא צ"ע איך סתם וכ' להאמינו ולא אמר שלא ישתמש בו דבר חריף דלא מהני בי' אב"י בדאורייתא (כמ"ש הפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות) ובדאורייתא הא לא מהני מסל"ת. ואף דהרשב"א כ' דחלתית לא שכיחא ולכן לא אסרה תורה בכלי מדין רק בכלי בן יומא היינו שלא חששה תורה שמא ישתמש בו ד"ח לכן לא הצריכה להגעילה תחלה אבל ודאי אם אצטריך להשתמש בד"ח אסור וא"כ הי' לו להרשב"א להזכיר זה. אבל לפמ"ש דהיכא דלא שייך לומר קטעי אפי' בדאורייתא מהימן א"ש דהכא הוא יודע בודאי שכלים אלו הם מאותן שהוא עושה למכור ולא נשתמש בהם בודאי ולכן נאמן. אבל אם אינו מוכר כלים כ' שם בשמו דאינו נאמן לפי שאפשר שנשתמש ולאו אדעתיה מאחר דלא אסיק אדעתי' לדקדק בכך. אבל מוכר כלים הוא מדקדק שלא להשתמש בכלים שעומדים למכור כידוע ולכן נאמן. ולדברי הש"ך שהטעם הוא משום שאב"י א"כ אפי' בלא מוכר כלים יש להאמינו וצ"ע:

בסי' קל"ז הביא הב"י משם הרשב"א שאעפ"י שהעכו"ם אומר מסל"ת שלא דרך השנה בגת זו אינו נאמן. אפשר דעיקר טעמו ממה שכ' שם שאפי' לדברי העכו"ם אינו כאן יב"ח. ומיהו לדברי הרשב"א אפ"ל כמ"ש הש"ך דבדרבנן ס"ל לחלק בין איתחזיק איסורא דלא מהימן ובדלא איתחזיק בכטעימת איסור מהימן. והא דשטרא פרסאה משום דמירתת דמהני להרשב"א בטעימת איסור אפי' אי הוי דאורייתא ולכן מהני אפי' נגד חזקה אבל מסל"ת אפי' במקום חזקה דרבנן לא מהימן ובלא חזקה מהימן בדרבנן אפי' איכא למימר דקטעי וכנ"ל. אבל קשה דהא גבי מסל"ת דכהונה מהימן בדרבנן כדאיתא בהגוזל אע"ג דאיתחזיק בישראל ורובא ישראל נינהו. וחזקה גמורה היא כדאיתא בכתובות דכ"ד גדולה חזקה כו' פירש"י שאין ב"ד יכול להוציא דבר מחזקתו:

ואפשר לומר שהרשב"א מחלק בין חזקה דדינא כההיא דהגוזל שלא ידענו בבירור שהוא אינו כהן אלא שהחזקנוהו בחזקת אינו כהן על הסתם ולכן מסל"ת נאמן לשנות הדבר מחזקתו בדרבנן משא"כ בכלי יי"נ שהוחזקנו בהם חזקה דגופא שבודאי נשתמש בהם העכו"ם פ"א יין ולכן לא מהימן לומר אף בדרבנן שנשתנה הדבר מחזקתו. והב"י בא"ח סי' תקי"ג כ' על שם הרשב"א דאין עכו"ם מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה בלבד. ויליף מדבריו שלא להאמין מסל"ת על ביצה שנולדה מעי"ט אע"ג דהוא דרבנן ולא איתחזיק איסורא. וזה צע"ג לע"ד שהרי התיר בטע"כ לסמוך אמסל"ת משום שהוא דרבנן. אלמא דליכא בכאן מירתת (דאי מירתת אפי' בדאורייתא מהני) ומצד מסל"ת מהני בדרבנן בלא איתחזק איסורא עכ"פ. והנה הב"י שם בא"ח לא הראה מקום לאיזה תשובת הרשב"א נתכוין וכפי הנראה שנתכוין לההיא שהביא בי"ד סס"י קל"ז לענין כלי היין ואי משם הא לא איריא דהא איתחזיק איסורא (ובד"מ שם בא"ח כ' דאפשר דהרשב"א והרא"ש וריב"ש שם שהבאתי לא מיירי אלא באיסור דאורייתא דומי' דעדות אשה. תמה אני אם יצאו דברי' אלו מפיו דהרא"ש שהביא הב"י שם מכלל י"ח מיירי בכלי היין שהם דרבנן וכפי הנראה שהרשב"א וריב"ש היינו נמי הך דכלי היין שהביאם בי"ד סי' קל"ז וצע"ג) ואפשר שנתכוין למ"ש בשמו ביו"ד סי' ט"ו שאין סומכין על עכו"ם בגדיים קטנים הניקחים ממנו ואומר שהם בני ח"י והש"ך סיים שם בשם הרשב"א לפי שאין עכו"ם נאמן אלא לעדות אשה בלבד וכ"ש כאן שהוא אומר להשביח מקחו ע"כ ולפ"ז אפי' מסל"ת אינו נאמן דהא בעדות אשה אינו נאמן אלא במסל"ת עכ"ד הש"ך שם. והכא דרבנן הוא דמדאורייתא הלך אחר רוב וולדות שאינן לפנינו אלא מדרבנן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל כפלגא ופלגא אבל לא איתחזיק אפי' מדרבנן ואפ"ה לא מהימן. ומה שהאמינו בטעם כעיקר. ע"כ צ"ל דסמיך קצת אטעמא דמירתת אלא לפי שאינו מירתת גמור לא סמוך בדאורייתא ואפי' בדרבנן בלא מסל"ת אבל בצירוף שניהם ומדרבנן סמכינן אבל במסל"ת לחוד לא סמכינן אפי' בדרבנן (וכ"כ הכו"פ בסי' ט"ו שמתוך דברים רבים ברשב"א ניכר שדעתו אפי' באיסור דרבנן אין נכרי נאמן במסל"ת ולכך מחמיר פה עכ"ל) והיינו דמפרש סוגיא דהגוזל אאשה וקטן דאינהו מהמני בדרבנן אבל נכרי אפי' בדרבנן לא מהימן היכא דאיכא לומר דטעי ואמר בדדמי ולכן אינו נאמן על יושנו הכלים יב"ח ועל כלים חדשים כשאינו מוכר כלים ועל שהיית ח' ימים ועל הביצה אימתי נולדה דבכל הני לא יהיב דעתי' למידק אימתי נעשה וטעי לאמר בדדמי אבל כשהוא מוכר כלים דיהיב דעתי' להקפיד ע"ז מהימן (ואף שיש בזה איסור דאורייתא) וכן בטעימת קדרה יהיב דעתי' משום דמירתת קצת ומ"מ בדאורייתא לא סמכינן עלי' התם דלא ברירה מילתא דמירתת בהכי למיהב דעתי' שפיר ואפשר דאמר בדדמי:

העולה מזה לדעת הרשב"א דממה שהביאו בשמו ס"ס קכ"ב מבואר דאפי' בדאורייתא מהימן כל היכא דליכא למימר דאמר בדדמי (וליכא לדחוקי דהרשב"א לא חש לפרושי דבר חריף דאסור משום דלא שכיח שהרי הביא ראי' ממעשים בכל יום. ומעשים בכ"י שקונין בהם ומשתמשים בהן דברים חריפים) וכל היכא דאיכא למימר דאמר בדדמי אפי' בדרבנן ולא איתחזיק איסורא נמי לא מהימן כבסי' ט"ו. וכדמוכח מדברי הב"י בא"ח דלא מפליג בין איתחזיק איסורא ללא איתחזיק. ולפי"ז אם מסל"ת שפרתו ביכרה כל שלא להשביח מקחו מהימן דהא ליכא למימר דאמר בדדמי והתוס' והרא"ש והרשב"א בחדא שיטתי' קיימי אעפ"י שכשתדקדק בהם אפשר למצא ביניהם חילוק בפרטי הסברות אבל בכללי השמועה הם עולים בקנה א' מליאות וטובות כאשר נת' בעזה"ש:

ודעת הסמ"ג שהביאו ב"י בסי' ס"ט שאין עכו"ם מסל"ת נאמן לומר שהדיח הבשר לאחר מליחה וכ"כ בשם ריב"א שם וכ' שטעמם מדאמרינן בהגוזל אין מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה ושדעת הסמ"ק שהביאו הטור שם דמהני מסל"ת משום דבהגוזל מיירי בדאורייתא ולכאורה הוא תימה איך אפשר לומר דאפי' בדרבנן מיפסיל מדהגוזל הא שם אמר בהדיא דבדרבנן מהימן. וצ"ל דהסמ"ג וריב"א מפרשים דהתם אאשה וקטן קאי אבל בעכו"ם אפי' בדרבנן לא מהימן וכנ"ל לדעת הרא"ש ורשב"א. אלא דלדידהו הא נתבאר דהיכא דליכא למימר דטעה מהמנין לי' ואפי' בדאורייתא (וסמ"ג וריב"א סברו דלעכו"ם לא מהמנין כלל אפי' ליכא למימר דטעי חיישינן למשקר ואפי' בדרבנן וצ"ע) (ואפשר שטעמם דכיון דאיכא לברורי ע"י קפילא לא סמכינן אמסל"ת וזה היפך סברת הש"ך והפר"ח שהבאתי דלהכי מהני מסל"ת בטעם כעיקר משום דאיכא למיקם עלה דמילתא מיד) והטור שם נראה שדעתו כסמ"ק דמהני מסל"ת משום דהא ליכא למימר דטעי ולשקורי ל"ח (וכ"פ רמ"א בהגהותיו ואע"ג דאתחזיק איסורא והש"ך כ' דהיינו דוקא הכא לענין הדחה משום דאנקיותא קפדי. ולפמ"ש אין צריך לזה) וכדעת אביו הרא"ש שהאמינו אפי' בבכור שהוא של תורה ס"ל דליכא למימר דטעי אלא שבדברי הטור סי' שי"ו לענין בכור אין הכרע וקצת משמע מסתימת דבריו דאפי' שלא להשביח מקחו אינו נאמן וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' ק"ל שכן נראה מדברי הטור. אמנם אם נבוא להשוותו לדעת אביו הרא"ש כדרכו בכל מקום נוכל לומר שסמך על מ"ש שם ואפי' אם העכו"ם בה"א הידיעה ר"ל העכו"ם המוכר דאיכא למימר בי' להשביח מקחו נתכוין אבל בלא להשביח מקחו נאמן. ודעת האו"ה כלל כ"ב ד"ד נראה שאפי' בדאורייתא נאמן (ונראה שהיינו דוקא היכא דליכא למימר דאמר בדדמי ומפרש דברי המרדכי בפ"ק דביצה ב' ראבי"ה הנ"ל ור"ח שאפי' ביו"ט שאחר השבת שהביצה אסורה מדאורייתא מאמינין לעכו"ם מסל"ת וכמ"ש בתשו' מהרי"ן סי' קל"א. ונראה שהם מפרשים דגבי ביצה ליכא למימר דאמר בדדמי מאחר שביצה שנולדה היום עדיפא מביצה שנולדה אתמול אם לא הי' מדקדק לומר הידוע לו הי' אומר שנולדה היום ומדקאמר שנולדה אתמול ש"מ דדק שפיר וקושטא קאמר ולכן אפי' בדאורייתא מהימן וה"ה בכל היכא דליכא למימר דאמר בדדמי ולא מיסתבר למימר דדוקא הכא מאמינו משום שמגרע מקחו דאין גרעון הזה כדי שנסמוך עליו להתיר איסור דאורייתא. אלא ודאי עיקר ההיתר מכח מסל"ת דלא משקר וכדי שלא נאמר מטעי קא טעי הביאו ראי' שאם הי' אומר ע"פ אומדן דעתו יותר הי' אומר שהם מהיום. אמנם מהרא"י בתה"ד סי' ע"ט ס"ל דאין זה הוכחה כלל דלא אמר בדדמי מדלא אמר דהיום נינהו. דמאחר שאין בזה גרעון כ"כ יותר ניחא לי' לומר מדאתמול שסובר שאם יאמר דהיום לא יאמינו לו כי רוב ביצים הנמכרים אינם ב"י לכן אמר בדאתמול וכיון דאיכא למימר דאמר בדדמי אין לסמוך עליו באיסור דאורייתא ולכן פי' דברי המרדכי דמיירי בשאר יו"ט שאינו אחר השבת אבל ביו"ט שאחר שבת דמדאורייתא לא סמכינן אעכו"ם מסל"ת דאמר בדדמי (וכיון דאסיק מהרא"י דבביצה שייך לומר בדדמי הביא ע"ז הב"י דברי הרשב"א ורא"ש וריב"ש דאפי' בדרבנן לא הימנוהו בכה"ג וכנ"ל) אבל כל היכא דליכא למימר דאמר בדדמי מודה מהרא"י דאפי' בדאורייתא מהימן עכו"ם מסל"ת. וכדפסק שם בסי' רע"א דאפי' מסל"ת דאיכא למימר בי' דאתכוין להשביח מקחו מהני בצרוף טעמא דחולבת ומשמע אי הוי מסל"ת גמור מהני בלא טעמא דחולבת וכן יראה מדבריו בפסקיו סי' קמ"ח שהניח בצ"ע על תשובת מהרא"י מולין שמשמע קצת מדבריו דאפי' לא מצינן למימר דמתכוין להשביח מקחו אינו נאמן שהרי ברא"ש מבואר שאינו כן ע"ש. ומ"ש בפסקיו סי' ק"ל שלא מלאו לבו לסמוך על טעמא דמסל"ת לחוד אעפ"י שבאשר"י משמע שפיר דאי איכא דמוכחא דלא מכוין להשביח מקחו נאמן מ"מ ביו"ד כ' סתם מסל"ת לא סמכי' עלה ותו דאמר בהגוזל כו' וצ"ע בדבר עכ"ד היינו נמי בכה"ג דסי' רע"א דמשמעות דבריו אפשר לפרשן להשביח מקחו אלא שאפשר לומר שלא נתכוין לכך ואהא מייתי ראי' מהגוזל דכל היכא דאיכא למימר דאמר בדדמי לא מהמנין אפי' שהטעות הוא חשש רחוק כמו בעדות אשה שבמקום שיש לומר באמת דאמר בדדמי לא מהמנינן לי' אלא היכא דכפי הנראה לא אמר בדדמי אעפ"י שהי' אפ"ל על צד רחוק דאמר בדדמי מהימן בעדות אשה דוקא ולא בשאר איסורין דאורייתא אפי' שהטעות הוא בדרך רחוק וא"כ ה"נ אם החשש דלהשביח מקחו הוא בדרך רחוק אפ"ה לא הי' להאמינו בדאורייתא ואפי' בדרבנן לדעת הרא"ש שנתבאר לעיל. דמפרש דההיא דהגוזל לא קאי אעכו"ם ולענין עכו"ם דאורייתא ודרבנן שוין הן. ולכן אף דמהרא"י שם מיירי בעז חולבת וחולבת הוי מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רובא וחלב פוטר מבכורה מ"מ אין להאמינו לדעת הרא"ש ע"כ הניחו בצ"ע. אבל אם בודאי לא להשביח מקחו נתכוין פשיטא דמהימן ואפי' בלא חולבת דהוה דאורייתא כנלע"ד ביאור דברי מהרא"י: