א

סימן שנד

אשה שהפילה כמו עוף ולא הי' בו שום צורת אדם ולא שליא וכעת אחר שנה המליטה אחריו בן זכר אם צריך לפדותו או לאו:

תשובה. משנה שלימה שנינו רפ"ח דבכורות וחכ"א עד שיהא בו מצורת כו' וכיון שלא הי' בו שום צורת אדם הבא אחריו בכור לכהן. ומה שיש לחוש לכאורה הוא משום שדעת הראב"ד והרמב"ן והרא"ש דעכשיו אין בקיאין בצורת ולכן טמאה טומאת יולדות מספק כמ"ש הה"מ פי"א ופרק י' מהא"ב וכ"פ בש"ע סי' קצ"ד סעי' ג' _ וכל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו בכור וכשטמאה לידה מספק י"ל ג"כ דהבא אחריו פטור מפדיון הבן מספק כדאי' בגמרא בנדה (דכ"ה א') ר' יהושע ספוקי מספקא לי' גבי אשה דממונא הוא (ממון כהן ה' סלעים) ספק ממונא לקולא כו' ועיין בתשו' ח"ץ סי' ק"ד ובתשו' שבו"י ח"א סי' פ"ג שחלקו על מהרי"ק ש' קמ"ג דהיכא שיש שום ספק פטור מפדיון הבן והביאו ראי' מגמ' הנ"ל. אכן למעשה נ"ל דחייב בפדיון שז"ל מהרי"ק ואע"ג שכ' בטוי"ד שעכשיו אין אנו בקיאין להבחין בשפיר כו' פשיטא דהיינו דוקא לענין איסור נדה משום חומרא דכרת אבל לפטור הבא אחריו מן הבכורה ל"ל הכי עכ"ל. ולא חלק עליו הח"ץ אלא משום שנראה ממהרי"ק דבימי הטור נתחדשה חומרא זו ולכך כ' עלי' שאינה אלא משום חומרת כרת ואינו כן אבל האמת הוא שגם בזמן חכמי התלמוד כבר נסתפקו בהכרת השפיר כדאמרי' בגמ' מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא משמע שהוא דבר קשה ההכרה בעצם ולא מטעם חומרא דידן בעלמא וא"כ הדבר ברור דלענין פדיון הבן הממע"ה והבא אחריו פטור עכ"ל הח"ץ וכן כ' השבו"י להשיג על הדרכי נועם מטעם הנ"ל שאינו חומרא דידן רק חומרת הש"ס כו'. וא"כ בנ"ד שבש"ס לא הוזכר שום סברא לומר שאין בקיאין בצורות והרמב"ם פסק בפי"א מהא"ב דגם עכשיו אין טמאה לידה כשאין בו מצורת אדם אלא דהראב"ד וסיעתו החמירו לענין איסור כרת לומר שאין בקיאין. א"כ ודאי דאין לפוטרו להבא אחריו מן הבכורה מצד חומרא זו כדמשמע ממהרי"ק כנ"ל דבזה לא פליגי עלי'. ולא שייך להחמיר משום אולי לא בדקו הטיב בשעת הלידה אם יש בו מצורת אדם דעכשיו אין נפ"מ לענין טומאת יולדת דמ"מ מסתמא בדקו וראו הדבר חידוש (וע' בצ"צ סי' ס"ה ובעה"ג סי' ע"ט מענין מילתא דלא רמיא כו') וראי' מהח"ץ שם וכל שאין בקי כו' אף שלאח"ז כו' אבל הכא א"צ בקיאות ועוד דלאו כ"ע דינא גמירי שעכשיו אין נפ"מ וא"כ בדקו הטיב וגם נפ"מ לענין הבא אחריו כו' א"כ לא הוי בכלל לא רמיא כו' וכיון שאומרים שבדקו ולא הי' בו מצורת אדם מהכ"ת נחזיקם בטועים. שוב ראיתי בבל"י סי' ש"ה סקי"ב ב' שכ"ג שהורה אכה"ג לפדותו בברכה והגם שהבל"י אח"כ כ' שלדעת הח"ץ יפדה בלא ברכה היינו דוקא התם שהנשים אמרו שלא דקדקו באותה שעה אם הי' בו מצורת אדם כו' ע"ש אבל בנ"ד לפי ל' השאלה שלא הי' בו שום צורת אדם משמע שדקדקו ע"ז ודאי ברירא מילתא שצריך לפדותו בברכה:

וכה"ג יש ראי' דיש לחלק בין ממון לאיסור כרת ממ"ש הרמב"ם פ"ז מה' נחלות שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא לענין איסור כרת כו' יעו"ש וכך י"ל שלא החמירו הראב"ד וסיעתו רק לענין איסור כרת א"כ נהי דאנן מחמירים באיסור כרת כהראב"ד וסיעתו מ"מ לענין פדיון הבן ודאי אין שום מקום להקל וממילא דחייב לברך ג"כ ואין זה כלל בגדר ספק ברכות. בשגם שי"א דאפי' במצוה שמחוייב לעשותה מספק דאורייתא יברך עלי' כמ"ש בי"ד סי' כ"ח ונהי דאנן לא קיי"ל כן מ"מ בנ"ד שאינו עושה מספק דאם הי' ספק הי' פטור מלפדות דספק ממונא לקולא וכיון דאמרי' דחייב לפדות היינו משום דס"ל דודאי גמור הוא רק דלענין איסור כרת חששו שלא לעשותו כודאי כו' א"כ בכה"ג יש להורות ודאי דיברך לכ"ע. ועיין בפרש"י ר"פ בתרא דיבמות דקי"ט סע"א ומשם מובן דאין ללמוד בענין חומרא דרבנן מאיסור כרת לאיסור לאו וא"כ חשש ברכה לבטלה אינה רק איסור לאו ואע"ג דלא תשא שוה לחמורו' כדאי' רפ"ו דשבועות מ"מ הרי אינו עובר על לא תשא ממש רק אסמכתא הוא כמ"ש כאאזמו"ר הגאון נ"ע בשולחנו הט' דא"ח סי' רט"ו סעי' ג' והגם שהמ"א כ' דמשמע בתמורה ד' שהוא מדאורייתא הנה במחצית השקל כ' דא"כ הוי איסור עשה וא"כ פשיטא דאין להחמיר באיסור עשה כמו באיסור כרת ואכמ"ל בזה דלדינא נ' כיון שמעיקר הדין הגמור חייב לפדותו בלי ספק צריך לברך עליו ג"כ דמאחר שהרר"י וסיעתו ס"ל דאפילו בספק דאורייתא מברכין הבו מיהת לסמוך ע"ז עכ"פ במקום שאינו ספק כלל מעיקר דינא דגמרא כמו בשאילה זו וכנ"ל: