א

סימן שנב

הנה כדי לעמוד על שאלה בדין ישראל וגוי שזרעו שדה בשותפות כדי לחלוק אח"כ התבואה. ולמנהג מדינות אלו האוסרין חדש של ישראל ואוכלין חדש ש"ג אי שפיר דמי ע"י שיחליף הישראל חלקו עם הגוי. ואם סגי ע"י חליפין בעמרים או בקמה דוקא צריך תחלה לעמוד על חלוקי דיעות הפוסקים בענין חדש. ואשר מצאנו ראינו. הא' דעת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש דחדש אסור בח"ל מן התורה וכדעת רבנן דבי רב אשי במנחות ס"ח ע"ב ואביו דרבינא לפרש"י שם והרא"ש בתשו' כלל ב' כ' בפשיטות דנוהג ג"כ בש"ג מן התורה. וכ"ד הפנ"י בק"א פ"ק דקדושין דלהאומרי' חדש בח"ל דאורייתא אין חילוק בין של ישראל לשל גוים) הב' דעת הב"ח דס"ל דחדש אסור בח"ל מדאורייתא בשל ישראל ומ"מ בשל גוים אין בו אפילו איסור דרבנן וכ"פ בתשו' כנסי"ח סי' מ"א וכ"פ בתשו' שב"י סי' ס"א (רק ס"ל דדוקא בשל גוים בח"ל מותר ולא בארץ ישראל דאין קנין כו') ואף שהש"ך והט"ז בי"ד סי' רצ"ג חלקו עליו וכ"ד הפנ"י כנ"ל. מ"מ בספר המקנה קידושין דל"ח כ' ליישב דבריו דחדש נוהג בא"י אפילו בש"ג ובח"ל אינו נוהג בש"ג יעו"ש. (והנה אף לפמ"ש הרא"ש דילפינן מערלה י"ל דיו לבא מן הדין כו' וספיקו מותר כו' כמו ס' ערלה ואיכא למ"ד יורד ולוקט. ע' בגמ' דקדושין). הג' דעת הפנ"י דלמ"ד חדש בח"ל דרבנן אזי בש"ג מותר לגמרי. ולענ"ד אפשר לומר בענין אחר דלא חמיר מכלאים דאסור מד"ס בח"ל וקיי"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד. א"כ בחדש נמי דכוותיה. והנה דיעה זו דחדש בח"ל דרבנן הכי ס"ל לר"פ ורב הונא בדר"י במנחות שם הד' דעת הט"ז ומ"א דסמכינן בשעת הדחק על ת"ק דר"א וע' בסהמ"ק ראי' לזה דהא פלוגתא זו תליא ג"כ בענין קרבו נסכים במדבר והרי ר"ש ור"ש בן ננס ס"ל פ"ד דמנחות כת"ק דר"א ע"ש. וראי' זו צ"ע דהא ר"ש יוכיח דאעפ"כ ס"ל דל"ח א' דחדש אסור בח"ל מן התורה. אלמא דלאו הא בהא תליא. וי"ל דרש"י פי' ד"ה במאי קמיפלגי מה ראה ר"ע כו'. אלמא הסברא כר"י רק ר"ע הוכיח כיון דקירבו נסכים כו'. א"כ לדידן דקיי"ל לא קירבו נשאר כר"י ואין קשי' מר"ש. והנה נראה דלת"ק אפילו חדש של ישראל שרי דהא סתם היתר חדש בח"ל (ופשט הגמ' משמע דלת"ק אפילו איסור דרבנן אין בו דהא בכלאים ליכא רק איסור דרבנן. ומדתנא ת"ק כלאים ולא חדש ש"מ דבחדש אפילו איסור דרבנן אין בו וכ"מ ממ"ש התוס' שם דל"ז א' ד"ה הרי תפילין. וצ"ע דא"כ האיך יסמכו ע"ז דהא לכל האמוראים במנחות שם אסור עכ"פ חדש מדרבנן בח"ל). הן אמת התוס' שם כ' דר"פ ור"ה עם רבנן דבי ר"א פליגי בפלוגתא דתנאי בקדושין ל"ח מזה משמע דס"ל דלת"ק דר"א ג"כ אסור בח"ל מדרבנן. וזה נגד הסוגיא דקדושין וכבר עמד בזה הפנ"י. ונצטרך לומר או דת"ק מודה דמדרבנן אסרו ולא גזרו במקומות הרחוקים כמ"ש המ"א או דיש לחלק בדרבנן בין של ישראל לשל גוי). אלו הם שרשי הדיעות בקצרה. והנה להכריע בעיקר הדין מי אני כו'. בשגם כבר כ' כאאזמו"ר הגאון ז"ל בא"ח סי' תפ"ט שהעיקר דחדש נוהג מן התורה אף בח"ל ואף בש"ג כהסכמת רוב הראשונים ואחרונים עכ"ל יעו"ש. רק באנו לחקור בדין מחודש הזה דחליפין מהו לפי המנהג שנהגו במדינתינו לאכל חדש בש"ג. והק"נ שלהי פסחים כ' שיש להם על מה שיסמכו וכנ"ל דעת הב"ח ושב"י והכנסי"ח או דעת הפנ"י להאומרים דהלכה כר"פ ור"ה בדר"י במנחות. או דעת הט"ז והמ"א:

ב) והנה בענין החליפין פשוט דלפ"ד הב"ח וסייעתו לא מהני ולא מידי כיון דס"ל דבשל ישראל אסור מדאורייתא א"כ לא סמכינן על ברירה דהכי ס"ל לרוב הפוסקים דבדאוריי' אין ברירה. אך ר"י בעל התוס' ס"ל דיש ברירה אפילו בדאורייתא כמ"ש בתוס' ור"ן משמו רפ"ה דנדרים ומהרש"ל בפ' הפרה האריך בזה ופסק דלא כר"י. וכ"ד האחרונים. אבל לפ"ד הפנ"י דההיתר משום דס"ל חדש בח"ל דרבנן. ולכך בשל גוים מותר לגמרי א"כ כיון דאפילו בשל ישראל ליכא רק איסור דרבנן א"כ בדרבנן קיי"ל דיש ברירה. וכש"כ לפ"ד הט"ז ומ"א דלדבריהם נראה שאפילו בשל ישראל אין איסור במקומו' הרחוקים מא"י. אלא דמנהגינו לא כוותייהו רק להתיר בשל גוים. והיינו כההיתר דהב"ח או כההיתר דהפנ"י. ונמצא דשאילתינו אם יש התיר בחליפין תליא בפלוגתא דלהב"ח וסיעתו יש לאסור ולהפנ"י יש להתיר. ונמצא לפ"ד הפנ"י דין זה הוא תלמוד ערוך פלוגתא דרבי ורשב"ג בס"פ השולח ובחולין דקל"ה דישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות כו' ולמסקנא דגמ' דפליגי בסוריא. וכ"ה בירושלמי קיי"ל כרשב"ג דיש ברירה וכדפסק הרמב"ם פ"א מה' תרומות (ולהס"ד אפילו בדאורייתא ס"ל לרשב"ג דיש ברירה. ומזה הביא הסמ"ג ראי' לפר"י דיש ברירה אפילו בדאורייתא דקי"ל כרשב"ג לגבי ר' בכל מקום. ומהרש"ל דחה ראי' זו. וגם בלא"ה אין זה מוסכם דהלכה כרשב"ג בכל מקום לגבי ר'). וא"כ נ"ד חדש בח"ל לפ"ד הפנ"י הוא ממש כתרומות ומעשרות בסוריא:

ג) אך מה שהעיר מעלתו ממ"ש בירושלמי פ"ו דדמאי והובא בהר"ש שם משנה ח' דלא פליגי אלא כשחלקו שדה בקמתה אבל חלקו בגדיש אפילו רשב"ג מודה לרבי דאין ברירה אף בסוריא יפה העיר. אמנם הרמב"ם פ"א מה' תרומות הכ"א פסק שבסוריא אפילו חלקו הגדיש יש ברירה. והנה בתוי"ט פ"ו דדמאי שם אמשנה דלפי' הרמב"ם א"צ לחלק בין קמה לתלוש אלא דלעיל מיירי שנתערבו אחר שכבר חלקו והכא מיירי שעדיין לא חלקו כו'. ובאמת חילוק זה מבואר באר הטיב בתוס' בתמורה ד"ל סע"א בשם מורי הרמ"ר כו' יעו"ש. ומוסכם מכל הפוסקים. אבל מ"מ קשה על הרמב"ם איך יחלוק בדין דרשב"ג ורבי על הירושלמי המפורשת דס"ל דבגדיש ועמרים לכ"ע אין ברירה. והנלע"ד ליישב בפשיטות משום דבעל המימרא בירושלמי הוא ר' יוחנן (ור' יונה י"ל ס"ל בברירה ג"כ כר' יוחנן). ואנן לא קיי"ל כר' יוחנן בדיני ברירה דר' יוחנן מחמיר בזה טובא וס"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה כדאי' להדיא שלהי ביצה דל"ח ע"א. ואנן קיי"ל דלא כוותי'. וכיון שמצאנו לר"י דמחמיר בברירה אפילו בדרבנן מש"ה הוצרך לאוקמי פלוגתייהו דרבי ורשב"ג דלרשב"ג ס"ל ברירה בדרבנן דוקא כשחלקו בקמתה כו'. אבל לדידן א"צ לכ"ז דבדרבנן אית לן ברירה בכל ענין. ועוי"ל דר' יוחנן לשיטתי' סוף בכורות דנ"ו ע"א דמחמיר בברירה אפילו בגדיים כנגד גדיים ע"ש. גם ס"ל דאין חילוק בין דאורייתא לרבנן כנ"ל. מש"ה הוצרך לאוקמי בחלקו בקמה כו'. אבל למאן דאמר דבגדיים כנגד גדיים אין לך ברירה י"ל דה"ה בחלקו עמרים דמ"ש גדיים מעמרים. והנה אנן קיי"ל דבדרבנן יש ברירה בגדיים כנגד גדיים א"כ ה"ה בעמרים. ועוד דשם יש הו"א בירושלמי דבקנו ע"מ לחלוק לכ"ע יש ברירה. א"כ י"ל דלפ"ז אפילו בעמרים יש ברירה. גם בש"ס דילן בגיטין שם לא הוזכר סברת הירושלמי. מכל הלין נראה דאפשר לסמוך ע"ד הרמב"ם שפסק דלא כהירושלמי. ולכן למ"ד חדש ש"י בח"ל דרבנן וש"ג מותר לגמרי יש לסמוך על ברירה ואפילו בעמרים:

ד) אך לדעת הב"ח א"א להקל כנ"ל. אכן לכאורה היתר דהפנ"י מרווח יותר. דהא לפ"ד הרבה פוסקים אין חילוק בין של ישראל לשל גוי כלל והכל אסור מדאורייתא. וא"כ אם באנו לחלק בין של ישראל לשל גוי טפי מסתבר לומר דחילוק זה הוא למאן דאמר דס"ל דחדש בח"ל דרבנן. שבזה אין אנו חולקים כ"כ עליהם שאינן מחלקים בין של ישראל לשל גוים משום דהם מדברים למ"ד חדש בח"ל דאורייתא ואנו מדברים למאן דאמר חדש בח"ל דרבנן. משא"כ אם נאמר דחדש בשל גוים מותר אף למ"ד חדש בח"ל דאוריי' הרי אנו חולקים עליהם לגמרי ואפושי פלוגתא לא מפשינן. בשגם שסברא זו נזכר בגמרא דעכ"פ רב פפא ורב הונא בדר"י ס"ל חדש בח"ל דרבנן. ואין תימא כ"כ אם העולם סמכו עליהם. ואע"ג דרבנן דרב אשי ס"ל דהוי דאורייתא אין לומר בפשיטות דהלכתא כוותייהו נגד ר"פ ור"ה משום דאינהו בתראי כמ"ש הפנ"י והביא ראי' מדאמרינן בכתובות כ"ב א' ודילמא רבנן דר"א כשמואל ס"ל. אלמא דלא סמכינן כ"כ עלייהו לומר דמסתמא לא ס"ל כמאן דלית הלכתא כוותיה (ותדע דהא התם גופא לית הלכתא כוותייהו אף להרמב"ם במאי דלא סבירא להו כר' יהודה דאמר שיום הנף כולו אסור מן התורה כמ"ש הרמב"ם פ"י מהמ"א ה"ב. והיינו כאבוה דרבינא ור"פ ור"ה בדר"י) ורבינא נמי לאו משמי' דנפשי' אמר אלא דאמרה לי' אם משמי' דאבוה. (ולולי פירש"י היה מקום לומר דאין הכרח כלל דאביו ס"ל דחדש בח"ל דאורייתא רק דחייש לספיקא דיומא אפילו בדרבנן כעין מ"ש הפוסקים גבי פסולי אתרוג דמחמרינן בי"ט ב' כמו בראשון ממש כמ"ש בא"ח סי' תרמ"ט סעי' כ"א. דבגמ' לא נזכר כלל בהו רק דחייש לספיקא ולא נז' דס"ל דחדש בח"ל דאורייתא רק דחייש לספיקא ואם נאמר כן דאין הכרח מאבוה דרבינא דס"ל דחדש בח"ל דאורייתא מעתה אין תימא אם לא נפסוק כרבנן דר"א נגד ר"ה בדר"י כמו דלא פסקו כוותייהו במה דס"ל דיום הנוף כולו אסור). והנה גם לדעת הב"ח יש לצדד לפר"י דס"ל דיש ברירה אפילו בדאורייתא. ואע"ג דלא קיי"ל כוותי' מ"מ לסניף בעלמא לדעת הב"ח יש לצרף זה. ועוי"ל מטעם ס"ס. ס' שטעם המנהג עפ"י דעת הפנ"י או כדעת הט"ז ומ"א. ואת"ל דנתייסד עפ"י דעת הב"ח הרי הא דאין ברירה בדאורייתא ג"כ ספיקא הוי לדעת הש"ע אה"ע סי' קל"א ס"ד. וע' ב"ש שם סק"ד:

ה) ועתה יש לעיין במ"ש מעלתו דמ"מ אסור להחליף דהוי כמוכר איסור לגוי שיש לחוש שימכרנו לישראל. אך הנה לפ"ד השאגת ארי' דלעיל יש להקל אפילו באותה התבואה שהגיע לחלקו של גוי כמו שהקיל שם גבי חמץ שעעה"פ דרבנן דהא הפנ"י ס"ל דמנהג שלנו הוא עפ"י דברי הסוברים חדש בח"ל דרבנן. וא"כ יש לדמותו לדין חמץ שעעה"פ דרבנן. אכן לדעת המק"ח חדש זה אסור ולדידי' יש לחוש כמ"ש מע'. והנה השגות המק"ח על הש"א אינן מוכרחים כלל דמ"ש ראי' מעירובין ל"ז אשתמיטתי' מ"ש התוס' שם ד"ה מאן די"ל דהוי כדאורייתא כיון דעיקר מעשר מן התורה וכ"כ מהרש"ל פ' הפרה. ומ"ש ועוד הכא כחד בחד כו' מה בכך חד בחד אין להתיר בתערובות אבל מצד ספק ה"ז ספק גמור. ואע"ג דאיקבע איסורא מ"מ הרי באיסור דרבנן יש מתירים אפילו באיתחזק איסורא וכ"ש באיקבע איסורא. אלא דאם שניהם של ישראל א"א להתיר. דהא א' אסור ממ"נ. משא"כ בכה"ג שא' של גוי וה"ז דומה להשאילה חלוקה לנכרית או לנדה תולה בה וטמא וטהור שהלכו בב' שבילין א' טמא וא' טהור דתולין הקלקלה במקולקל. וע' בפר"ח בדיני ס"ס סקט"ו דמסברא הי' לומר דחד בחד הוי ס' דרבנן ואע"ג דמסיק לאסור היינו משום דדמי לשני שבילין. אבל כשהא' של גוי י"ל דשרי דה"ל כא' טמא. מיהו זה מספיק להתיר התבואה של ישראל אע"ג דנאמר אין ברירה ולגבי התיר תבואה של ישראל אין אנו צריכים לזה דקיי"ל יש ברירה בדרבנן. אבל הכא שאנו רוצים להתיר ג"כ התבואה של גוי ע"י שנתלה שהאיסור אצל ישראל הרי לא שייך לומר תולין הקלקלה במקולקל. אך אפ"ל דאין אנו מקפידין כ"כ על שיהי' שייך לומר תולין הקלקלה במקולקל. רק על שלא יהי' דומה לב' שבילין וכאותה ששנינו פ"ב דמקוואות שאין לו במה יתלה כו' אבל אם בלא"ה לא דמי לב' שבילין אין להחמיר. ומהמבואר בכתובות דכ"ז סע"א מי יימר דאיטמי כו' דכשיש עוד ס' לא דמי לב' שבילין ע"ש. וא"כ ה"נ הרי אין אנו דנין להתיר ממש התבואה של גוי. רק אנו באים רק לומר שיוכל הישראל להחליף עם הגוי ולא לחוש שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל. וחששא זו ספיקא מיהו הוי וכיון דספיקא הוי ל"ד לב' שבילין ושפיר י"ל שמא לא ימכרנו. ואת"ל שימכרנו אכתי שמא הוא ההיתר כו' מאחר דאין ברירה כו'. ומ"מ ל"ד כ"כ להא דכתובות. ומ"מ לדינא נכוני' יותר דברי המק"ח משום דס' זה שמא התבואה שמחליף הישראל ונותן לגוי הוא ההיתר הוי ס' רחוק דאם יש ברירה ודאי זהו האיסור. וגם אם אין ברירה שמא מ"מ הוא האיסור. ועוד בפרק ו' דדמאי במשנה שנים שבצרו כרמיהם לתוך גת א' כו' לפי' ר"ש והרא"ש והרע"ב מבואר דמחזקינן כאילו כל חלק מחצה של זה ומחצה של זה כשאין ברירה ע"ש. וה"נ כשת"ל דאין ברירה הרי נדון מחצה על מחצה. אך לפי' הרמב"ם אין ראי' כלל משם:

ו) אך מה שיש לצדד לומר דאין להחמיר כ"כ לחוש שמא ימכרנו לישראל הוא לפמשנ"ת דעיקר יסוד המנהג להתיר חדש של גוי הוא עפ"י ד' האומרים חדש בח"ל דרבנן. א"כ לכאורה מדוע יהי' אסור למכור הלא ס' הוי שמא לא ימכור וספק דרבנן לקולא. אך התירוץ ע"ז מבואר בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' א' בדיני ס"ס דלכתחלה שאני. והנה אמת נכון הדבר דודאי איסור דרבנן אסור למכור וכמ"ש בד"מ בי"ד סי' קי"ג גבי פת של גוי יעו"ש. וכ"ה בתה"ד סס"י קע"ח. אבל בדבר שיש בו פלוגתא דרבוותא אי אסור מדרבנן אי לא ודאי דשרי למוכרו דהא אפילו בפלוגתא דרבוותא בדאורייתא משמע בתה"ד סס"י קע"ח דשרי למוכרו אלא דהש"ך כ' דבעינן עוד צדדים כנודע אבל בדרבנן כה"ג ודאי שרי:

והנה בנד"ז בטעם הנוהגים לאכול חדש יש פלוגתא דרבוותא בטעם המנהג ולדעת הט"ז ומ"א הטעם דלא גזרו על מקומו' רחוקים מא"י. ולפ"ז אין חילוק בין של ישראל לשל גוי. ואף גם לדעת הפנ"י דחדש של ישראל אסור דרבנן ורק של גוי מותר מ"מ הרי כ' שי"ל דמה שישראל זורע על קרקע המושכרת לו לא נק' חדש של ישראל דשכירות לא קניא. ועיין בתוס' בקדושין דל"ו סע"ב ד"ה כל כו'. ואף שהכנסי"ח כ' בתשו' הנ"ל להיפוך מ"מ פלוגתא דרבוותא מיהו הוי. ומותר למוכרו לגוי. וגם יש לצרף לסניף מש"ל שי"ל דאי חדש בח"ל דרבנן י"ל דדינו כערלה כו' ובערלה אף למ"ד דהוא הל"מ מ"מ נ' דאין איסור למוכרו לגוי מחמת החששא שמא ימכרנו לישראל (רק משום דאסור בהנאה כו') כיון דקי"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. וע' בהרמב"ם פ"י מהמ"א. ועיין בש"ע י"ד סי' רצד סט"ו. וע"ש סעיף ט"ו ואכמ"ל. רק להב"ח דס"ל חדש ש"י דאוריי' אסור למוכרו ומ"מ יש לצדד קצת גם לפי' זה דהא אדרבה לפ"ד הב"ח ג"כ אם אין ברירה א"כ לפרש"י בגיטין דמ"ז חדש זה נדון כמחצה על מחצה. א"כ כשיערבנו הגוי עם תבואה שלו מעט יהי' בטל ברוב מדאורייתא. וזו חששא רחוקה קצת שמא ימכור תבואה זו לבדה ממש בלי שום תערובות תבואה אחרת. וכיון שיתערב ה"ל ס' דרבנן שמא ימכרנו ושמא לא ימכור כלל. ונהי דודאי דרבנן אסור למוכרו לגוי מ"מ אין כאן איסור חמור כ"כ בדיעבד אפילו להב"ח. וכיון שכן יש לסמוך על החולקים עליו ה"ה הפנ"י והט"ז ומ"א ושאר אחרונים כנ"ל:

מסקנא דמילתא. דמנהג זה שנהגו להחליף יש לו על מה שיסמוך. ומ"מ ראוי עכ"פ להחליף בקמה כמ"ש מעל'. אך צ"ל עכ"פ קנין שיזכה הגוי תחלה בחצי שלו והישראל בחצי שלו ואח"כ יחליפו. אך כ"ז אין להתיר רק בדיעבד דוקא. אבל לכתחילה ראוי שימכור הישראל לגוי חלקו ויחזור ויקנה ממנו אחר הקצירה. כי בלאה"נ לפי מה שנת' בתשו' הקודמת שהנוהגים לאכול חדש של גוים יש להם לעשות בענין שיהי' ספק שמא הוא ישן אף ס' הרחוק עכ"פ. משא"כ בנד"ז כשמחליף עם האינו יהודי א"כ יודע בבירור שהוא חדש ולכן צריך למוכרו לישראל אחר האוכל חדש של גוי שיהי' לו ספק שמא אינו חדש :