א

סימן שנ

סופר שדילג שורה א'. דהיינו שלא הי' בדף ההיא כ"א מ"א שיטין ואח"ז נז' ומחק ג' שיטין במקום הדילוג ועשה מהם ד' שיטין באותיות קטנות. וסוף הדף נשאר שיטה חלק. והרי הב"י הביא סי' ער"ה ב' ר"י א"ס שמצא בריי' דאם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחילתו (והוי פתוחה). ובנ"ד א"א למחוק ולתקן מפני שבשיטה אחרונה יש שם מז' שמו'. ואם נאמר דהוי פ' א"כ פסול להט"ז וש"ך סי' ער"ה שחלקו על הב"ח. וצידד מעל' מאחר שיש בעמוד זה מ"ב שיטין כבשאר עמודי' א"כ מוכח שלא לשם פ' הניח חלק. ויש לצדד להקל וכמ"ש ב"י סי' רע"ו בבד"ה ב' ת' הרשב"ץ ח"א סי' קע"ו שהרי הכתי' מוכיח שלא לשם פ' השאיר פנוי כו'. עכ"ל. הרי דכשיש הוכחה שלא לשם פ' הניח המק"פ רק לכוונה אחרת אין המק"פ כשיעור פ' פוסל. וה"נ י"ל דהוי הוכחה ולא נפסלה. והנה הוכחה זו קלושה שנצרך עלי' ע"פ העיון והשכל. דהיינו שמובן ממה שהשיטין דסוף העמוד נכתב על הגרד. ויובן שהיינו כדי שלא יחסר שיטה ולא לשם פ' אלא שלא יהי' יותר ממ"ב שיטין. אך מאחר דבהשקפה ראשונה לראות העין שהונח ש"ש פנוי' ודאי לשם פ' הונח. א"כ ל"ס על הוכחה זו לדחות דבר הנראה ברור לעין. בשגם שבתשב"ץ שם מבואר שלמעשה צוה לתקן בענין אחר שלא ישאר חלק כו' ע"ש. ומסיים דאפשר להקל. אבל מ"מ כו' ע"ש. רק שלא הועתק בב"י בבד"ה. וצ"ל דאע"ג דהתם ניכר והוי הוכחה הנראי' כמעט לראית העין מ"מ לא סמך ע"ז משום דבגמ' ופוסקי' מבואר בענין כתיבת ותמונת האותיו' שבסת"מ ל"ס כלל על הבנות כאלו רק בעי' שיהי' האות ניכר היטיב לתינוק. והבנה כזו דהמקום פנוי אינו רק מחמת מילוי החסרון כו' ודאי לא יובן לתינוק כלל. ומש"ה י"ל דל"ס ע"ז כלל. ואף את"ל דבנדון דהתשב"ץ סמכי' על ההבנה וכמ"ש הב"י בבד"ה להקל בכך. ועכצ"ל דהא דבעי' שיובן לתינוק היינו דוקא רק במהו' האותיות. משא"כ בשא"ד כמו בסידור הפרשיות סמכי' על הוכחה של הגדול. מ"מ אין לנו אלא במ"ש הפוסקים כמו ענין דבד"ה. ר"ל שמובן בהשקפה ראשונה של עין השכל אבל לא לסמוך על ההבנות שיובן אחרי הדו"ח ומשא ומתן שאז נשיג שלא הונח לא לשם פ' ע"ז ל"ס כלל וכלל. ויש להביא ראיו' דאין סומכי' אפי' אל הוכחות גדולות להתיר עי"ז פיסול הנראה לעין ולומר דמוכח שהיא טעות ממה שמצינו בפסקי מהרא"י סי' י"א בגט שנכתב בשנת ה"א רי"ז לב"ע ואחר הנתינה כמה ימים נמצא כ' בגט ה"א י"ז ודילג ומאתים. ואע"ג דמוכח שיש כאן ט"ס דמסתמא לא נכתב לפני מאתים שנה. ואפי' הי' הטעות באלפים שבודאי טעות דמוכח הוא מ"מ פסל הגט משום דה"ל מוקדם. אלמא שלא סמכי' על הוכחה להוציא מחזק' פסול הנראה לעין. ומה שהתיר הרא"ש בענין הטעות היינו משום שהטעות מוכח מני' ובי' ע"ש (ור"ל דההיא דת' הרא"ש ההוכחה בזמן עצמו שנכתב בגט כו' ע"ש). הרי דאע"ג דבפסקי מהרא"י ההוכחה חזקה מאד ועכ"ז ל"ס. וכ"ש בנד"ז ל"ס להתיר פסול הנראה לעין שהונח פ' פתוחה במקום שא"צ שפסלו זה הט"ז וש"ך וכ"ד כל הפוסקי' ומה שהשיטה היא בסוף הדף ה"ל כשיטה חלק באמצע הדף דמורה על פרשה וכמ"ש הב"י בי"ד סי' ער"ה. וכ"ה בש"ע רבינו ז"ל סי' ל"ב ססע"י נ"א. ואף את"ל דבנ"ד נמי הוי ההוכחה מיני' ובי' ולא מבחוץ. מ"מ אינה רק הוכחה קלושה ול"ד לת' הרא"ש. דהתם ממ"נ כו' שנראה לעין הממ"נ כו'. ופשיטא דההוכחה דמני' ובי' שבנ"ד גרע טובא מההוכחה מבחוץ דמהרא"י הנ"ל. ועוד זכר לדבר לנ"ד ממ"ש בתה"ד סוס"י רס"א דבהוכחה בעלמא קשה לסתור דברי' המפורשי' בהדי' כו' ע"ש דאע"פ שאין ראי' לדבר משם לנ"ד זכר לדבר הוי: