א

סימן שמו

אשה שמלה בנה ראשון וחלה לערב יום המילה ומת בשלישי למילה וכן בנה שני מה לעשות בבנה ג':

הנה לכאורה הוא דבר פשוט ומבואר בש"ע יו"ד סי' רס"ג סעי' ב' שלא תמול השלישי אלא תמתין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו. והוא מדברי הרמב"ם ספ"א מה' מילה. אלא שצריך להבין מהיכן למדו זה דכשיגדיל ימולו אותו דהא ביבמות ס"ד ב' קתני שלישי לא תמול ומשמע לעולם. וכן משמע מפרש"י שם ד"ה איסורא השלישי ניתן לדחות ממנה כו' ר"ל מן המילה דאי מן הזמן זה לבד הי' לו לקצר שהרי לפ"ז פשוט הוא דהוי מילה שלא בזמנה כיון שאח"כ ימולו אותו. משא"כ עתה א"כ הוי זמן זה שלא בזמנו. ועוד דזמן הוא ל' זכר וממנה ל' נקבה. א"ו ס"ל לרש"י שנדחה מהמילה לגמרי וא"כ כל הזמני' שוי' אצלו לכאורה ולכן הוצרך רש"י לבאר דמ"מ כיון שניתן לדחות ממנה ר"ל ממצות מילה הוי מילה שלא בזמנה כי אין נק' מילה בזמנה אלא כשמצוה למולו. ואין לומר שהרמב"ם למד כן מעובדא דר' נתן בשבת קל"ד א' ובפא"ט מ"ז בשאמ' לה המתיני לו עד שיבלע בו דמו וס"ל דה"ה מקוטן לגודל. ז"א ראי' כ"כ דהתם שאני די"ל שהגידה לו שגם בנה ראשון ושני היו כך ויש לתלות בזה שהרי אדום וירוק סכנתא היא מלמולו. משא"כ שמה שמלו אותם בקטנות אין זה סכנה מצד עצם כי כל התינוקות מולי' קטני' וקיימי' וכיון דחזינן שמתו ע"כ משפחה הוא דרפי דמא כדאי' בגמ' ובשאילתות ר"פ וירא א"כ כשגדילי' מנלן שימולו אותו:

ואדרבה לכאורה יש להביא ראי' לנגד מהא דאי' בגמ' בדוכתא טובא ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ולהרמב"ם האיך משכחת לה הא חייב למול כשיגדל. ודוחק לומר דמיירי כשמתו אחיו ע"י מילה שמלו אותם בגדלותם דכל כה"ג ה"ל לפרש ועוד דכל ישראל מוחזקי' במצות מילה וקבלוה בשמחה ושמחי' בה כדאי' רפי"ט דשבת ובודאי מלי' בניהם בזמנם והאיך משכחת לה שימותו אחיו ע"י מילה בגדלותם אם לא שמתו כבר שני אחיו בקטנותם ואח"כ מלו אחיו בגדלותם וגם הם מתו אז יהי' זה שאח"כ נשאר ערל וזה דוחק עצום דכל כה"ג ה"ל לפרש. וע' בחולין ד"ד האי ערל ה"ד אילימא שמתו אחיו מחמת מילה ישראל מעליא הוא. ולהרמב"ם יתרץ דהב"ע שמתו כשהם קטנים והוא גדול ואינו מניח למול עצמו ואפשר שזה בכלל מומר לערלות להרמב"ם (וכמ"ש הב"י והביאו הש"ך סי' ב' סעי' ז' ואפשר לומר דהב"י והש"ך מיירי כשמתו אחיו כשמלו אותם כשהיו אדומים או ירוקי' וע' פ"ת שם סק"י) וע' ספ"ג דנדרים במשנה דל"א ב' מותר בערלי ישראל פרש"י ג"כ שמתו אחיו מחמת מילה וכ"כ הרע"ב וע' ב"י סי' ריז דמשומד לערילו' אפי' אינו להכעיס אינו בכלל מולי' משמע הא אינו משומד כל שמתו אחיו מחמת מילה אפי' בעודם קטנים הוא בכלל מולים (משמע דא"צ למול) דאל"כ ה"ל לפרש וע' פר"ח בתשו' ס' מים חיים סי' ג' שחלק על הב"י:

ואפשר שיש דמות ראי' להרמב"ם מהא דאי' בגמ' פסחים צ' א' אבל ישראל ערל שמל בעה"פ כו' והאיך משכחת לה שגדול ימול עצמו בעה"פ אם לא שמתו אחיו מחמת מילה כשהם קטנים וכשהוא גדול צריך למול דאי כשמתו ירוקי' או אדומים הי' צריך זה למול בעודו קטן כשנבלע בו דמו. ומ"מ אין זה ראי' די"ל שמיירי בלא מתו אחיו מחמת מילה כלל אלא שהי' הוא עצמו חולה ומתנונה עד ע"פ. או דמיירי שעבר אביו ולא מלו. ולק"מ מהו הצמצום שבא למול בע"פ דוקא דהא זה גם להרמב"ם קשה. ועכצ"ל שזמן מה תחילה הי' חולה והמתינו לו ז' ימים מע"ל שכלו בע"פ. וע' דוגמא זו ברמב"ם פ"ט מה' ק"פ לענין מילת בניו הקטני' בע"פ שכ' והאיך אפשר כו' יעו"ש. וע' פסקי מהרא"י סי' ק"ח מי שמתו אחיו מחמת מילה אי יניח תפילין בשבת וזמ"ת הוא י"ג שנה מוכח דגם לכשיגדיל אין מלין אותו ודוחק לומר דמיירי ג"כ שמתו אחיו בגדלותם אין מלין אותו דפוסק ה"ל לפרש:

והנה בתוספת רפ"ק דחולין ד"ג ע"ב מצינו דעת אחרת שכ' וז"ל ד"ה שמתו אחיו מחמת מילה. שנימולו כשהם גדולים או ביום השמיני וראו שנבלע בהם דמן דאל"כ אמרי' שמא עדיין לא נבלע בהן דמן ולכך מתו עכ"ל. וכ"כ בפסקי תוס' שם ובט"ז סי' ב' סק"י ובפר"ח שם וביאר יותר הא לאו הכי יש לתלות שלא נבלע כו' ע"ש. (ועפמ"ג שם שכ' על הט"ז לאיזה נ"מ כ' זה ותמיהני דהא נ"מ לענין מילה עכ"פ וי"ל דכוונתו דא"כ שם הי' לו לכתוב זה). והנה מדברי תוס' אלו יש להוכיח עכ"פ דאם ראו שנבלע דמן באחיו הנימולים כשהם קטני' ומתו שוב א"צ למול אפילו כשהוא גדול. וזה דלא כדמשמע מסתימת הש"ע דבכל ענין חייב למול עצמו כשיגדל לפמ"ש בסי' רס"ג ס"ב עד שיגדיל כו' ולא הזכיר דדוקא בשלא ראו באחיו אם נבלע בהם דמן. ועט"ז סי' רס"ד ס"ק א' והוא קטן כו' אבל אם הוא גדול כו' ולפמ"ש ב' התוס' י"ל דמיירי אפי' בגדול כדמשמע פשטא דלישנא ואפ"ה הוא ישראל מעליא כשראו באחיו שנבלע בהן דמן שאז א"צ למול כשיגדל לשיטת התוס':

אבל אין לומר דגם התוספת ס"ל כרמב"ם וש"ע דכשיגדל חייב למול עצמו אפי' ראו באחיו שנבלע בהן דמן. אלא דאם לא מל אינו משומד. דזה אינו סברא כלל דממ"נ אם אינו נק' מומר מחמת שיש סכנה מהכ"ת יתחייב לימול וע' ע"ז דכ"ז ע"א דכמאן דמהילי דמי חשיבי ממש דהא דספ"ג דנדרים לא מוכח כ"כ די"ל דבנדרי' הלך אחר לשון בנ"א וכמ"ש התוס' בע"ז שם. אבל מהא דע"ז הוא ראי' ברורה דהא קרינן בי' המול ימול פרש"י מי שהוא מהול ימול א"כ מבואר דחשיב כמל ממש. וא"כ מהכ"ת יתחייב לימול (ואין לומר דהתם מיירי בקטן כמ"ש הט"ז רסי' רס"ד דא"כ לימא איכא בינייהו גדול שמתו אחיו מחמת מילה בקטנותם וראו שנבלע בהם דמן בשלומא להט"ז עצמו לק"מ דאפשר ס"ל כהרמב"ם דבכה"ג חייב לימול וא"כ אם אינו מל הוי מומר לערלות [......] את בריתי תשמור. אבל לפמ"ש התוס' דנק' ישראל מעלי' אלא שאעפ"כ חייב לימול עצמו א"כ את בריתי תשמור איכא לפמ"ש התו' שם. והמול ימול ליכא לפ"ד הש"ע רסי' רס"ד. ואין לדחות ראי' זו ממ"ש התוס' שם ד"ה איכא דאף מומר לערלות חשיב כמאן דמהיל דמי אעפ"י שבודאי חייב לימול עצמו. הא ליתא דע"כ אנן לא קי"ל כתוס' בהא שהרי פסקו בש"ע סי' רס"ד סעי' א בהגה דמומר לערלות הוי כעכו"ם לענין מילה ואי כהתוס' הוא כשר לימול בין למ"ד משום את בריתי תשמור בין למ"ד משום המול ימול ואעפ"י שהתוס' נדחקו בענין שהמומר לערלות נחשב בכלל את בריתי תשמור ובס' לחם סתרים הקשה עליהם בזה אין לומר דמש"ה פסלי' מומר לערלו' אבל לעולם אשה כשרה משום דלא בעינן את בריתי תשמור וכמ"ש כל הפוסקי' רסי' רס"ד וא"כ הא דפסלי' מומר לערלו' ע"כ משום דלאו כמהילי דמי'. ולא קרינן בי' המול ימול. א"כ במתו אחיו מחמת מילה שכשר למול דכמאן דמהיל דמי ממש. וע' ב"ח דגם באת בריתי תשמור איכא וע' בתוס' בגיטין דכ"ח ע"ב דערל משלח קרבנותיו כגון שאין לו תקנה להמתין שמתו אחיו מחמת מילה וא"א למול בשום ענין כו' וכ"כ בזבחי' דע"ה א'. אלא שי"ל שאעפ"י שאינו חייב למול עצמו. מ"מ אם ירצה למול עצמו כשיגדיל רשאי. הגם שיש סכנה כדמוכח בסי' קנ"ז . שאם ירצה להחמיר ע"ע ליהרג במקום שאמרו יעבור ואל יהרג רשאי אפי' במקום מ"ע כמ"ש בב"י שם בשם המדרש. מה לך יוצא לסקול על שמלתי בני כו'. ואין להשיב דמכיון שנחשב כמאן דמהול דמי לא ירויח כלום כשימול עצמו. הא ליתא. דגם אשה חשיבי כמאן דמהילי דמיא. אעפ"י שאין לומר דהוי כאילו כבר קיימה המצוה. אלא דהוה חשובה כמאן דמהילי לפי שפטורה מזה. וה"נ י"ל בזה יתחשב כפטור מן הדבר. אבל לא כאילו קיים המצוה:

אלא שי"ל שמ"מ הוי רק כמי שאינו מצווה ועושה. ואפשר שבזה אינו רשאי לסכן עצמו אפי' אם ירצה להחמיר ע"ע. ול"ד למ"ש הב"י בשם המדרש. אעפ"י ששם ג"כ הי' פטור מעיקר הדין. וא"כ הוי אינו מצווה ועושה ואפ"ה החמירו ע"ע. זה אינו דיש לחלק דהתם מצוה. אלא דארי' הוא דרבע עלי' מצד אחר. משא"כ בנ"ד דפטור מצד עצם הדבר. ועוד דהא גם שם דעת הב"ח וש"ך ס"ק א' שאינו רשאי להחמיר ע"ע. וגם לפימ"ש הש"ך בשם מהרא"י י"ל דקד"ה שאני. ועיי' ש"מ לב"ק דפ"ז שפירשו הא דאמרינן במדרש (וכ"ה בירושלמי) הפטור מן הדבר ועושהו נק' הדיוט. וי"ל דבר זה אינו אלא בדבר שכל. שכיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינו דבר שיוצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכו' עכ"ל. ולדבריו דכיון דגבי סוכה כ' הפוסקים דמי שפטור מן הסוכה ואינו יוצא ממנה נק' הדיוט כמבואר בש"ע או"ח סי' תרל"ט. ש"מ שבכל כיוצא במצות אלו הפטור מהם ומחמיר ע"ע נק' הדיוט ולפי"ז גם במצות מילה כן. וא"ל דכיון שיש בה כרת שאני. מדהא לא תלי בזה כלל רק בדבר שיוצא ממנה מוסר שבהם גם הפטור מהם רשאי להחמיר ע"ע והן כמו המצות שבס' המדע להרמב"ם וקצת מס' אהבה כמו ק"ש ותפלה וכיוצא בהם דברים שאילו לא נצטוו עליהם הי' השכל מחייב אותם. ובזה יש לתרץ מה שמצינו תנאים שהחמירו ע"ע כדאיתא בפ"ב דברכות אם רצה להחמיר ע"ע רשאי כו' דתפלה שאני:

והנה אם כוונת הש"מ בפירושו זה הוא כדי לתרץ מש"ש בגמרא שגם מי שאינו מצווה ועושה מקבל שכר. ולמ"ד דרב יוסף שם הא גדול ממי שמצווה ועושה. דלא תיקשי על המדרש וירושלמי הנ"ל שהפטור מן הדבר ועושהו נק' הדיוט ולזה אמר דבר זה אינו וכו' כנ"ל. וכמו שנראה לכאו' שכיוון לזה. שהרי הביא שם מאמר זה דמדרש לפי מאמר הגמרא הנ"ל. וסמכו ענין מה שאין דרכו להביא מדרשות ושא"ד זולת השייך למאמר הגמרא. א"ו כיון לזה. וא"כ הוא. אומר אני שעדיין לא יצא י"ח בזה. שהרי מצינו שקיימו הנשים מצות הרבה שהן מדברים שאין יוצא מהן מוסר. כמו מצות תפילין שהיא דומה לסוכה לכאו'. וכן נשים סומכות רשות ותקיעות שופר. וגם טבי עבדו של ר"ג. הוצרכו בירושלמי לתרץ במה שהושיבו תחת המטה בסוכה כדי שלא לדחוף את התלמידים. דלא תיקשי על שהי' מניח תפילין. ע"ש ובר"ן ספ"ב דסוכה. ואי לדברי ש"מ שאני מצות סוכה שבכיוצא בהם אמרו כל הפטור מן הדבר כו'. א"ו תפלין נמי הוי דוגמתם. וא"כ למה הניח תפילין טבי וגם בת שאול כדאי' בתוס' פ"ד דר"ה דל"ג ובפ"י דעירובין דצ"ו ע"ש:

לפיכך נ"ל לומר דההיא דאינו מצווה ועושה שמקבל שכר אינו ענין כלל לפטור מן הדבר ועושהו. כי אינו מצווה ועושה היינו שאינו מצווה כלל על כל המצות או על הרבה מהן מצד עצמו ותולדתו. כגון אשה ועבד או סומא לרב יהודא. משא"כ פטור מן הדבר היינו שהוא בר חיובא במצוה רק הפטור בא על צד המקרה וההזדמן כגון שירדו גשמים בסוכה וכה"ג. וטעמא רבא איכא בינייהו. דהפטור מן הדבר אם לא יקיים עתה יקיים אח"כ. משא"כ מי שאינו מצווה ועושה אם לא יעשה המצות ימנע מהם לעולם:

אלא דלפי"ז צ"ע במצות מילה לערל שמתו אחיו מחמת מילה. עם שלכאו' יש לדמותו לפטור מן הדבר שהרי בר חיובא הוא וכמאן דמהיל דמי רק הפטור בא על צד המקרה. אך לפי הטעם שביארנו אפשר שיש לדמותו לאינו מצווה ועושה. שהרי אם יחדל מלמול נתבטל מקיום המצוה לעולם. צ"ע אם טעם זה עיקר. אבל החילוק נ"ל עיקר:

ויש ראי' בירושלמי רפ"ק דשבת ה"ב. דגרסינן התם כל הפטור מן הדבר ועושהו נק' הדיוט. א"ל והתניא (פ"ב דברכות משנה [ה]) חתן פטור. חתן אם רוצה לקרות קורא א"ל יכול אני פתיר כר"ג דאמר שם איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת עכ"ל. וזה מבואר דלא כש"מ. שהרי התפלה הוא דבר שיוצא ממנו מוסר ושכל לבקש רחמים מה'. ואעפי"כ משמעות הירושלמי שגם ע"ז נא' כל הפטור מן הדבר ועושהו נק' הדיוט אם לא כר"ג שא' איני שומע לכם כו'. וי"ל שהטעם בזה משום יוהרא. ועיי' מ"א סי' ע' ס"ק [ב] וגם זה דוקא בדבר שהפטור בא ע"י המקרה דבכיוצא בזה שייך יוהרא. משא"כ במי שאינו מצווה ועושה. ואפשר ג"כ מטעם הנ"ל שכשהפטור בא ע"י מקרה י"ל שאם לא יקיים עתה יקיימם אח"כ וכשמראה בעצמו שאינו רוצה להתבטל אפי' פ"א הוא יוהרא. משא"כ באינו מצווה בהרבה מצוות:

ובמילה צ"ע. ומ"מ כבר נתבאר שאפי' לענין קד"ה דעת הרמב"ם והש"ך שאין להחמיר ע"ע במקום שא' יעבור ואל יהרג. וא"כ כ"ש בזה. ומ"מ יש סברא להיפוך. דהתם ההריגה ודאית משא"כ במילה שאינו אלא חשש וסכנה וצ"ע:

ועכ"פ נקטינן מכל האי דכתיבנא שלשיטת התוס' אין כל חיוב עכ"פ למי שמתו אחיו הקטנים מחמת מילה וראו שנבלע בהן דמן לימול עצמו אף כשגדל. ולפי"ז י"ל דלאביו ולב"ד יש גם איסור למול אותו שלא ברצונו עכ"פ כ"ז שאין לו דעת. ואפשר גם כשיגדל ויש לו דעת אין רשאי למולו שהרי משנה שלימה תנן בפ"ה דב"ק האומר סמא את עיני קטע את ידי חייב ע"מ לפטור חייב כו'. כ"א הוא עצמו אפשר דרשאי למול עצמו וצ"ע:

ועדיין יש חקירה שלפי שיטת התוס' שכתב דאם לא ראו באחיו שמתו שנבלע בהן דמן חייבין למול את הג'. מילה זו אימתי היא. אם כשיגדיל או גם בעודו קטן. כיון דחזינן שנבלע בו דמו ותלינן שבהן לא נבלע דמן :

ואת"ל כך או כך. עדיין יש לשאול. אם ראינו שזה הג' נולד ונבלע בו דמו מהו. מי תלינן שמ"מ באחיו המתים לא נבלע בהן דמן ומלים את זה. או לא. כיון שבו נבלע דמו אמרינן שגם בהם הי' כן ומשפחה הוא דרפא דמא. ושוב אין למול אותו כלל. ומה שהביאנו אל הספק הזה הוא ממ"ש בתשו' ב"א חי"ב סי' נ"ז. עי' מ"א ס"ק כ"ח ס"ק נ"ב מ"ש ב' הב"ח: