א

סימן שמב

ג) והנה בירושלמי ספ"ג דשבועות על המשנה דשבועות ביטוי ושבועת שוא מושבע מפי אחרים וענה אמן חייב איתא וז"ל נפש נפש מה נפש שנאמר בשבועת העדות עשה את המושבע כנשבע אף נפש שנאמר בשבועת הפקדון עשה את המושבע כנשבע. וכ' המפרש לקמן בפ"ד ובפ"ה אמרינן דילפינן שבועת הפקדון משבועת העדות בגז"ש דנפש נפש מה בשבועת העדות עשה את המושבע מפי אחרים כנשבע מפי עצמו אף מה שנאמר בשבועת הפקדון כן. וכלומר דבשבועת בטוי נמי כתיב נפש ואתיא בגז"ש לרבות המושבע מפי אחרים אם ענה אמן. עכ"ל. וכ"כ עוד המפרש רפ"ד בד"ה נפש נפש וז"ל. הכא נקט להגז"ש מנפש נפש והתם (ר"ל בש"ס בבלי) נקט לה תחטא תחטא לגז"ש כדאמר בפרקין דף ל"ד ע"א ובכמה מקומות. וכן בכריתות ד' ט' ע"א. ובת"כ גריס נפש כי תחטא נפש כי תחטא לגז"ש. והנפ"מ בין תפיסת הגז"ש דהאי תלמודא ובין הש"ס דהתם נראה דשבועת ביטוי איכא בינייהו. אם נלמד למושבע מפי אחרים בגז"ש או לא. דלשטת האי ש"ס התם נמי נפש כתיבא וכדיליף לה בשלהי פרק דלעיל. ולשיטת הש"ס בבלי לא מצינו למילף שבועת ביטוי בגז"ש דלא כתיב ביה דוקא אלא דוקא אם ענה אמן דאז הוי כנשבע מפי עצמו כדאמר שמואל התם. ומזה נשמע דממילא נשמע ג"כ הנפ"מ בשבועת העדות במושבע מפי אחרים אם בעינן דוקא ענו אמן או לא. עכ"ל. ודבריו מוכרחים דהירושלמי ס"ל דגם שבועת בטוי ילפינן בגז"ש מנפש נפש. דהא הירושלמי פ"ד כ' הגז"ש לענין שבועת העדות. וכן רפ"ה כתבו כן לענין שבועת הפקדון. וא"כ למה כתבו כן ספ"ג דשם מדבר רק בשבועת ביטוי ושבועת שוא. אע"כ ס"ל דגם שבועת ביטוי ילפינן מגז"ש דנפש נפש. ודקדקו כן מלשון המשנה דאומר אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב. א"כ ס"ל להמשנה דגם בשבועת ביטוי ושבועת שוא מושבע מפי אחרים חייב. ומנ"ל זה אלא ודאי מגז"ש. לא ניחא להו למימר דאיכא תרי גווני מושבע מפי אחרים משום לשון המשנה גם בעונה אמן נק' מושבע מפי אחרים ועוד דגם מושבע מפי אחרים דבמשנה גבי שבועת העדות ושבועת הפקדון נזכר במשנה רק בעונה אמן ולא נזכר כלל רמז במשנה למ"ש רש"י והר"ן שבמשיב אין אנו יודעים לך עדות חייבין ואדרבה משמע להפך ממ"ש במשנה משביע אני אליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון כו' שבועה שאין אנו יודעים לך עדות. דהקשה התוי"ט דהאי שבועה שפת יתר הוא כיון דבשבועת העדות מושבע מפי אחרים חייב. א"כ כשזה אומר משביע אני אליכם והעדים משיבים אין אנו יודעים לך עדות חייבים כמ"ש רש"י דל"ו ע"א והר"ן ספ"ג. א"כ למה אמרה המשנה שבועה שאין אנו יודעים כו' ונכפל הענין במשנה שם. ולהירושלמי י"ל דבלא ענה אמן אף מושבע מפי אחרים לא הוי. ולכן לא הובא בירושלמי הא דשמואל דאמן הוי כמוציא שבועה מפיו ור"ל דעדיף ממושבע מפי אחרים דגבי שבועת העדות. ולהירושלמי בעונה אמן זהו ענין מושבע מפי אחרים דחייב. דעכצ"ל כשמקבל השבועה וזהו בעונה אמן. וא"כ להירושלמי אפ"ל שגם בשבועת העדות ושבועת הפקדון אינו חייב במושבע מפי אחרים כשלא ענה אמן אף שהשיב אין אנו יודעים לך עדות כפשטא דמתניתן פ"ד דשבועות משנה ה' דבעינן שישיבו שבועה שאין אנו יודעים כו' ולא סגי באין אנו יודעים לחוד. ואף דאנן קיי"ל כש"ס דילן וכשמואל. מ"מ בשבועת ביטוי י"ל ודאי דגם לש"ס דילן הדין כן. אך א"כ צ"ע משנה פ"ק דיומא משנה ה' משביעים אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר כו' איך חשוב שבועה כיון שלא נזכר בהמשנה שעונה אמן. וזה לכאורה ראיה להריטב"א בשם הראב"ד הנז"ל ס"ב. ואפ"ל כיון שכ' הרמב"ם אחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן כו' וא"כ הכא כיון דהוא פורש ובוכה על שחשדוהו בכך י"ל מעשה זו הוי כעניית אמן לומר שמקבל עליו שבועה זו. או י"ל שבועה שמשביעין זקני ב"ד את כה"ג שאני כמו השבע השביע אביך את העם בש"א סי' י"ד כ"ח דה"ל שבועה אע"פ שלא ענו אמן. מיהו שם נאמר ארור. וע' תשו' להרמב"ן בסוף התשו' והוא סי' רפ"ח וז"ל. ויש צד חמור בחרם זה שאינו בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועת בטוי. אבל כו':