א

סימן שלז

קיץ תרך"ג. עיין ט"ז סי' ר"א סקך"ח. ול"נ דהב"י הבין בדברי הר"ש דסיפא דהתוספתא דתנא אפי' עשו מקוה בתחילה כשר מיירי שזלפו ממים שאינן שאובין. אבל מ"מ ס"ל להב"י דהר"ש ס"ל כהרא"ש דזילוף בידי אדם הוא ככלי והו"ל מים שאובין. ופוסל בג' לוגין. אלא בהמשיכו עג"ק כשרה ואפי' עשו מקוה מתחילה. דס"ל להתוספתא שאובה שהומשכה אפי' כולה כשרה אבל שלא ע"י המשכה פוסלין בג' לוגין בין ע"י אדם בין ע"י בהמה. ומה שהכריחו להב"י והרמ"א לפ' כן בשיטת הר"ש הוא מדקאמר הר"ש ליגיון העובר כו' וזילפו כו' כשר עם הקרקע ולמה לא פירש דלגיון העובר כו' מיירי ברגלי בהמה כהרא"ש א"ו לא ס"ל הך חילוק וכן לא ס"ל בודאי חילוק הראב"ד דר"י מיירי בזילוף ג' לוגין ממים שאובין בכלי ולגיון העובר ממים שאינן שאובין למה כ' הר"ש על הך דלגיון דמיירי בהמשיכו ע"ג קרקע. ואי משום סיפא דאפי' עשו מקוה מתחילה הו"ל לר"ש לומר כן על זה ולא על ג' לוגין. ומעתה דברי הרמ"א שכ' וי"א דגם ברגלי בהמה כדין רגל אדם הוא דעת הר"ש כו':