א

סימן של

על* אדות השאלה באשה שיש לה וסת. וכשהיא בודקת עצמה מוצאה טיפין על העד שחורים או אדומים. ובחנה לשרותן במעט פושרין מעל"ע ולא נימוחו. וגם סיננה מ"ר ונמצא אחר הסינון על הבגד טיפות הנ"ל:

ל' השואל אינו מדוקדק דטיפות הוא דבר לח ואילו ממ"ש אח"כ שלא נימוחו משמע שהם דבר יבש והל"ל קרטין. והנה אם הם קרטין כבר באה שו"ת זו מפורשת בדברי רבינו נ"ע ריש ה' נדה לבדוק כן ג"פ לשרותן כנ"ל ואם לא נימוחו יש לטהרה לעולם בלא בדיקה זו. ואם ימוחו ויהפכו לדם כ' שם אזי אין תקנה אלא שתכין לה קנה דק כו'. ולכאורה היינו בדיקה דמהרי"ו שבש"ע סי' קצ"א בהג"ה. וקשה דהא בדיקה זו לאו דסמכא היא כמ"ש הש"ך שם סק"ז. וא"כ האיך נסמוך ע"ז להתיר הקרטין שמוצאת על העד שבדקה בו שלא בשעת הטלת מ"ר. דלכ"ע טמאה היא מדאוריי' דאף הר"ן אינו מתיר אלא בקרטין שנמצאו אחר מ"ר על העד ובתוך מ"ר. דאין לומר דהר"ן יתיר כמ"כ הקרטין שמוצאת על העד שלא בשעת הטלת מ"ר משום דתלינן ג"כ שמתמצית מ"ר הם. דמנלן לתלות כן דילמא אדרבה מהמקור הם ומה שמוצאת בשעת מ"ר משום שהמ"ר מוליכים עמם הקרטין שנשארו בפנים וע"ז אין שייך לומר שאין דרך דם המקור לבא עם מ"ר. שהרי אין דרך לבא מהמקור. אבל מכותלי ביה"ר דרך לבא הקרטין שכבר היו שם. א"ו מיירי הר"ן באינה רואה רק בשעת הטלת מ"ר ואח"כ מיד. ומש"ה אין חשש שמא כבר היו שם הקרטין מדלא חזאי קודם כו' כמ"ש התוספת דנ"ט ב' סד"ה דילמא. משא"כ בנד"ד ליכא למימר הכי. וע"כ עכצ"ל דסומכים על הבדיקה והרי מספקא לן אי הוי בדיקה מעליותא:

(ב) אך מצאתי בנ"ב סי' מ"ג דלהיות מסופק בבדיקה זו אין להעלות על דעת וראי' מריש נדה ד"ג גבי משמשת במוך ורבא נמי מודה במוך דחוק. אלא צ"ל דכלפי מ"ש כשבודקת ג"פ ומצאה המוך נקי שוב א"צ להכניס מוך כלל וכמ"ש רמ"א. ע"ז מספקא להו. ואין דבריו נכונים דאי איתא דבדיקה מעליותא היא אמאי יהי' ספק אחר שבחנה ג"פ הא בכ"מ אזלינן בתר חזקה דג"פ מדאוריי'. ואע"ג דבוסתות לא הוי חזקה מדאורייתא. היינו משום דיש חזקה כנגדה אשה בחז"ט עומדת כמ"ש הנ"ב עצמו. משא"כ הכא דאדרבה חז"ט מסייע להקל נראה דחזקה זו שנבדקה ג"פ מועלת ודאי מדאורייתא. וא"כ מדמספקא למהרי"ל ורמ"א עכצ"ל דהבדיקה עצמו מסופקת. וראיתי בחו"ד סי' קצ"א סק"ח שהשיג על הנ"ב והביא ראי' מריש נדה (שהביא הנ"ב) להיפך וכל דבריו תמוהין מ"ש דכשנתדבק הדם במוך ודאי דא"א כו' הלא אנו דנין על דם שנמצא בכותלי ביה"ר למטה מהמוך וא"כ ע"כ עבר את המוך והי' דם מרובה קצת עד שגם שנתדבק מעט ממנו במוך מ"מ ירד אח"כ ג"כ למטה מהמוך. ואמר אביי דבהא מודה שמאי דמטמא למפרע שמא בא הדם קודם והמוך העמיד את הדם עד שגבר עליו וירד דרך בו למטה. ורבא אמר דשמאי פליג נמי בהא. דל"ח כלל שמא העמיד המוך את הדם זמן מה. משום שיש מקומות לדם לצאת ונמצא הי' מוצא לו מקום לצאת מיד כדרך שיצא עכשיו בלי שיוכרח להתעכב עד שיעשה לו דרך. אלא שי"ל דכך ק' ליחוש שמא בתחילה ירד דם מועט אותו שנתדבק בבגד ולא הי' בו כדי לירד למטה. ואח"כ ירד עוד דם והוא הדם שנמצא למטה. וי"ל דלזו ל"ח שמאי דעכ"פ הדם שעל העד לא חמיר מכתם לענין למפרע דהא בכתם שייך טפי לא לומר אי איתא דהוי דם מעיקרא כו' דאפשר באמת אתי מעיקרא. ואעפ"כ בנשים שאמרו דיין שעתן כתמן כראייתן כדאי' ד"ה וא"כ לשמאי ה"ה בכל הנשים. מיהו יש לחלק דהתם היינו טעמא שלא יהי' כתמן חמור מראייתן משא"כ הכא דהוי ראי' ולא שייך כ"כ לומר אי איתא כו'. ולכן צ"ל דבאמת אם נמצא על המוך לחוד מודה שמאי דחיישינן שמא המוך העמיד הדם ובא קודם. אבל היכא דנמצא ג"כ בכותלי ביה"ר למטה מהמוך לא חיישינן שמא ירד מעט מעט אלא דבודאי ראי' א' הוא וא"כ מעיקרא הוי אתי (ומסולק קושי' החו"ד לא גרע מכתם דגרע כיון דשייך לומר אי איתא כו' ובר מן דין קושייתו מכתם לא א"ש כ"כ כיון דיש אומרי' דדיין שעתן) אבל א"א לומר כמ"ש החו"ד שלא נמצא על המוך כלל דא"כ תמוהים דברי אביי דחייש לשמא המוך העמיד את הדם דא"כ הו"ל לימצא על המוך ורבא נמי למה לי' להשיב מכויץ כווץ הל"ל ע"כ כווץ דאל"כ אלא שירד דרך המוך הו"ל לימצא ג"כ על המוך. ובר מן דין הנה במוך דחוק מודה רבא ג"כ. ומה שפי' מוך דחוק שמניחה חוץ לרחם ג"כ כו' הוא תמוה וע' בתוה"א דקפ"ב ב' וכ"ש עכשיו שהורגלו במוך דחוק כו' והדבר ברור שלא הורגלו למלאות כל ביה"ר מוך. הלכך לכאורה ד' הנ"ב עיקר שיש ראי' מריש נדה:

(ג) אלא שלכך י"ל דלרבא דאמר מכויץ כויץ יכול להיות שירד הדם מהמקור ולא יגע במוך ואעפ"י שאין ראי' ברורה מההיא דריש נדה שיוכל להיות כן לשלא יגע לפמ"ש דהתם מיירי ע"כ במוצאה על המוך ג"כ. מ"מ ממילא יש לחוש כיון דכויץ. ואע"ג דבמוך דחוק מודה רבא מ"מ יש לחוש למ"ש רבינו סי' קצ"א ססק"י שאפשר לו לירד כו' ור"ל שאז יהי' חלל כו' ומעתה מובן הטעם של רבינו בתשו' הנ"ל שסמך על הבדיקה לפי שקשר המוך על קנה דק ואשה אחרת דוחקת שאז א"א לו לירד ובכה"ג ודאי סמכינן ע"ז דהא מודה רבא במוך דחוק. וע"ש מ"ש דמי לבדיקת שפופרת ולפענ"ד שהר"ן י"ל דמיירי נמי בבדיקת מוך מדכ' ואשה זו כבר נבדקה על הדרך שכתבת ובדיקה טובה היא ואי אבדיקת שפופרת מה שייך לומר עלי' על הדרך שכתבת הל"ל נבדקה בשפופרת ועוד דמאי שייך לומר ובדיקה טובה היא כיון שכבר הסכימו עליה בש"פ ודוחק לומר דכוונתו דטובה היא גם לזה לאפוקי מהאומרים דלא שייכי רק ברמ"ת כמ"ש במהרי"ו. דא"כ הל"ל ובדיקה זו מהני גם הכא. אבל לא לומר שהבדיקה עצמה טובה. א"ו מיירי בבדיקת אחרת שלא ע"י שפופרת. וא"כ קרוב לומר דהיינו ע"י מוך כו':

(ד) והנה מה שהתיר רבינו אף הקרטין המובלעים בבגד שהם דבר לח. סמך עמ"ש שב"י סי' ל"ט בתשובתו למהרשש"ך דנ"ט ולפעמים הם טיפין קטנים מאד ואפשר היו ג"כ קרטין רק נימוחו כו' וכ"כ מהרשש"ך ד"ס שם אם אותן קרטין שנמצא בשתן בשנימוחו נראין כדם א"כ אף אנן נוכל לתלות אותן טיפין כו' ע"ש. אלא שהם התירו אף בלא בדיקה דמהרי"ו משום דס"ל דלא הוי הרגשה ובזה חולק עליהם ולכן צריך בדיקת מהרי"ו. ומ"מ נ"ל דאין להתיר במובלעים בבגד רק באופן שי"ל דקרטין היו אבל אם מוצאה דם ממש לא שייך לתלות בהטלת מ"ר דמעיקרא הוי אתי כיון שמוצאה אחר הטלת מ"ר הרבה. דבקרטין הוא ששייך לומר שנשארו מתמצית כו'. ועוד דהא תנינא ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אין תולין בה ואין לך שינוי גדול מזה שהמכה היא קרטין וראייתה הוא דם גמור. אמנם מה שהתיר רבינו ע"י השרי' שלא נימוחו צ"ע דמאי מהני לקרטין המובלעי' בבגד שהרי אלו נימוחו כו' וצ"ל דמובלעי' לאו היינו נימוחו (ובשב"י סי' ל"ט דנ"ט משמע דהיינו נימוחו) ולפי"ז יש להסתפק אם להתיר גם אחר בדיקת המוך כשמוצא' על העד טיפות לתלות שהן קרטין שנימוחו בביה"ח ע"י לכלוכי' דשם כמו שנימוחו ע"י פושרין. ואין לומר דאי איתא דהוי דם מעיקרא הוה אתו די"ל דבקרטין לא שייך לומר הכי וזו הרגע נימוחו כו'. וצע"ג בזה. ומסתברא דבניכר שהם קרטין אלא שהתחילו להתמעך ולהיות בלוע בבגד יש להקל. אבל במוצאה טפת דם שאין ניכר כלל אם הי' תחלתו קורט אין להקל: