א

סימן שיז

שאלה. מה להורות בדין אשה שנעקר המקור שלה הנק' (פארפאל). כי הגם שרבינו ז"ל בשו"ע סי' קפ"ח ס"ק יו"ד כתב בפירוש שיש להקל בזה אם רואה שלא בהרגשה. ויש לדמות זה לחתיכת מקור שנעקרה לפ"ד רמ"א וט"ז. ובס"ק י"ד הוסיף לומר שאין שייך כלל לומר הענין אין פתיחת הקבר בלא דם בחתיכת מקור שנעקרה. רצה לומר גם בחתיכה שנעקרה לגמרי מהמקור. וכל שכן בענין הפארפאל. וכמו שכ' שם סק"י. וא"כ לכאורה אין לנו עוד עסק בדין זה. כי מי יבא אחר המלך את אשר כבר עשוהו. אמנם לפי שכתב בטעם הקולא אם רואה שלא בהרגשה. והוא מדברי הכו"פ. ובכו"פ שם מסיים וז"ל מ"מ נתתי אל לבי לטהר אשה כזו בבודקת ומוצאת בלי הרגשה הואיל ובלא"ה כבר כתבתי לעיל סי' קפ"ג דדעת הרמב"ם דבעינן הרגשה גמורה אפילו בבדיקה ד"ת. וסמכתי בצירוף שניהם והוא במקום עיגון והקלתי. ואחריו נמשך רבינו הרב ז"ל. ועכ"פ עיקר גדול בקולא זו הוא מטעם שרואה שלא בהרגשה. וזה יתכן גם לפי שיטת רבינו ז"ל במהדורא קמא. שלהתוס' בדיקת עד דאורייתא היא. וגם להרמב"ם בעינן הרגשה עכ"פ. אלא שחזקת הדם בא בהרגשה. הגם שאינו כדעת הכו"פ. מ"מ כיון דבעינן הרגשה עכ"פ דבר תורה רק שחזקת הדם שבא בהרגשה. א"כ אפשר דבכה"ג שהמקור נעקר. לא אמרינן שחזקתו בא בהרגשה. ע"ד שכ' בתשו' ש"י שדם המעורב בליחות דלא אמרינן בי' חזקת הדם שבא בהרגשה. וה"ה והוא הטעם בנד"ז שאינה רואה כדרך כל הנשים. שמהאי טעמא יש לטהרה לגמרי. א"כ עכ"פ לא אמרינן בי' חזקת הדם שבא בהרגשה. מאחר שמשונה הוא משאר הדם ביציאתו ואבד חזקתו. ועדיף יותר מדם המעורב בליחות. וכמו שמצינו בדבריו בסי' קפ"ג סק"ז שסברא זו דארגשה כסברא דהרגשת עד הוא שאומרים להרמב"ם מטעם שחזקת הדם שבא בהרגשה הוא מדוחק גדול. שלכן היכא דאיכא למיתלי תלינן דרגלים לדבר. דאם מגופה הוא היתה מרגשת ממש. זולת היכא דליכא למתלי אז טמאה ואמרינן שחזקת הדם שבא בהרגשה יעו"ש. וא"כ היכא שנעקר המקור. ואין כאן הכרח לומר שחזקת הדם בא בהרגשה. כי אין לה חזקה זו כ"כ מאחר שאינה רואה כדרך הנשים. א"כ אמרינן וודאי לאו בהרגשה חזיתי'. דרגלים לדבר מדלא ארגשה ממש. וכ"ז לשיטתו הראשונה במהדורא קמא בפנים ובקו"א. ע"כ הורה כדעת הכו"פ. אבל לפי מ"ש הוא ז"ל במהדורא בתרא. דלהרמב"ם אפילו ברור שלא הרגישה טמאה ד"ת כל שברור לה שהדם בא מגופה מן החדר. וטומאה זו וודאית היא ולא מספק כדם הנמצא בפרוזדור מן הלול ולחוץ להרמב"ם. מאחר שיודעת שבא מן החדר. ושם כתב שגם דעת רש"י ותוס' ריש נדה וסה"ת והראב"ד כן. והנראה מדבריו ז"ל שם שגם הוא הסכים על ידן. א"כ יש מקום ספק מה נידון בדין פארפאל. מאחר ששוב אין לצרף הקולא דשלא בהרגשה חזיתי'. כיון דגם בלא הרגשה טמאה ד"ת. א"כ יש ספק אם לסמוך על דעת המקילים בזה לפי דעת הרמ"א וט"ז בזה בלבד. כי הוא ז"ל לא סמך ע"ז אלא בצירוף הרגשה:

תשובה*. הנה במעיל צדקה ס"י ל"ד פי' שעובדה דר"ש שברא"ש פ' המפלת הוא הי' הפארפאל. וא"כ לדבריו יש להקל גם זולת הקולא דאינה מרגשת. שהרי הר"ש עשה מעשה והתיר עפ"י פירושו. ולא צירף עוד שום דבר קולא אחרת לסמוך עליה זולת עצם דין זה. שלפי דעתו יש בו די לסמוך ע"ז להקל. וכן הסכימו הרא"ש והטור והרי"ו (והשו"ע סי' קפ"ח סעי' ג' ורמ"א סעיף ג'.אלא שהם לא פירשו שזהו פארפאל). אלא שמ"מ סיים שם במע"צ אכן מי יקל ראשו כו'. עיי"ש שנטה להחמיר. ולא הכריע בפירוש: