א

סימן שיד

שאלה דין אשה שנעקר מקור שלה דהיינו החדר שיוצא בביה"ח ויש לה כאב בשעת יציאתו ומרגשת יציאתו. ואח"כ מוצאה כתמים ע"י בדיקת העד כ"ז שהחדר הוא בביה"ח. ואח"כ כשעולה למקומו אין נמצאים הכתמים. והאשה מניקה בתוך כ"ד חודש ואין לה וסת כי היא מסולקת מדמים זולת שמוצאה כתמים הנ"ל כ"ז שהמקור נופל בביה"ח:

תשובה הלכה זו כבר מבואר באחרונים ה"ה תשו' פנ"י חי"ד ס"ו ותשו' שבו"י סי' ל"ז ותשו' חב"י סי' ל"ט ובכו"פ ובס"ט ובשו"ע של כאזמו"ר הגאון ז"ל סי' קפ"ח ובאר יעקב סי' הנ"ל. והקילו אם רואה שלא בהרגשה. אולם במעיל צדקה סי' ל"ד החמיר בזה וכן בתשו' ד"ש. ולעמוד על העיון בזה. והוא זה. דגרסינן התם (דכ"ב ע"ב) בעא מיני' ר' ירמי' מר' זירא הרוא' דם בשפופרת (הכניסה קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם) מהו בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת. או דילמא האי בבשרה מבעי' לי' שמטמאה בפנים כבחוץ (מאחר שיצא מן המקור לפרוזדור והעמידו כותלי' מיד היא מטמאה) א"ל בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת דאי בבשרה מבעי לי' שמטמאה בפנים כבחוץ א"כ נימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ תרתי. והאר"י משום רשב"י המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור (דם הרבה ומ"ש משפופרת) טמאה וא"ל טהורה הכי השתא התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה (הלכך בבשרה קרינן בי' דמין במינו אינו חוצץ) הכא אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת. עכ"ל הגמ' ורש"י. והמתבאר מפירושו ז"ל. דלר"ז אע"ג דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת מ"מ לא מטהרינן לה אלא משום דכתי' בבשרה ואמרינן ולא בשפופרת הא לאו הכי הוי טמא. ואע"ג דאין דרכה בכך מ"מ י"ל דטמא. ודוגמא לדבר דקיי"ל שהאשה טמאה באונס כברצון ובקפצה וראת' כו'. אלא הכא עיקר הטעם משום דבבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת. מיהו היכא דדרכה של אשה לראות דם בכך כגון בחתיכה לא ממעטינן לה דכיון דדרכה בכך ודאי לא מיעטא רחמנא. דרחמנא לא מיעטא אלא דבר שאין דרכה בכך. ולפי"ז אם השפופרת חלולה מב' צדדים וקצרה באופן שהגיעתו לבית הרחם ויצא הדם דרך השפופרת ושתת בתוך כותלי בית הרחם מיקרי בבשרה. ואע"ג דאין דרך האשה לראות בכך מ"מ ה"ט לחוד לא סגי לטהרה כנ"ל אלא משום בבשרה ממעטינן לה. ובכה"ג שנגע בבשרה שאחר השפופרת א"א למעוטי מבשרה. וכן משמע מדפירש"י גבי בשפופרת ונמצא בתוכו דם. דלל"ל בתוכו דוקא. א"ו אי נמצא בבשרה אע"פ שעבר דרך השפופרת ואין דרכה של אשה לראות כך. מ"מ א"א לטהרה מבבשרה דהא בבשרה קרינן בי'. ומש"ה פי' דנמצא בתוכו לבד. וכן משמע בפסקי הרשב"ץ שכ' וז"ל הרואה דם בשפופרת שאינו נוגע בבשרה טהורה. עכ"ל. משמע הא נוגע בבשרה טמאה ואע"פ שנגעה בבשרה אחר השפופרת. וא"ל דכוונתו שלא נגע בבשרה קודם שנכנס לשפופרת דוקא בזה הוא דמטמא דהא לא צריכא למימר דתיפוק לה שמיד שיצא בביה"ח טמא אפי' לא הי' יוצא אח"כ כלל. וא"כ האיך יקילו מצד שנכנס לשפופרת. א"ו כוונתו אם נגע אח"כ בבשרה וכו' טמא מטעם הנ"ל:

ב) מיהו בדעת הרמב"ם יש לעיין. שהרמב"ם פ"ה הי"ד כ' הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכו טמאה. וכ' המ"מ שגירסתו בגמ' במימרא דר"י משום רשב"י הי' חתיכה קרועה וכיון שכן תמוה מאי מקשה הגמרא מהא דרשב"י אדר"ז דהא ר"ז לא מטהר בשפופרת אעפ"י שאין דרכה בכך אלא משום דלא נגע בבשרה. אבל אם החתיכה קרועה א"כ הדם נגע בבשרה. וגם ל"ל להגמ' למימר הכי השתא התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה אפי' יהי' אין דרכה בכך נמי יש לטמא כיון דנגע בבשרה. ומדלא מתרץ הכי ש"מ דאם אין דרכה בכך אע"פ שנגע אח"כ בבשרה טהור. והיינו משום די"ל דבכה"ג נמי ממעט מבבשרה דבעי' שבראשית ירידת הדם מן הרחם לפרוזדור יהי' הראי' כדרך שהאשה רואה בכך. דהיינו שנגע בבשרה. או עכ"פ שלא יהי' דבר מפסיק בינו לבשר. אבל כל שהפסיקה שפופרת תחילה לא קרינן בבשרה. מיהו ק' מ"מ בחתיכה קרועה הרי בראשית ירידה נמי נגע בבשרה ואכתי מאי מק' הגמ'. מיהו כבר כ' המ"מ שגי' כל הספרים קורעה ולא קרועה. וגם בהרמב"ם אינו מוכרח לומר שהוציא זה מגי' קרוע. אלא י"ל דהיינו דין פלי פלויי שבגמ' אח"כ. וכ"כ המגדול עוז:

ג) ולכאורה י"ל דתליא בפלוגתא דהרגשה. מהו נק' הרגשה. דהא שמואל דריש דבעי הרגשה מבבשרה בר"פ הרואה. וא"כ להאומרים דהרגשה היינו שמרגשת ביציאת הדם מן החדר דוקא. אבל אם לא הרגישה אז אע"פ שהרגישה אח"כ לחלוחי' בכותלי בה"ר לא מיקרי הרגשה. מוכרח לומר דהאי בבשרה היינו בתחילת הבשר שאחר הרחם שם יהי' ההרגשה. ולא מהני מה שמרגשת אח"כ. ואע"פ שהבשר שאחר הרחם מיד הוא בין השינים ואינו מקום טומאה ולא שייך לומר דהכוונה יהי' עליו אלא על הבשר שאחריו וא"כ מאי פסקת. מ"מ י"ל דה"פ זובה בבשרה שתרגיש בבשרה ר"ל שהזיבה מהרחם לתוך בשרה יהי' בהרגשה בבשרה. דהיינו שתרגיש בבשרה איך שהדם זב מהרחם וכל שלא הרגישה זה אע"פ שמרגשת אח"כ לחלוחי' בבשרה לאו כלום היא. ולפי"ז י"ל דה"נ גבי ראי' בשפופרת דמעטינן לה מבבשרה נמי הטעם דבעי שהירידה מהרחם לבשרה יהי' שלא בהפסקה בשפופרת. וכל שהפסיקה שפופרת אע"פ שאח"כ הגיע בבשרה לא מהני לטמאה כמו דלא מהני לענין הרגשה מה שהרגישה אח"כ בבשרה כל שלא הרגישה ביציאתו מן החדר כנ"ל. וכ"ש שזה מוכרח לפמ"ש הר"ן בחי' ר"פ הרואה גבי הא דמק' שם אשמואל דדריש הרגשה מבבשרה והא בבשרה מיבעי לי' ולא בשפיר ולא בחתיכה. ומתרץ תרתי ש"מ וכ' הר"ן פי' דכיון דדרשינן מבבשרה עד שתרגיש בבשרה ממילא משמע ולא בשפיר שאין בכיוצא בזה הרגשת דם אלא הרגשת שפיר וחתיכה עכ"ל. הנה מבואר דס"ל דטעם מיעוט דלא בשפיר ולא בשפופרת הוא מטעם דליכא הרגשה. וכיון דמה"ט ממעטינן לה א"כ ודאי דלהאומרים דהרגשה אינו אלא בתחילת יציאת הדם מהרחם כנ"ל. וא"כ ודאי אם יצא בתחילה ע"י שפופרת אע"פ שנגע אח"כ בבשרה טהור דהא ליכא הרגשה. ולכאו' ד' הר"ן מוכרחים דהא הכא לא אמרינן דתרתי ש"מ אלא משום דא"כ נימא קרא בבשר וכיון שכן ליכא לאתויי עוד אלא דבר א'. והאיך יליף מיני' תרתי לא בשפיר והרגשה. א"ו דהני תרתי חדא נינהו. דמשום חסרון הרגשה נתמעטו. אבל להאומרים דהרגשת כל ביה"ח נק' הרגשה וטמא' אע"פ שלא הרגישה מיד ביציאתו מן הרחם אלא אח"כ וקרינן בי' בבשרה ה"נ אפי' יצא בשפופרת כל שיגע אח"כ בכותלי ביה"ר קרינן בי' בבשרה:

ד) ועפ"ז י"ל דנ"ד שהו"ע הפאר פאל שהרחם ניתק מבשרו ובא לו למטה תלוי במחלוקת זו. דודאי אין דרך האשה לראות בכך. עט"ז סי' קפ"ח סק"ה. אלא כיון דה"ט דאין דרך לא סגי אלא בהצטרף לזה נמי שלא יגע בבשרה. וכיון דבנ"ד הרחם אינו תולה לחוץ ממש (אפי' תולה לחוץ י"ל דל"ד לשפופרת. וכ"ה בס"ט סי' קפ"ח. זהו הגה אחר זמן רב) אלא בתוך כותלי ביה"ר. וא"כ הדם שיוצא ממנו נגע אח"כ בבשרה א"כ י"ל דטמאה להאומרים דכל ביה"ר מקרי בבשרה. אבל להאומרי' דראשית יציאת הדם מהרחם נק' בבשרה יש לטהר. דהא בנ"ד בתחילת ביה"ר הגיע הדם בהפסקה של הרחם שהיא כשפופרת כיון שאין דרך אשה בכך . ויש לדחות דאפי' לדיעה זו מ"מ טמא דהא נת' סי' ג' דאפי' לדיעה זו אין לומר דראשית צואר הרחם נק' בבשרה והשאר לא. דמאי פסקת. ועוד דהא ההרגשה הוא בחדר עצמו ששם מורגש איך שהדם יוצא ממנו והרחם א"א לכנוס בשם בבשרה דשם אינו מתטמא עדיין ואפי' בבין השינים כנ"ל. אלא ה"פ דראשית הגעת הדם בבשרה יהי' בהרגשה. ולהכי כל שלא הרגישה כשהדם בא לראשית צואר הרחם אע"פ שהרגישה אח"כ לא נק' הרגשה. וז"א שייך לומר אלא התם שהחדר במקומו וכשזב הדם ממנו בבשרה הי' לה להרגיש. ומדלא ארגישה אז טהורה אע"ג דארגישה אח"כ. משא"כ הכא שהרחם למטה א"א לה להרגיש בתחילת צואר הרחם טרם שיוצא הדם מהרחם. ומיד אחר יציאתו מהרחם באמת מרגשת היא בבשרה. דהיינו בסוף צואר הרחם שגם הוא נק' בבשרה כנ"ל. וא"כ קרינן בה בבשרה. שהרי ביציאת הדם מהרחם יוצא בבשרה ולא נשאר רק משום דאין דרך אשה לראות בכך. וה"ט לחוד ל"מ כדלעיל סי' א'. ומ"מ אפשר שאינו מוכרח. משום די"ל כיון דקיי"ל שמטמאה בפנים כבחוץ א"כ כל צואר הרחם שהוא מקום המתטמא וא"כ מיד כשחדר נופל קצתו לתוכו עם הדם שבתוכו הרי דם זה שבו נכנס למקום המתטמא. אלא דאעפ"כ הוא טהור כיון שזה קצת הרחם שנפל בצואר הרחם מפסיק בינו לצואר הרחם א"כ לא קרינן בי' בבשרה וטהור הדם. ואע"ג דאח"כ נגע בבשרה ל"מ כנ"ל. וכמו בדם שבשפופרת כו'. ואין להביא ראי' לצד זה מהא דאמרינן פ' יוצא דופן דמ"א ע"ב אר"ל משום ר"י נשיאה מקור שנעקר ונפל לארץ טמאה כו' אילימא לטומאת שבעה דם אמר רחמנא ולא חתיכה. ומאי קושי' דלמא הא קמ"ל דאע"פ שמקור ניתק ונפל בביה"ח או אפי' לחוץ כל שלא יצא דם ממנו אינה טמאה טומאת ז'. ואע"פ שבודאי יש דם בתוך חלק המקור הנ"ל. אלא ודאי דהא נמי פשיטא כיון דמ"מ לא יצא הדם חוץ מהמקור אע"פ שנפל בביה"ח הרי הוא כעודו בתוך המקור למעלה מביה"ח. וכיון שכן בנ"ד נמי כשקצת הרחם נופל בביה"ח הרי הדם שבו חשבינן לי' כעודו למעלה ולא ירד בביה"ח. ואח"כ כשהדם נופל ממנו בביה"ח קרי כאן בבשרה. ואע"ג שאין דרך ראי' בכך. מ"מ כבר נת"ל דה"ט לחוד לא סגי. אך באמת אין מכאן ראי'. דהתם לא מיירי כלל בניתקו קשרי המקור אלא בנעקר קצת מהמקור לגמרי. וכן פירש"י התם חתיכות בשר. ודלא כמ"ש בתשו' מעיל צדקה סס"י ל"ד. והראי' בזה מדקתני ונפל לארץ. וא"א כלל שיעתיק המקור כ"כ ע"י ריפוי קשרים עד שיגיע לארץ. וזה פשוט לא יסתפק בזה שום משכיל. וכיון דהתם מיירי בחתיכת מקור שנעקר לגמרי וא"כ אין בו דם כלל ומשו"ה אמר בפשיטות דם אמר רחמנא ולא חתיכה. משא"כ כשהמקור ניתק קצת בביה"ח והדם יורד בתוכה אזי כיון שהגיע לאויר ביה"ח ובהפסק מבשרה של ביה"ח י"ל דבטלה טומאתו דזובה בבשרה של ביה"ר אמר רחמנא ולא בחתיכה ולא בשפופרת. וה"נ המקור כחתיכ' וכשפופרת דמי. ואע"פ שאח"כ נפל לביה"ח ממש לא מהני כמו בדם הנופל משפופרת לביה"ח כנ"ל:

ה) ומ"מ כל צד היתר זה דחוק. משום דלכאורה נראה עיקר דעכ"פ הרגשת ביה"ח מיקרי הרגשה. ומשו"ה אמר שמואל בדקה קרקע עולם כו' שלא הרגישה כלל כשהי' הדם על בשרה. אבל אם ע"י קינוח מוצאה דם ודאי מודה שמואל דטמאה מדאוריי'. ואין הטעם משום דתלינן דארגישה וכסבור' הרגשת עד הוא. דאין לטעות כ"כ מקינוח לפתיחות המקור. ועוד מי לא מיירי שראתה הדם בכתלי ביה"ר בלא בדיקה ואפי"ה טמאה. דאלת"ה ל"ל לשמואל לומר בדקה קרקע כו'. לימא האשה שרואה דם ולא הרגישה שנפתח מקורה טהורה מדאוריי'. א"ו דטמאה. ובהכי א"ש דלק"מ סוגי' דשחתה ואזדרקה שהק' הגאון מה"ר ליב בתשו' שב"י סי' מ' וכאזמו"ר ז"ל במה"ב. ועי' בקו"א שלו ז"ל ובר מן דין כיון דשמואל מבבשרה יליף והרחם לא נכלל בבשרה כדלעיל שהרי מבשרה ילפינן דמטמא בפנים כחוץ. אלמא דבשרה שבכתוב הוא מקום המתטמא. וכשיוצא מן הרחם עדיין אינו מתטמא עד שיגע בביה"ח. וא"כ את"ל דהעיקר הוא הרגשת פתיחת הרחם לא א"ש ל' עד שתרגיש בבשרה. שהרי אין ההרגשה בבשרה. ואע"פ שנת"ל קצת ישוב בזה אינו נכון באמת. דמ"מ הרגשת פתיחות הרחם אינו בבשרה ודוק. א"ו דהרגשת ביה"ח מיקרי הרגשה. וא"ת דא"כ קשיא מהא דאמרי' ר"פ הרואה כתם גבי האשה שעשה צרכיה ואי בדארגשה כו'. ואת"ל דהרגשת ביה"ח הוי הרגשה ע"כ הרגישה אפשר דהמק' ס"ל דמ"מ הרי ברוב הפעמים מסתמא מרגשת הגעת הדם בכל ביה"ח מתחילתו ועד סופו. וא"כ מק' שפיר אי בדארגשה. שהרי נקב המים היא למטה יותר הרבה מנקב המקור. וא"כ אי לא ארגשה לחלוחי' רק למטה מסתמא לא יצא רק מים ולא דם שאלו הי' דם היתה מרגשת למעלה ג"כ. ולכן משני לעולם דארגישה למעלה. אלא דמ"מ ביושבת טהורה דאימור הרגשת מ"ר דטעתה בכך או דהדר מ"ר קצת למעלה. וכן ראיתי שפוסק בספר חו"ד רס"י קפ"ג וסי' קפ"ז ס"ק י"א ור"ס ק"ץ. מיהו שם כ' ברס"י ק"ץ דבעי שתרגיש שזב ממקורה דאם לא הרגישה שזב ממקורה רק שהרגישה שזב בפרוזדור נראה דטהורה כיון שבשעה שנפל מהמקור לפרוזדור לא הרגישה ורחמנא טהרה לדם שבא בלא הרגשה. צ"ע אי שייך בסוגיי' דנדחה ונראה כו' מאין יתחיל הטומאה בפרוזדור עכ"ל. וא"כ לדידי' הדר סברא דלעיל סי' ד' לדוכתא לענין היתר הפאר פאל ג"כ מה"ט כיון שבשעה שנפל הדם באויר ביה"ר הי' מופסק ע"י הרחם ורחמנא טהרה לדם שבא בהפסקה מאין יתחיל טומאתו. ואע"פ שיש לחלק ביניהם מ"מ יש נמי סברא שאין חילוק. אכן בשם הנ"ב כ' שם דאפי' לא הרגישה בשעה שנפל לפרוזדור רק אח"כ הוי הרגשה. ודבריו נ' עיקר עיי' קו"א של רז"ל דל"ו סע"ד מהא דבר פדא ושם ע"א בהג"ה ממה"ב מדשורפין כו' (ועפי"ז יצא קולא דבקנחה א"ע בעד ומצאה דם ולא הרגישה לחלוחי' אין כאן טומאה דאוריי' וכ"ד החו"ד שם וגם בבדיקות עד אין כאן רק ס' דאוריי'. וגם זה צ"ע דמ"ש דהגמ' הוי מצי לשנויי ר"פ הרואה לעולם דלא ארגשה כו' הוא דחוק דא"כ הו"ל אב"ע דארגישה ואב"ע דלא ארגישה. ויש לישב):

וי"ו) ותו גרסינן התם בהמפלת לימא שפופרת תנאי היא דתניא המפלת חתיכה אע"פ שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה וא"ל טהורה. רא"א בבשרה ולא בשפיר (עור הולד קודם שנבראו בתוכו גידים ועצמות ובשר) ולא בחתיכה ר"א היינו ת"ק אימא שר"א אומר בבשרה כו' וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה ות"ק נמי טהורי מטהר אלא דפלי פלויי (שיש בה שורות שורות בקעים מבחוץ והדם שם) איכא בינייהו דת"ק (לא מטהר לה אלא מגזה"כ ס' האי דם טמא הוא אלא משום חציצה היא טהורה ומשום גזה"כ וה"ה לשפופרת כיון דטעמא משום חציצה היא) סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וה"ה לשפופרת וה"מ היכא דשיעא (חתיכה והדם בתוכו לא נגע) אבל פלי פלויי (והדם שם ונגע ברחם) טמאה (דקרינן בבשרה והיינו דקאמרי אם יש עמה דם דפלי פלויי טמא וא"ל טהורה. ורבנן בתראי לא דייקא לישנא דקרא והאי דמטהרי משום דלא דם נדה הלכך ל"ש בתוכה כי שיעא ול"ש דפלי פלויי דנגע ברחם טהורה. אבל שפופרת דם נדה היא טמאה דלא דרשינן בבשרה אלא לטמאה בפנים כבחוץ) מ"ט בבשרה קרינן בי' ואתו רבנן בתראי למימר אע"ג דפלי פלויי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה ודאי טמאה ואפי' בשפופרת נמי אמר אמר אביי בשפופרת כ"ע ל"פ דטהורה (דאין דרך רואה בכך) כ"פ בחתיכה (ודפלי פלויי דת"ק סבר בבשרה למעוטי תוך חתיכה אבל דם הנראה בבקעים טמא דהא בבשרה קרינן בה. ורבנן בתראי סברי אפי' פלי פלויי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה) מ"ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומ"ס אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה עכ"ל הגמ' ופירש"י. והמתבאר מפירושו ז"ל דהאי מ"ס הראשון הוא ר"א דס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. ר"ל שעשוי ורגיל הוא שיהי' דם נדה בתוך החתיכה. ואעפ"כ ס"ל דהוא טהור היכא דשיעא משום דכתי' בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה. ואע"ג דס"ל דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה לא מהני לטמא הדם כו' דמה"ט מהני לרשב"י דלעיל סי' א' לטמא בדם אגור שבחתיכה אע"ג דמודה דבשפופרת טהור משום דבבשרה ולא בשפופרת משום דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת ומשום הכי מיעטא רחמנא מבבשרה אבל בחתיכה דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ס"ל דלא מיעטא רחמנא מבבשרה. וא"כ לכאורה לר"א דס"ל ג"כ דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה הי' לו לטמא אע"ג דשיעא. דס"ל דהאי דרכה של אשה לראות דם בחתיכה אין פירושו כדרכה כו' כדלעיל בדרשב"י דהתם הפי' דמין במינו לא חייץ וגם דרכה בכך תמיד וא"כ ודאי לא מיעטא רחמנא. ור"א לית לי' כלל דדרכה בכך כ"כ ומשו"ה ודאי מיעטא רחמנא ג"כ כמו דמיעט שפופרת. אלא כלפי מאי דאמרי רבנן בתראי דאין דרכה כלל לראות דם בחתיכה ובודאי אין זה דם נדות. קאמר ר"א דליתא. דם נדות יכול להיות שימצא כן וזהו דרכה כו'. ר"ל שאפשר הוא. אבל ודאי ס"ל שאין דרכה בכך עד שנא' שלא מיעטא רחמנא מבבשרה. א"נ אפשר לומר דהאי דרכה של אשה הוא ממש כדרכה דלעיל כדרשב"י. אלא בהא פליג ארשב"י. דרשב"י ס"ל כיון דדרכה בכך לא מיעטא רחמנא. דמשום דדרכה בכך לא הוי חציצה. ור"א ס"ל דמבשרה נתמעט בכל ענין שיהי' הפסק בין הדם לבשרה. וכן הבינו הרמב"ן והרשב"א בפירש"י. וכן כתב בחי' הר"ן. ומ"ס השני הוא רבנן בתראי דס"ל דאין דרכה כו' מיהו האי אין דרכה לא הוי פירושו כמו אין דרכה דלעיל בדרשב"י. דהתם ודאי דם נדה הוא. אלא משום דאין דרכה ומנהגה של אשה לראות דם דנדה ע"י הפסק שפופרת ומשו"ה היא טהורה דנתמעט מבבשרה. והאי אין דרכה פירושו שאין דרכה כלל שתראה דם נדה בחתיכה ובודאי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. דמשו"ה מטהר אפי' פלי פלויי. והוכרח רש"י לזה. משום דאל"כ אין טעם למה מטהר בפלי פלויי משום דכבר נת' דה"ט דאין דרכה בכך ל"מ לטהרה אלא מחמת מיעוט בבשרה וא"כ כיון דפלי פלויי א"כ הדם נגע בבשרה. לכן הוצרך לומר דהאי אין דרכה פירושו בענין אחר מאין דרכה דלעיל. ור"ל שבודאי אין זה דם נדה כלל כיון דאין דרכה לראות דם נדה בחתיכה מהכ"ת נתלה שזהו דם נדה ומשו"ה טהור אפי' בפלי פלויי. ועוד נ' לתת טעם דמשו"ה הוצרך רש"י לפרש כן משום דהכי משמע ל' אין זה דם נדה אלא דם חתיכה דקאמרי רבנן בתראי ר"ל שאין זה דם נדה כלל. אבל אם נפרש האי אין דרכה כדלעיל א"כ היכא קאמרי אין זה דם נדה הלא הוא דם נדה אלא שראתה בשינוי בהפסקה. ונמצא למידים דלשיטת רש"י לפי תירוצו של אביי ת"ק ור"א שניהם מודים שבחתיכ' שיעא דטהור אפי' את"ל שהוא דם נדה משום בבשרה דמה"ט ממעטינן דם שראתה ע"י הפסק אע"פ שדרכה בכך ופליגי בהא ארשב"י. ובחתיכה דפלי פלויי שניהם מודים דטמא את"ל שהוא דם נדה. והיינו משום דאין כאן הפסקה וא"א לטהרה משום דאין דרכה בכך. דהא ה"ט לחוד לא סגי לטהרה. ועוד דהא ס"ל דדרכה בכך כנ"ל. אלא דמכל מקום רבנן בתראי מטהרי משום דס"ל דודאי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ולפ"ז מוכרחים אנו לומר דלרבנן בתראי בודאי לא סגי ה"ט דאין דרכה לראות בכך לטהרה אם ליכא הפסקה דאל"כ לל"ל אין זה דם נדה ת"ל דאפי' הוא דם נדה טהור משום דאין דרכה כו'. א"ו דהאי טעמא לחוד לא לא מהני:

ז) והתוס' הקשו אפירש"י מה"ט דנראה להם דוחק דהאי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה דקאמרי רבנן בתראי יהי' כוונתו ע"א מאין דרכה דבדרשב"י שהרי בשניהם ל' אחד. ולפמ"ש הי' להם להקשות אפירש"י ג"כ מל' דרכה של אשה דקאמר ר"א שאין הפי' בו כמו בדרכה דקא' רשב"י. ואפשר ס"ל כמ"ש בא"נ דהפי' שוה אלא דפליגי ארשב"י בהא וטעמם י"ל דהא ע"כ חזינן דר"א פליג אדרשב"י. דרשב"י טימא ביש בה דם אגור אע"ג דשיעא כמ"ש קורעה כו' (מיהו להרמב"ם אינו מוכרח ע' לעיל סי' ב') ור"א מטהר בהא. וא"כ אם נפרש בע"א יהי' פליג עלי' במאי דס"ל לר"א שאין דרכה לראות כ"כ בחתיכה. ואפ"ל דבאמת הבינו התוס' בפירש"י דמפרש האי דרכה דר"א כדרכה דרשב"י ופליג עלי' בדין ומש"ה הקשו מאין דרכה דע"כ צ"ל לרש"י דהפי' בשינוי מאין דרכה דלעיל. מיהו הרמב"ן הקשו ג"כ מדרכה דמ"מ אין הפי' שוה לגמרי דהתם בדרשב"י אמרינן כיון דדרכה אע"ג דלא איפלאי לא חייצא משום דהיינו אורחא משא"כ הכא. מיהו הרשב"א בחי' כ' שכ"ז לק"מ דהרבה לשונות בגמ' שהלשון א' לשני ענינים מתחלפים. ואעפ"כ הק' הוא ז"ל עוד ב' קושיות אפירש"י. הא' דלפירש"י ז"ל היינו ל"ק ממש וא"כ לא הי' צריך אביי לומר אלא לא תימא הא דם נדה ודאי טמא ואפי' בשפופרת אלא הא קמ"ל דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וצ"ל דמשו"ה אפי' פלי פלויי טהור כיון שאין זה דם נדה. ולפמ"ש התוס' דכ"א סע"ב יהי' הקושי' ביותר שאת. דא"כ ל"פ רבנן אמאי דקא' ר"א בהדיא אלא אמשמעות שממנו לבד. ואין זה דרך ומשמעות החולקים. ומשו"ה קאמר בס"ד הא דם נדה כו'. ואיך לא חש אביי להאי מילתא כלל. מיהו באמת י"ל דהא ל"ק דמאי אולמא לומר דרבנן פליגא בדיוקא דידהו אמאי דאר"א בהדיא מלומר דרבנן פליגא בהדיא אמשמעות דר"א. ומ"מ אין מוכרח דלס"ד ניחא דרבנן פליגי אדר"א בתרתי אמאי דאמר בהדיא נשמע דפליגא מדיוקא דידהו ואמאי דמשמע מיני' פליגי בהדיא. משא"כ לאביי ל"פ רק אמשמעות דידי' לחוד ודו"ק. עוד הקשה הרשב"א אפירש"י דאם איתא לא ה"ל למנקט פלוגתייהו בדשיעא דהא בדשיעא כ"ע טהורי מטהר לי' אלא בדפלויי פלויי דהוא עיקר פלוגתייהו ה"ל למנקט כו'. דבשלמא לל"ק א"ל דנקט מיהו משום דיוקא דהא דם נדה טמאה ולאשמועינן דבשפופרת טמאה. אלא השתא לא לגופי' איצטריך ולא לדיוקא איצטריך דאדרב' גופא הוי עדיף משתמע מיני' דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה אי נקט לה בדפלי פלויי. ור"ל דבשלמא דס"ד דפליגי בתרתי משו"ה נקט המחלוקת בדשיעא ושניהם מטהרין אלא שחלוקים בהטעם. ונמצא היתר דפלי פלויי דרבנן בתראי אינו מבואר כ"כ להדיא רק במשמעות. מ"מ נרויח מזה דנגד זה נשמע משמעות לאסור שפופרת. משא"כ אי הוי נקט המחלוקת בפלי פלויי לא הוי מבינים משמעות האיסור בשפופרת. משא"כ עכשיו דשפופרת באמת טהור לרבנן בתראי א"כ ל"ל למיפלג בטעמם ההיתר בדשיעא כדי שנבין מזה משמעות דלרבנן בתראי טהור נמי בפלי פלויי הלא טוב טוב הי' לבאר להדיא מחלוקתם בפלי פלויי להדיא:

ח) התוס' פי' דרך אחר. והוא דמ"ש אביי כ"פ בחתיכה היינו בחתיכ' העשויה שפופרת והוי חציצה בין דם לבשר. דת"ק מטמא דדרכה לצאת בענין זה ורבנן סברי אע"ג דדם נדות הוא זה אין דרכה לראות בענין זה. ואין זה דם נדה דקאמר ה"פ אין זה דם נדה שטמא הכתוב. אבל בפלי פלויי גם רבנן מטמאים כיון דדם נדות הוא ונגע בבשרה עכ"ל. והמתבאר מפירושם הוא דמחלקים בין חתיכה דמיירי בה ר"א שהוא סתם חתיכה הסתומה מכל צד ואינה עשוי' כשפופרת. דהיינו חתי' דומי' דשפיר דבכה"ג ס"ל לת"ק דהוא ר"א דממעטינן לי' מבבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה משום חציצה כיון דאין דרכה של דם לצאת בענין זה. אבל בחתיכה העשוי כעין שפופרת שהוא כמו קנה חלול מטמא ר"א דאע"ג דחייץ מ"מ לא הוי חציצה ולא ממעטינן לי' מבבשרה כיון דאורחא בהכי. ורבנן בתראי ממעטינן לי' מבבשרה דס"ל דלאו אורחא בהכי. אבל בפלי פלויי מודים רבנן בתראי דטמאה אע"ג דג"כ מסתמא לאו אורחא בהכי לא סגי לטהרה כדלעיל לשיטת רש"י. והרויחו מפירושם זה נגד פירש"י בג' דברים. הא'. דלפי פירושם זה יהי' פי' דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הוי כמו אין דרכה דלעיל בדרשב"י משא"כ לפירש"י וכן דרכה של אשה שלת"ק יהי' כדרכה דלעיל מסולק בזה קושית הרמב"ן (מיהו קושיא זה ישבוה לפירש"י הרשב"א והר"ן כנ"ל). ב' דהשתא לפירושם זה יתיישבו דאביי חש לתרץ סברת המקשן דס"ד דרבנן בתראי מטמאי אפי' בשפופרת משום דאל"כ אלא דמטהרים בחתיכות אפי' פלויי אבל במאי דמטהר ר"א בשפופרת ל"פ עלי'. וא"כ ל"פ רבנן אמאי דקא' ר"א בהדיא. אלא אמשמעות דידי' לחוד. ע"ש דכ"א סע"ב בתוס' ד"ה דהא. ולפירש"י גם לאביי אינו מתורץ זה. אבל להתוס' א"ש. והוא דבשלמא לסברת המק' את"ל דחכמים מטהרים בשפופרת א"כ אית להו דרשה דבבשרה כמו לר"א ממש. ונוסף לזה דס"ל דבחתיכה אינו דם נדות א"כ ל"פ כלל אדרשה דבבשרה דקא' ר"א כלל. וזה לא יתיישב. משו"ה הוצרך לומר דפליגי בהאי בבשרה דדריש ר"א ומטמא בשפופרת כו'. משא"כ לאביי הרי פליגא בדרשה דבבשרה דקא' ר"א. דר"א לא ממעט מיני' אלא חתיכה סתומה ולא חתיכה כמין שפופרת. ורבנן פליגי עלי' וממעטינן ג"כ חתיכה כשפופרת. ונמצא פליגי אמאי דקא' ר"א בהדיא דהיינו דרשה דבבשרה כ"כ במהרש"א פ' המפלת דכ"ב. הג' הוא. דקו' הרשב"א שהבאתי לעיל סי' ז' על פירש"י הנה הקושיא הראשונה מיושב לפי' התוס'. אך הקושי' הב' עדיין אינו מיושב דא"כ ה"ל לאפלוגי בחתיכה העשוי' כמין שפופרת. ובר מן דין צ"ע. דכיון דר"א א' בהדיא בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה הרי דממעט להדיא חתיכה ואינו מחלק בין חתי' לחתי' האיך א' אביי דס"ל דבחתיכה העשוי' כמין שפופרת דטמא איה איפא הוא הרמז לזה בדברי ר"א דכיון דממעט חתיכה מבבשרה. והיינו דוקא בדשיעא אבל בדפלי פלויי הרי הוא נגע בבשרה. משא"כ חתי' העשוי' כשפופרת אין לזה גילוי בדברי ר"א שלא תהי' נתמעטה מבבשרה:

ט) והעולה לדינא לשיט' התוס'. דהרוא' דם בחתיכה אפי' החתיכ' עשוי' כשפופרת טהורה משום דהוי חציצה בין דם נדה שבתוך החתיכה לבשר ערותה. כן ס"ל לרבנן בתראי. והכי קיי"ל. דהא לרבא ר"א שהוא ת"ק נמי הכי ס"ל. דהא רבא ס"ל דכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כו' (מיהו ר"י משום רשב"י פליגו עלייהו וס"ל דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה) אבל אם יש בקעים בהחתיכה והדם נוגע בבשר הערוה ע"י הבקעים טמאה היא נדה לכ"ע. ואע"ג שהדם שנגע בבשרה ע"י הבקעים יצא ממקורה שלא כדרך ראי' שהרי יצא ע"י החתיכה ואין דרכה של אשה לראות דם בחתיכ'. מ"מ כיון שנגע בבשרה טמאה היא דבבשרה קרינן בה מאחר דליכא חציצה. ולפי"ז בדין הפאר פאהל אין להקל לפ"ד התוס' ג"כ אבל אע"ג שאין דרך ראי' בכך. דהא ה"ט לחוד לא סגי וכדלעיל סוף אות וי"ו לפי שיטת רש"י. אך ראיתי לרבינו הגאון אזמו"ר נ"ע בסי' קפ"ח סק"י שכ' וז"ל דבחתיכה דעלמא ס"ל להתוס' דכיון שיצא הדם לביה"ח כדרך כל הנשים שהוא נוגע בבשר ביה"ח מיקרי דרך ראי' דלא איכפת לן בחתיכ' שיצא עמו והוציאתו מן המקור מאחר שטימא הכתוב רואה באונס כברצון כו'. אבל חתיכת המקור שנעקרה והוליכה עמה הדם שהי' בה לכ"ע אין דרך ראי' בכך עכ"ל. ודברי קדשו צ"ע דמה בכך שאין דרך ראי' בכך מ"מ לפ"ד התוס' לא שמיע לן היתר רואה בשפופרת או חתיכה רק משום חציצה מבבשרה וא"כ כשנגע בבשרה אע"ג דאין דרך ראי' בכך י"ל דטמאה דאל"כ מנ"ל להתוס' דבפלי פלויי לכ"ע טמאה ומה חסר להם לומר דלרבנן אין דרך ראיה בכך לחוד לא מהני כנ"ל:

ולכאורה נראה לע"ד להביא ראי' לדבר מהא דאיתא בש"ס דמ"א ע"ב אר"ל לדברי המטמא בדם (שיצא דרך דופן משום דמקור מקורו טמא) מטמאה באשה טומאת שבעה (משום ראיית נדה ואע"ג דבא דרך דופן) כו' ור"י אמר אף לפי דברי המטמאה בדם מטהר באשה ואזדא ר"י לטעמא דאר"י משום רשב"י מניין שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה שנא' ואיש אשר כו'. והשתא ק' שוב על ר"ל איך אמר נגד כולהו תנאי דסוגי' דריש פ' המפלת ד' כ"א סע"ב בסוגי' דשפופרת דר"א ומחלוקותו ורשב"י שם כולהו ס"ל היכא שראתה שלא כדרך שהנשים רואות טהורה לפירש"י. ומאן דמטמאה בחתיכה היינו משום דס"ל דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה כנ"ל אבל אי לאו הכי הוי מטהר לה. וא"כ בראתה דרך דופן דפשיטא שאין דרך שום אשה לראות דם דרך דופן ואין לך אופן שאין דרך ראי' בכך גדול מזה א"כ ודאי ראוי להיות טהורה לכולהו תנאים הנ"ל. וא"כ נצטרך לומר לפ"ד דר"ל אמר למילתי' נגד כל התנאים דסוגי' הנ"ל וזהו ודאי דוחק. ועוד דגם מר"י ק' למה הוצרך הש"ס למימר ואזדא ר"י לטעמי' כו' כאילו ר"י משום רשב"י השמיענו דבר חדש והלא הדין מוכרח לכולהו תנאי דסוגי' הנ"ל משום דאין דרכה של אשה לראות דם בכך. וגם ק' למה הוצרך רשב"י ללמוד זה מפסוק דוהאיש אשר ישכב כו' הלא כבר שמענו מדרשה דבבשרה דאפי' כשהדם יוצא דרך ערותה בעינן שיהי' כדרך שהנשים רואות בכך. א"כ פשיטא דמזה גופא יש ללמוד לטהר בראתה שלא כדרך ערותה שאין דרך שום אשה לראות כך וא"כ אין צורך כלל ללמוד פרט זה מפסוק זה דוהאיש אשר ישכב כו' שהרי הדבר למוד כו' מפסוק דבבשרה. והנה מוכרח לומר דר"י משום רשב"י ג"כ ס"ל דרשה דבבשרה הנ"ל. דהא התם בסוגי' דשפופרת מק' הש"ס על ר"ז דאמר בבשרה ולא בשפופרת מדאמר ר"י בשם רשב"י המפלת חתיכה קורעה כו' כדלעיל אות א' וא"ת דר"י משום רשב"י לא ס"ל דרשה זו דבבשרה ולא בשפופרת לא הוי מק' מידי. אע"כ צ"ל דפשיט' לי' דר"ל אמרה לפ"ד כולהו תנאי. א"כ כיון דרשב"י ס"ל דרשה זו למה הוצרך ללמוד מוהאיש אשר ישכב כו' שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה כו' הא בלא זה שמענוהו דבעינן שראתה כדרך הנשים רואות כו'. אלא ע"כ צ"ל דמבשרה לא שמענו למעט ראתה בשפופרת או בחתיכה רק משום הפסק וחציצה דמין במינו אינו חוצץ. ולמ"ד שאין דרכה בכך חשוב הפסק וחציצה ומתמעט מבשרה משום חציצה. אבל כשאין כאן חציצה אפי' ראתה שלא כדרך שהנשים רואות כגון בחתיכה דפלי פלויי או אפי' בשפופרת שיש בו בקעים ויש דם בהבקעים ודאי טמאה. וכמ"ש לעיל אות א' בשם הרשב"ץ שכ' הרואה דם בשפופרת שאינו נוגע בבשרה טהורה עכ"ל. ור"ל שאין בה בקעים שאם הי' בה בקעים ר"ל בחתיכה דפלי פלויי וכיון דמבשרה לא נתמעט רק משום חציצה א"כ אין ללמוד מזה ליצא דם דרך דופן שהרי ליכא חציצה ונוגע בבשרה דהתם ואע"ג דאין דרך ראי' בכך לא ידעינן לטהורי משום זה. אלא דרשב"י יליף לטהרה מפסוק דואיש כו' דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה ואדרבה דוק מיני' דכשיוצא דרך ערותה עכ"פ טמאה ואע"ג שלא ראתה כדרך שהנשים רואות כמו דרך דופן כו' שהרי לא טיהרה דרך דופן רק משום דבעינן שיצא דרך ערותה כמו דיליף מפסוק הנ"ל:

יו"ד) השיטה הג' הוא פירוש הרמב"ן ז"ל בחידושיו דה"פ מר דאינהו רבנן סברי דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולא טיהרו כאן אלא משום שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה והיכא דהוי ודאי דם נדה כגון מצא בה דם אגור טמאה. והיינו לר' יוחנן. ומר דהוא ר"א סבר דאין דרכה של אשה הלכך ה"ל כשפופרת ורחמנא אמר בבשרה עכ"ל. ופי' שאביי לא חידש על המקשן רק דהמקשן הבין דרבנן בתראי ס"ל הא דם נדה ודאי טמאה ואפי' בשפופרת. והשיב אביי דליתא להאי דיוקא דבשפופרת לדידהו נמי טהורה דבבשרה ולא בשפופרת. אלא הכי דייק הא דם נדה ודאי טמא ואפי' בחתיכה ולא אמרינן בבשרה ולא בחתיכה משום דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון דדרכה בכך לא נתמעט מבבשרה כמ"ש הגמ' לעיל לדעת ר"י משום רשב"י דמחלק בין שפופרת לחתיכה מה"ט. והא דמטמאי רבנן הכא היינו בחתיכה שדם אגור בתוכה שהוא דם נדה וכדס"ל לרשב"י. ור"א מטהר משום דבבשרה אמר רחמנא ולא בחתיכה. דס"ל דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה להכי יש למעטו מבבשרה כמו דממעטינן שפופרת. והרשב"א ז"ל הקשה דמלאה אגור משמע. ובאמת שזו קשה דת"ק קתני אע"פ שמלאה דם משמע שזה האופן שיותר ראוי לטמאה אלא דאעפ"כ מטהר לה משום דבבשרה אמר רחמנא. וא"כ האיך נימא אנן דאגור יותר ראוי לטמאה. דא"כ אמאי לא תני ת"ק אע"פ שדם אגור בתוכה כו'. ולכאורה יש לקיים שיטתו באופן זה ולומר דה"פ דאביי השיב על המקשן דאמר הא דם נדה ודאי טמא ואפי' בשפופרת והשיב אביי דליתא דשפופרת ודאי חייצא. אלא הכי אימא הא דם נדה ודאי טמא ואפי' בחתיכה דחתיכה לא חייצה לרבנן משום דדרכה כו' ואעפ"כ הם מטהרים בחתיכה משום דס"ל דאין זה דם נדה כלל אלא דם חתיכה. והא דאמרינן דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והיינו דם נדה אין ר"ל שרגיל להיות דם נדה בחתיכה אלא ה"פ דאם היו יודעין שזהו דם נדה היינו מטמאין אותה שאינו חציצה דמין במינו אינו חוצץ. וזהו דרכה דקאמרי ור"ל לאפוקי משפופרת דחייצא. מיהו לקושטא דמילתא סבירא לי' דאמרינן שזהו חתיכה. אלא מיהו נ"מ לדינא אם הכניסה חתיכה חלולה למקור וראתה דם בתוכה טמאה לדידהו דהא זהו דם נדה ולר"א טהורה. מיהו לשון דרכה דחוק קצת לפ"ז. והעולה לדינא לשיטת הרמב"ן לרבא דאמר לכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה א"כ ר"א ומחלוקתו ס"ל דאפי' בחתיכה שדם אגור בתוכה טהורה דבבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת ולא בחתיכה. מיהו בחתיכה דפלי פלויי לר"א י"ל דטמאה ולרבנן י"ל דטהורה משום שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ולפי"ז לשיטתו ג"כ א"א לטהר את הפאר פאהל אע"ג דאין דרכה של אשה בכך מ"מ ליכא חציצה וכמו פלי פלויי דטמאה לר"א ורבנן לא מטהרי רק משום דאין זה דם נדה והפאר פאהל ליכא למימר הכי דודאי הוא דם נדה. וראיתי בס"ט סי' קפ"ח בתשובתו הא' כ' וז"ל אך מה שיל"ד בפי' הרמב"ן הוא זה דלפירושו חכמים מחמירים טפי מר"א ופשיטא דלישנא דחכמים להקל באו כו'. ולפמ"ש לקיים שיטת הרמב"ן באופן אחר לק"מ דבאמת מקיל טפי:

השיטה הד' הוא שיטת הרשב"א שכ' וז"ל ונראה הי' לי לומר דבלאו דפלי פלויי פליגא לאוקימתא דאביי אלא בדשיעא ממש ובהא פליג מ"ס דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואפ"ה אצטריך לטהורי בדשיעא משום דמיעטא רחמנא מבשרה ולא שפיר ולא בחתיכה. וחכמים סברי דאין דרכה כו' ורואה דם בחתיכה לא מיעטא רחמנא מבשרה דהא נמי בבשרה קרינן בה דמין במינו אינו חוצץ. אלא ה"ט דטהורה משום דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה טמאה. ונפ"מ היכא דהכניסה ידה בפנים ומוציאה דם מהמקור דאין בשר חוצץ מין במינו הוא. אלא דאכתי לא ניחא לי' דלא הו"ל לאביי למימר אלא הכי. לא תימא הא דם נדה טמא אפי' בשפופרת אלא אימא הא דם נדה ודאי טמאה. ודוקא בחתיכה דליכא חציצה עכ"ל. ומ"מ בסוף הסכים לשיטה זו. ושיטה זו הוא כעין מ"ש אני ליישב שיטת הרמב"ן באופן אחר כנ"ל. רק דלפמ"ש מ"ס הראשון הוא רבנן ומ"ס הב' הוא ר"א וכמ"ש הרמב"ן. ולהרשב"א הוא בהיפוך. מ"מ למדנו מהרשב"א דאין דרך רואה בכך לחוד בלא חציצה לא מהני לטהרה. דהא רבנן ס"ל דאין דרכה כו' ואעפי"כ כיון דמין במינו אינו חוצץ לא נתמעט מבבשרה. וא"כ כ"ש בפאר פאהל אף את"ל דאין דרך ראיה בכך מ"מ כיון דליכא חציצה טמאה היא לשיטה זו לכאורה. אא"כ נצדד להקל דהוי כמכה שא"י אם מוציאה דם כדלקמן. אי"ה:

יא) השיטה הה' היא שיטת ר"ש מקוצי שהביא הרא"ש פ' המפלת שם. וז"ל. ופי' ר"ש ז"ל מקוצי דבהא פליגי דר"א סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון שראתה כדרך שנשים רגילים לראות טמאה ורבנן סברי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואע"ג דפלי פלויי. וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילים לראות טהורה אע"ג דהוי דם נדה ודם נוגע בבשרה. ופליגי רבנן ור"א בטעמא דקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת. ר"א סבר דממעטינן שפופרת מטעם הפסקה וכן חתיכה היכא דאין הדם נוגע בבשרה. אבל אי פלי פלויי קרינן שפיר בבשרה. ורבנן סברי טעמא דממעטינן שפופרת משום דאין דרכה של אשה לראות דם בכך וכן חתיכה נמי אפי' אי פלי פלויי לפי שאין דרך הנשים לראות כך. והא דקאמר רבנן אין זה דם נדה ה"פ אין דרך דם נדה רגיל לבוא בזה הענין. וכן עשה מעשה רבינו שמשון באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר הי' נופלות לה בביה"ח וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות כך עכ"ל (ע' סוטה פ"ב די"ח א' בשפופרת מהו דרך לראות או אין דרך לראות כו'). ובמגיד משנה פ"ה הט"ז ג"כ צד היתר דשפופרת משום דאין דרך לראות כך ולא הזכיר טעם החציצה ונוטה לפי' ר"ש. וע' ברש"י דכ"א סע"ב בשפופרת כ"ע ל"פ דאין דרך רואה בכך. אלא שהמהרש"ל הגיה ע"ש. וע' בס"ט דלפירוש ג"כ לרבא מוכרח לפרש הא דקאמר דכ"ע דאין דרך כו' לאו דהיינו דם החתיכה אלא שהם דם נדה רק שאין דרך לראות כך. אלא דפי' דלרש"י אין טהור רק בדשיעא לרבא ג"כ. אבל אפ"ל דלרבא טהור אפי' פלי פלויי מה"ט. וא"כ יהי' הדין לרש"י ג"כ כמו לפר"ש דקיי"ל כרבא. וצ"ע:

יש להקשות לפיר"ש מסוגי' דדמ"א שהזכרתי בסי' ט' דלכאורה מוכח משם מר"ל ור"י דלא מהני ה"ט דראתה שלא כדרך שהנשים רגילות לטהרה מדטמא ר"ל אפי' ביצא הדם דרך דופן. ור"י נמי לא טיהר רק משום דבעינן שיצא הדם דרך ערותה כו' מכלל דביצא דרך ערותה עכ"פ טמאה אף אם לא ראתה כדרך שהנשים רגילות דומי' דדרך דופן. וראיתי בס"ט שם בתשו' לדודו השני כ' ליישב זה בדוחק גדול כ' דמאן לימא לן דזה שלא כדרך ראייתן כו' ע"ש. ונ' לומר בדוחק. דהנה במגדל עוז ב' הירושלמי כ' דרשב"י פליג עם ר"א. וכ"ה לגמ' דידן לפירש"י כמש"ל בשם הרמב"ן דרשב"י ס"ל כיון דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה לכ"ע טמאה אע"ג שהחתיכה מפסקת ור"א ס"ל דטהורה דמ"מ הוי הפסקה. וא"כ חזינן דרשב"י מחמיר בהא טפי. ולכן י"ל דמחמיר ג"כ נגד רבנן בתראי. בהא דלדידי' אע"ג. שראתה שלא כדרך שהנשים רגילים לראות טמאה. אא"כ יש בה למעליותא דהיינו חציצה ג"כ דהיינו שפופרת ורבנן ס"ל דבראתה שלא כדרך שהנשים רגילות לחוד סגי לטהרה. והשתא הא דדמ"א לא צריכה אלא לרשב"י דלדידי' ה"ט דשלא כדרך לא מהני לכן הוצרך לטהרה שם משום דבעינן שיצא דרך ערותה כו'. אבל לרבנן א"צ לכ"ז. וע' מכות ד' י"ד ב' צ"ע קצת ואידך מיבעי לי' כו'. ולפ"ז הוא דלא כהלכתא. וע' ברמב"ם שפסק להא דדף מ"א וצ"ל משום שמ"מ הדין אמת לרבנן ג"כ. וצ"ע:

יב) והנה בביאור פי' ר"ש נאמרו כמה פירושים דהנה ל' הרא"ש ול' הטור ורי"ו אינם שוין בעובדא זו דר"ש. דהנה הטור ורי"ו הוסיפו לכתוב זה הלשון וכמין חתיכות בשר היו נופלים לה בביה"ח ולא היתה פוסקת לראות כ"ז שאותן החתיכות היו בביה"ח. וטיהר אותה לבעלה עכ"ל. ובל' הראש שממנו מקור הדין ליתנהו להנך תיבות ולא היתה פוסקת כו' כנ"ל. וכ' הרב"י בסי' קפ"ח דמל' הטור ור"י נ' שהיתה רואה דם ממש ואפ"ה הי' מטהר אותה מפני שהוא תולה שמהחתיכות שבביה"ח נמשך הדם. וכיון שבשעה שנעקר לא הי' דם אלא בחתיכה טהור. אבל מל' הרא"ש לא משמע הכי. אלא כמין חתיכות בשר היו יוצאין בעצמן ואע"פ שהי' בתוך החתיכות ופלי פלויי הי' מטהר משום דאין דרך של אשה להיות רואה בענין זה. אבל אם היתה רואה דם להדיא בלא חתיכה בהא לא איירי. ואפשר דכל כה"ג טמויי מטמאין לה. דאע"ג דתלינן במכה כמשנ"ת בסי' קפ"ז. ה"מ במכה שבצדדין. אבל הכא שהמכה הי' במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה עכ"ל. והמעי"ט השיג ע"ז דא"כ לפירש"י נמי טהורה דהא גרסינן דמ"א מקור שנעקר ונפל לארץ טמאה טומאת ערב ולא טומאת שבעה דם אמר רחמנא ולא חתיכה ע"ש. ופירש"י מקור שנעקר חתיכות בשר כו'. וא"כ אף לפירש"י במעשה דר"ש נמי טהורה היא. ולא הי' לר"ש לתלות טעמא בכיון שאין דרך נשים לראות כך. אלא שאין זה דם נדה. דהמקור עצמו אינו דם כדאי' בגמ' דיוצא דופן. וגם קשה דהשתא אין נ"מ מידי בין פירש"י לפי' ר"ש. וא"כ למה הוצרך הרא"ש כלל להביא פירושו של ר"ש כיון דמדינא לא נ"מ מידי. אבל [משמע] ודאי דנ"מ לענין דינא ושהוא עושה המעשה ע"פ פירוש שלו דוקא ולא ע"פ פירש"י ז"ל. ולכן נ"ל דהיינו טעמייהו דהטור והרי"ו שהוסיפו לכתוב בהך עובדא ולא היתה פוסקת לראות כו' כ"ז שאותן החתיכות הי' בביה"ח והיינו שהיתה רואה דם נדה ממש. והשתא לפירש"י הא דם נדה היא וטמאה. אבל לפיר"ש כיון דמשום הני חתיכות שבביה"ח היא שרואה אין דרך נשים בכך וטהורה ולא כדדחי הב"י לדברי הטור בזה עכ"ל המעי"ט. מבואר החילוק שבין הב"י להמעי"ט דהרב"י מפרש שלא ראתה דם כלל רק שנפלו לה החתיכות דפלי פלויי ודם נדה הי' בבקעים. דלפרש"י טמאה ולפיר"ש טהורה. והמעי"ט הבין שראתה דם ממש. דהיינו כשנפל החתיכה לביה"ח יצא ממנו ג"כ דם לסוף ביה"ח ולהכי לרש"י טמאה ולפיר"ש טהורה. ודעת הרב"י דבכה"ג י"ל לר"ש נמי טמאה. ומתוך דברי הב"ח יתיישב פי' הב"י דהתם גבי מקור שנעקר לפירש"י צ"ל דמיירי דליכא דם בבקעים לכן אמרו דטהורה דם אמר רחמנא ולא חתיכה אבל בעובדא דהר"ש דהי' דם בבקעים הי' טמאה לפרש"י כיון שהוא דם נדה ולא דם חתיכה וליכא חציצה (ומ"ש הב"ח לרש"י טמאה מספק אינו מוכרח כיון שהחתיכה היא מבשר המקור עצמו א"כ הדם שבבקעים י"ל דהוי ודאי דם נדה ובשאר חתיכה הוי ודאי דם חתיכה לרבנן בתראי לפ"ד אביי) לכן הוצרכו הר"ש והרא"ש לטהר אותה ע"פ פר"ש דוקא ולא ע"פ פירש"י. ויש מקום עיון לכאורה לפ"ד המעי"ט דגם לדידי' קשה עדיין דאפ"ל דלרש"י נמי טהורה כיון שבשעת נפילת החתיכות לביה"ח טהורה לפירש"י ג"כ לשיטתו דהיינו הך דינא דדף מ"א מקור שנעקר כו' א"כ אף אם אח"כ יוצא דם מן חתיכה זו שבביה"ח מנלן דטמאה לפירש"י הרי י"ל כמ"ש הב"ח דמיד שנפלו בביה"ח חשיב כאלו נפלו לחוץ. וכיון שאז הי' טהורה משום דדם אמר רחמנא ולא חתיכה שוב אע"פ שנמשך אח"כ דם ממנה משם אינה טמאה. וצ"ל דא"א לומר כן לפירש"י רק לפי' הר"ש דהר"ש ס"ל כל שראתה שלא כדרך שהנשים רגילות לראות היא טהורה והלכך לדידי' שפיר קאמר הב"ח וז"ל דמיד שנפלו החתיכות בביה"ח חשיב כאילו נפלו לחוץ וכיון דלא הי' עמה דם בשעה שנפלה א"כ הדם שיצא אח"כ שלא פסק ממנה כ"ז שהי' בביה"ח הי' בתוך החתיכות. דהשתא אפי' הי' דם נדות בתוך החתיכות וגם הי' בקעים בחתיכות טהורה היא מטעם שאין דרך כו' עכ"ל. ור"ל כיון שבתחילת נפילת החתיכות ממקור לביה"ח הי' הדם בתוך החתיכות (ואפי' בבקעים טהורה לר"ש) ולא נעשית טמאה עי"ז א"כ אף שאח"כ יצא דם ממש מהחתיכות שבביה"ח לשאר ביה"ח טהורה דאין דרך רואה בכך לראות דם ע"י אמצעות החתיכות. וכיון דאין דרך רואה בכך טהורה דמה"ט טהורה בפלי פלויי לר"ש אע"פ שבתחילת הנפילה הוי פלי פלויי כנ"ל. משא"כ לפיר"ש דלא ס"ל לטהר מטעם דאין דרך כו' ולהכי לפיר"ש בפילי פלויי טמאה כנ"ל. ואם כן שפיר קאמר המעי"ט דאף במקור שנעקר ולא הי' פלי פלויי כל שאח"כ נמשך ממנו דם ממש בעוד החתיכות בביה"ח טמאה לפירש"י. משא"כ לפר"ש טהורה משום דאין דרך כו'. והב"י נמי מודה דאי הוי ברירא לן שהדם נמשך רק מתוך החתיכות הוי טהורה לפיר"ש משום דאין דרך כו'. אלא דלא ס"ל לתלות להקל בהכי דחיישינן שמא הדם בא מהמקור עצמו ולא מהחתיכה שנעקר לפיכך פי' דמיירי בחתיכות מקור שנעקר ופלי פלויי וכנ"ל. אח"כ מצאתי בס"ט בתשו' ב' ד"ה ומ"ש מעכ"ת בהשגת וז"ל. ולדעת הב"י אם ראתה אח"ז דם להדיא אף שמהחתיכה שמביה"ח בא מיקרי דרך ראי' עכ"ל. ולא ידעתי מנ"ל הא. ולא משמע הכי. למ"ש הב"י מפני שהיא תולה דאע"ג דתלינן כו'. ומצאתי בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ד ד"ה ובלחם חמודות כ' דכה"ג שהדם מתוך החתיכות לאחר שיצאו מביה"ח אף לפירש"י טהורה ע"ש. מיהו אין ראי' מרש"י להב"י. דלרש"י ה"ט משום דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה כו'. משא"כ להב"י שהוא דם נדה. ומ"מ א"ל פירושו דס"ט דאל"כ גם בפלי פלויי אא"ל שלא נתקנח משהו מן הדם שבבקעים בבשר ביה"ח ויהי' טמאה להב"י. אלא ודאי מה שנמשך מהחתיכה טהור דאין דרך ראי' בכך:

יג) ודעת הב"ח כמו ממוצע בין הב"י למעי"ט. דהב"י ס"ל להחמיר לגמרי ברואה דם ממש. והמעי"ט מקיל לגמרי. והב"ח ס"ל דבעינן שתבדוק א"ע בשעת נפילה לביה"ח ולא ראתה שום דם כלל אלא שאח"כ כ"ז שהי' החתיכו' בביה"ח לא היתה בודקת לראות דם כו' וכיון שבדקה עצמה מיד בשעת נפילה הרי ידוע בשעה שנעקר לא הי' דם עם החתיכה אלא בתוך החתיכות לכן מקילין ולא חיישינן שמא דם הזה נמשך אח"כ מהמקור עצמו אלא מהחתיכה שהרי בשעת נפילה לא נמשך מהמקור א"כ ניכר שנמשך מהחתיכ'. וכ' הב"ח שנראה דעת רמ"א להקל בלא בדיקה זו ולתלות לקולא שהדם נמשך מהחתיכה ולא נהירא. וגם כ' הב"ח שצ"ל שאשה זו הי' לה וסת ומכה זו שנעקר מקור שלה הי' בין וסת לוסת רחוק מן הוסת עכ"ל. נמצא נת' ג' דיעות בפי' דברי הרא"ש. הא' דעת הרב"י דמיירי שנפלו חתיכות דפלי פלויי ובתוכם דם נדה דהיינו חתיכות מקור שנעקרו ונפלו לביה"ח. דלפירש"י טמאה. ול"ד למקור שנעקר שבדף מ"א דשם מיירי דלא הי' פלי פלויי ולפיר"ש טהורה ומיירי בדף מ"א אפי' פלי פלויי אבל אם היתה רואה דם ממש היתה טמאה דחיישינן שמא הדם נמשך מן כללות המקור שלא נעקר עדיין. הב' דעת הב"ח דאפי' רואה דם ממש טהורה. דתלינן שהדם נמשך מן החתיכות ואין דרך רואה בכך. אך דוקא בתנאי שבדקה א"ע בתחילה. ובתנאי שהי' בין וסת לוסת. הג'. דיעות רמ"א ומעי"ט דאפי' לא בדקה א"ע תחילה תלינן שהדם נמשך מן החתיכות. אלא דרמ"א כ' הלשון דתלינן במכה. ואפשר ר"ל כמו דתלינן במכה הנ"ל תלינן שהדם נמשך מחתיכות אלו כו'. ובזה יסתלקו קושיות הט"ז סק"ה מן הרמ"א. (גם י"ל דס"ל לרמ"א דמקום עקירות חתיכות המקור זו מזו חשיב כמכה. אלא דא"כ לרש"י נמי טהורה. ובאמת הי' דאם הפי' שחתיכות בשר המקור נעקר ונתלש ממש מקום חיבורו א"כ אין לך מכה גדולה מזו. ולמה הוצרך הר"ש לטהר אותה עפ"י פיר"ש דוקא. הרי לפירש"י נמי יש לטהר מה"ט דתלינן הדם במכה. ועי' תשו' מהרמ"ל סי' קי"א. ומזה ראי' לכאורה לפי' המעיל צדקה סס"י ל"ב והכו"פ דהמעשה של הר"ש אינו תלושה ממש רק שנעתק המקור והיינו ענין הפאר פאהל. מיהו לפי' הב"י אפשר ליישב דהכא מיירי דחזינן שהחתיכה שנתלשה הי' פלי פלויי שלא במקום תלישתה. והיינו דם נדות ממש. אבל להמעי"ט והב"ח ק' מאחר דלדידהו עיקר החומרא משום הדם בעין שהיתה רואה וזו אדרבה גם לפירש"י יכולה לתלות במכה שבמקור שנעשה על ידי תלישות החתיכה כו'):

יד) והט"ז סק"ה כ' וז"ל דהכא התירו אפי' בדם נדה ממש שבא מאותה חתיכה דהיינו שהדם נדה שיש באותה חתיכה של המקור הוליכה אותה חתיכה עמה הדם נדות לביה"ח אינה אוסרת דלא אסרה תו' אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו. משא"כ כאן שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראי' שאסרה תו'. וכך מבואר מד' הרא"ש שמביא ב"י וז"ל. והא דאמרינן שאין זה דם נדה פי' אין דרך דם נדות לבוא בזה הענין כו'. הרי ממש כמו שזכרתי. ואין כאן שייכות לדם מכה כלל. (ור"ל דלא כמ"ש רמ"א ומחמת מכה היא). ולפ"ז אפי' היא בשעת וסתה מותר זה הדין כיון שראיתה משונה. וכ"מ מל' רמ"א כו' אלא שמו"ח ז"ל כ' דדין זה אינו מותר אלא בין וסת לוסת. ועוד הצריך שתבדוק א"ע בשעה שנופל המקור כו' ואינו רואה שום חילוק בשעת נפילה לאחר נפילה בזה. ותו דמה שיעור יש ליתן בזה אימתי נק' בשעת נפילה או אחריה. והנלע"ד כ'. עכ"ל הט"ז. והנה מ"ש הט"ז משא"כ כאן שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראי' שאסרה תורה כו'. לכאורה אין כאן שום חידוש בדבריו יותר ממ"ש חמיו הב"ח ז"ל. דהכי נת' לעיל אות י"ב שהב"ח כ' שאע"פ שנמשך דם אח"כ מהחתיכה בהיותה בביה"ח אינה מתטמאה משום דאין דרך ראי' בכך כו'. ואפ"ל דהחילוק הוא כך. דלהב"ח אין היתר אא"כ נמשך הדם מהמכה לאחר שכבר נפלה כולה לביה"ח דאז הו"ל כנפלו לחוץ. וכשנמשך אח"כ ממנה דם אין דרך ראי' בכך. אבל אם בעת נפילת החתיכה מהמקור לביה"ח בשעת נפילתה נמשך דם ממנה טמאה דדם זה נמשך יחד עם החתיכה מהמקור לכך כיון שהמשכת הדם מהחתיכה הי' טרם נפילתה לגמרי לביה"ח אין לטהרה דקרינן ע"ז שהדם נופל ממקור לביה"ח וכמו בחתיכה שיש עליה דם דטמא לפיר"ש ג"כ. ומשו"ה הצריך הב"ח בדיקה בשעת נפילה כדי לידע שהדם נמשך מן החתיכה אח"כ. ולהט"ז אפשר יש להקל אפי' בכה"ג כיון שהדם נמשך מן החתיכה לאחר שנעקרה מן המקור א"כ עקירתה גורם המשכת הדם ואין דרך ראי' בכך כו'. מיהו י"ל דבכה"ג להט"ז ג"כ טמאה. דמ"ש מרואה ע"י קפיצה. אלא עיקר ההיתר כיון שהחתיכה הוליכה עמה הדם כו'. וא"כ אין היתר אלא כשנמשך הדם מן החתיכה בהיות החתיכה בביה"ח דוקא. ומה שחלק הט"ז על שהחמיר הב"ח בשעת וסת נ' דעת הב"ח בשעת וסת שאז חזקתה לראות דם חיישינ