א

סימן שיא

עיין בשו"ע של רבינו ז"ל סי' קפ"ז ס"ק נ"ה. מ"מ לענין וכו'. שדעתו כהב"י. והב"ח בתשובות הישינות סי' פ"ג. שלענין בתולה הרואה מ"ת יש להקל יותר גם מדין המשנה. וכדפי' הטעם בקו"א. שדין המשנה הוא רק משום סייג ולא מדאורייתא וכו'. רק שבזו חולק אהב"ח שמתיר אפילו אינה מרגשת צער וכאב. משום דס"ל דדין המשנה מיירי בכה"ג (וכן המ"ב פי' דין המשנה בכה"ג. אלא שיחמיר שלא להקל יותר מדין המשנה עיי"ש סי' מ"ז). והוא פי' דאיירי במרגשת צער וכמ"ש בתשובת מהרמ"פ סי' י'. וצריך להבין דא"כ למה כתב ס"ק נ"ה הנ"ל ואם אין לה צער כלל בשעת תשמיש אף על פי שהיא ככל הנשים כמ"ש רמ"א. מ"מ בתוך ז' לילות בנערה ולילה א' בבוגרת שלא ראתה בבית אביה אין לאוסרה על בעלה מחמת תשמיש ג"פ רצופים שלא הוסיפו חכמי התלמוד על המשנה אלא לטמא הדם עצמו לישב עליו ז"נ וטבילה. אבל לא לאוסרה על בעלה עולמית (עיי' מ"ב) עכ"ל. שלפי מ"ש למעלה היא פליאה גדולה מ"ש שלא הוסיפו חכמי התלמוד על חכמי המשנה וכו'. משמע שר"ל שבזו יש להקל לפי מ"ש במשנה. וזו ענין פלא מה ענין דין המשנה לכאן. הלא המשנה מיירי במרגשת צער וכאב. אבל באינה מרגשת צער וכאב מנין לנו שתהא מותרת בשיעורין אלו. ולא מיבעי לפי מ"ש המ"ב דשיעורין אלו דאורייתא הם א"כ באינה מרגשת גם מדאורייתא אסורה אחר ביאה ראשונה. אלא גם לפי מ"ש הוא ז"ל דמדרבנן הם ומדאורייתא עד שתחיה המכה. ושיעור כל שתחיה המכה היינו כל שלא פסקה לראות מחמת תשמיש. מ"מ י"ל דשיעור זה אינו אלא בצירוף צער וכאב. ואין לומר דמדאורייתא גם בלא צער וכאב השיעור עד שתחיה המכה. והיינו כל שלא פסקה לראות מחמת תשמיש. רק שמדרבנן ההפרש. שבלא מרגשת צער וכאב לא התירו יותר מביאה אחת. ובמרגשת צער וכאב התירו לנערה שלא ראתה ד' לילות וכו'. וכ"ז אינו אלא לענין הדם עצמו. אבל לענין לאוסרה על בעלה אוקמוה אדאורייתא. ומשו"ה במרגשת צער וכאב השיעור הוא עד שתחיה המכה כדין תורה. ובאינה מרגשת אוקמוה אדין המשנה עכ"פ. דזה אין סברא כלל. דמ"מ הקושי' במקומה עומדת מה ענין דין המשנה לאינה מרגשת צער וכאב מאחר שאינה שייכא בו כלל לא מד"ת ולא מד"ס. כי מד"ת מותרת עד שתחיה המכה ומד"ס רק ביאה אחת. וא"כ אם באת לאוקמה אד"ת הרי יש להתירה יותר מביאה א'. והנ"ל בישוב דבריו. דמדאורייתא בין מרגשת בין אינה מרגשת שיעורה עד שתחיה המכה. וכן דין המשנה בין מרגשת ובין אינה מרגשת. רק שכ"ז הוא לענין הדם עצמו. אבל לבעלה לא נתבאר בגמר'. וכיון שכן הנה במרגשת צער וכאב שיש רגלים לדבר אוקמוה אד"ת. אבל באינה מרגשת צער שאין רגלים לדבר לא הקילו יותר מדין המשנה. ונמצא כי דעתו ממש כהב"י. אלא שביאר דבריו. מ"מ יש להקל יותר מדין המשנה. לפי שדין המשנה הוא רק מד"ס. אבל ד"ת הוא עד שתחי' המכה. והיינו כמו שסיים הב"י שאין להקל כ"א במרגשת צער וכאב. ועוד הוסיף שבאינה מרגשת יש להקל כדין המשנה. וכן הוא דעת המ"ב ג"כ אלא שטעמו בע"א כנ"ל. ומ"מ לדינא מסכים עמו. ודלא כהב"ח וס"ד דהב"י: