א

סימן שי

שאלה. מינקת שגמלה וראתה דם כדרך כל הנשים וספרה וטבלה ושמשה ולמחר בבקר בעודה במטה מצאה רבוי דם על הכתונת ולא שאלה וטימאה לעצמה והתחילה לספור וראתה דם וסתרה וספרה מחדש וטבלה ושמשה ולמחר בבוקר בעודה במטה מצאה רבוי דם על הכתונת ואין לה במה לתלות:

תשובה. ז"ל הרשב"ץ בפסקי נדה שלו דפסק לענין אשה שאין לה וסת שא"צ בדיקה כלל. ומ"מ כתב נראה לי שאם אירע לה שבדקה פ"א אחר ת'. אע"פ שא"צ. ומצאה דם שיש לחוש שלא לשמש לאחר מכאן בלא בדיקה לאחר ת' שלא תוחזק בג"פ עכ"ל. אמנם מזה אין ראי' לנד"ד די"ל דמיירי שמצאה אחר ת' מיד משא"כ בנ"ד. אך בס' חוו"ד ס' קפ"ו כ' להדיא דאם ראתה פ"א אפי' במופלג מהת' אף אם אין ידוע אם הי' מחמת ת' הרי איתיילד ריעותא ושוב צריכה בדיקה ג"פ שתצא מספק רואה מחמת ת' וזהו דוקא באשה שאין לה וסת. אבל באשה שיש לה וסת אף דאתיילד בה ריעותא א"צ בדיקה רק פ"א וכשלא ראתה פ"א שוב אינה צריכה בדיקה עכ"ל. ולכאורה ע"פ הסברא דבריו נכונים כיון דהרמב"ן והר"ן והרשב"א וסייעת' ס"ל דאשה שאין לה וסת אפי' לא ראתה עדיין סמוך לת' צריכה בדיקה ג"פ קודם לת' ולאחר הת' וכ"פ השו"ע והרמב"ם מחמיר יותר. א"כ אף להנוהגים כמ"ש הש"ך מ"מ היינו בדלא איתיילד ריעותא אבל באתיילד ריעותא דבזה ליכא מנהג יש להורות כפסק הש"ע דבעי בדיקה ג"פ כו'. כך הי' נ"ל מסברא. אבל אח"כ ראיתי בו הראי' שמביא לדינו והוא בסי' קפ"ו סק"ב כתב וז"ל דברי הש"ך בפי' דברי הרי"ף הן הן דברי בעה"נ להראב"ד אות באות וסובר דכל אשה שאין לה וסת א"צ בדיקה א"כ כשנולד ריעותא פ"א שראתה בליל תשמישה אף שאינה יודעת אם הראי' מ"ת שלא בדקה לאחר הת' רק במופלג דאז קמייתא לאו ממנינא היא אפ"ה ריעותא מיקרי וצריכה בדיקה ג"פ שוב עכ"ל. ואתמהה דאדרבה מדברי בעה"נ להראב"ד נראה להיפך שהרי כתב בשער הספירה והבדיקה (דף י"ז סע"א) וז"ל וש"מ דאשה שאין לה וסת נמי אי לאו דאיתיילד בה ריעותא דראתה דם סמוך לתשמיש לא הוי חיישא כו' שאין חוששין לאשה שאין לה וסת לכל דבר אא"כ נולד בה ריעותא זה סמוך לתשמיש עכ"ל. הרי ס"ל בפי' דריעותא היינו דוקא שראתה דם סמוך לתשמיש משמע אבל מופלג מת' לא הוי ריעותא כלל היפך ממ"ש החוו"ד בשמו ואין לומר דסמוך שבראב"ד היינו אפי' בקומה ממטתה למחר. דז"א דמשמע ממ"ש תחילה הלכך כל סמוך לביאה אם בדקה ומצאה דם נאסרת על בעלה וזהו הי"א שכתב רמ"א בסי' קפ"ז בהג"ה שני' סמוך כו' ואהא כתב הש"ך ס"ק ב' אם במופלג כו' וכ"ש בבוקר כו' עי"ש. אלמא דסמוך היינו סמוך ממש. וא"כ דברי הראב"ד הם עוזר כנגדו להחוו"ד. ועוד דהמעיין בבעה"נ יראה דסמוך הוא פי' להרואה מ"ת דבס"ו א"כ מופלג אינו בכלל. והא דקמייתא לא ממנינא הוא אינו כלל מטעם שכ' החוו"ד משום דראתה במופלג כו' דדבריו תמוהין דאם במופלג איך שייך לומר הרואה מ"ת אלא הטעם דמשום דמעיקרא לא בדקה קודם ת' וכדפ' רבינו כבוד אאזמו"ר נ"ע בסי' קפ"ז ס"ק ב' וכן כתב הס"ט. כ"ז הוא דעת הראב"ד. ונמצא בנ"ד שראתה במופלג היינו כשקמה ממטתה אזי גם להראב"ד א"צ בדיקה (וכ"ש להרז"ה שבדברי רז"ל שם. ומדי דברי אמינא דמהרא"י בב"י סס"י קפ"ז שכתב דראתה מ"ת לא ס"ל מ"ש הרז"ה ורואה מ"ת היינו ראיי' הרגשה היא כו' ודו"ק). ומ"מ לדינא אין נ"מ להקל בלא בדיקה מטעם אחר והוא שהראב"ד והרז"ה שניהם ס"ל בפשיטות דאשה שאין לה וסת כשלא ראתה מ"ת עדיין א"צ בדיקה כלל וכדעת הש"ך אבל אנו יש לנו פסק השו"ע סי' קפ"ו דצריכה לבדוק ג"פ כו'. ורבינו ז"ל כתב שם סס"י הנ"ל ססק"ז דבמקום שאין מנהג אין להקל כלל נגד השו"ע א"כ אף במקום שנהגו להקל כהש"ך אין נראה להקל כשיש ריעותא אף אם הוא במופלג מתשמיש. וכ"ש כשאירע כן ב"פ בליל שאחר טבילתה. דהדברים מראים קצת שהוא מ"ת רק דלא חיישינן אלמפרע משום חזקת טהרה והיינו דוקא לעבר. אבל על להבא כ"מ שאפשר לברר אין סומכין על החזקות. א"כ כיוון שאין לה וסת יש להצריכה עכ"פ פ"א לבדוק לפני ת' ולאחר הת'. שוב ראיתי דדינה כשיש לה וסת כיוון שהיא תוך כ"ד חודש הלכך אם הי' מופלג הי' מקום להקל בלי בדיקה כלל. אך מחמת הכתם הנמצא על עד שלו דהוי כסמוך ממש יש להצריך בדיקה פ"א לפני ת' ולאחר הת' כלדעת הראב"ד: