א

סימן דש

מכתבו עם שאלת חכם הגיעני יום ב' כ"ח תמוז. ואשר ביקש להשיב לו באריכות קצת. הנה תוכן דברי מעלתו שצידד להתירה בלי ז"נ הוא מחמת שני טענות. הא' על פי דעת הגש"ד והא"ש שהביא כאאזמו"ר נ"ע בסי' קפ"ז ס"ק י"ג. והנה באמת עם היות שגם כ"ק נ"ע כ' שאין לסמוך עליהם. ובס' טהרה האריך ג"כ לתמוה על סברא זו. גם בנ"ב חי"ד סי' מ"ג דחה סברא זו. אמנם באמת אומר אני שבנ"ד אין מקום להתירה בלי ז"נ אפי' לסברתם. משום דלא אמרו ההגש"ד והא"ש דמהני עברה ושמשה ולא ראתה שלא להצריכה ז"נ ברמ"ת אח"כ אלא כשרמ"ת תחלה ג"פ רצופי' וקלקלתה זוהי תקנתה לענין אם לא ראתה אח"כ פ"א. וה"ט דכיון שהוחזקה זו שתראה מ"ת א"כ כשאח"כ לא ראתה פ"א או יותר צריכי' אנו לחקור מדוע שינתה חזקתה שהיתה מוחזקת שתראה מ"ת. וע"כ אנו מוכיחי' מזה שהדם שראתה מ"ת הי' מהצדדי' כיון שביאת הדם תלוי' בגרם כחות כו' טפי איכא למיתלי בדוחק הצדדי' כו' מלתלות במקור כו' כמבואר בדברי כאאזמו"ר שם. ומש"ה א"צ ז"נ אח"כ ג"כ כשתראה מ"ת. משא"כ כשלא ראתה תחלה ג"פ רצופי' א"כ לא הוחזקה כלל שתראה מ"ת. ומה שרמ"ת מקרה הי' שאירע לה כן. ואינה מוחזקת כלל בשביל זה שתראה עוד מ"ת ואיך שייך לומר מדלא ראתה אח"כ מ"ת איגלאי מילתא שהדם שרמ"ת הי' מהצדדי' שהרי לא היתה מוחזקת שתראה עד שנימא מדלא ראתה כו'. וזה פשוט ומוכרח לומר כן לדעת הגש"ד והא"ש דאל"כ יהי' כנגדם ת' הרשב"א שבב"י סס"י קפ"ו דמוכח מני' בהדיא דברמ"ת בדילוגין עכ"פ צריכה ז"נ מדאצטריך לאשמעי' דבאינן רצופין אינה יוצאה בלי כתובה. והיינו משום שאינו מום כ"כ כיון שמותרת לבעלה וכ"מ מהרמב"ם פכ"ה מה' אישות שהביא הב"י שם וטוש"ע אה"ע סי' קי"ז מכלל דהדם עכ"פ טמא וצריכה ז"נ. וכ"מ להדיא ממ"ש הרשב"א שם וסת הוא דלית לה. ופי' אאזמו"ר נ"ע סי' קפ"ז סק"ח שפורסת נדתה בלא עת וא"כ משמע להדיא דהוא דם נדה עכ"פ וצריכה ז"נ. וכ"מ להדיא בתשו' מהר"ם שבתשו' הרשב"א סי' תתל"ח תתל"ט. והנה לא מבעי לדברי הרשב"א שכתב וסת הוא דלית לה. ור"ל דמש"ה לא הוחזקה להיות רואה מ"ת משום דתלינן שלא התשמיש גרם לה ביאת הדם אלא שנתקלקל וסתה ופירסה נדה אז. ואף אם לא שמשה היתה רואה הדם א"כ פשיטא דלא שייך לומר מדלא ראתה בתשמיש שבינתיים אגלאי מלתא שהדם שרמ"ת הי' מהצדדי' כיון דאנן אמרי' שגם הדם שהיא רמ"ת אין התשמיש גרמא לזה כלל כל שלא הוחזקה ג"פ רצופים. אלא אפי' לסברת התוס' בנדה ד' נ"ט ב' סד"ה דילמא. מדלא חזאי קודם כו'. וכ' אאזמו"ר נ"ע בקו"א רס"י קפ"ז דלפ"ז גבי רמ"ת אפי' פ"א י"ל כן מדלא חזאי קודם התשמיש או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתיא אלא ע"י התשמיש מ"מ כיון דעכ"פ מודים הם שאינה מוחזקת [שתראה] מ"ת להבא אא"כ ראתה ג"פ רצופי'. והיינו משום דאל"כ אמרי' מקרה הי' שאירע לה לראו' מ"ת א"כ עכ"פ לא שייך לומר שהתשמיש שבינתיים שלא ראתה יהי' הוכחה שהדם שרמ"ת הוא מהצדדי' מדלא ראתה כו' כיון דאינה מוחזקת כלל שתראה איך שייך להוכיח דבר מה ממה שלא ראתה כו' וכנ"ל. ונמצא אין שום צד להקל בנ"ד להתירה בלי ז"נ מחמת הטענה ראשונה:

ובענין הטענה השנית דמעל' לתלות בבעל מחמת הכתמי' שמוציא בחלוקו סמוך לאמתו ויש הוכחה מזה שיוצא דם מאמתו. הנה מהדין שבש"ע סי' ק"ץ ס"כ אין ראי' להקל בנ"ד. דהתם ה"ט כמ"ש אא"ז מו"ר והוא מדברי הרשב"א שבב"י סס"י ק"ץ כיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם כו'. ובאמת שמכאן ראי' לשיטת הש"ך בסי' קפ"ז דהרשב"א נמי ס"ל דבעי' שתדע בודאי שמכתה מוציאה דם. משא"כ בנ"ד. אמנם באמת אף לדעת רמ"א שם שאשה שיש לה וסת קבוע יכולה לתלות שלא בשעת וסתה במכתה אע"פ שאינה יודעת כלל שהמכה מוציאה דם אין להקל בנ"ד דשאני מכה דסתם מכה דרכה להוציא דם לפעמי'. דמש"ה תולין בה כתמי' לד"ה כמ"ש בסה"ת סי' צ"ב ובש"ע סס"ה בהג"ה. ולכן הכריע רמ"א דביש לה וסת שלא בשעת וסתה תולי' בה נמי דם ממש כיון דהמרדכי מקיל באשה שיש לה וסת והרשב"א ס"ל דא"צ כלל שתדע שמכתה מוציא' דם לפ"ד רמ"א. משא"כ בנ"ד דאין אנו יודעי' כלל שיש לו מכה רק מצד הכתמי' הנמצאי' בחלוקו והרי תלמוד ערוך בנדה ד"ס דאין תולין כתם בכתם. וכיון דאפי' כתמים אין תולין בזה מכ"ש דם גמור שע"י בדיקת עד. ואע"ג די"ל דנ"ד דמי להדין הנזכר בש"ע סי' קפ"ז ס"ז אם אינה מוצאה כתמי' אלא במקום א' יש לתלות שממכה שמאותו צד בא כו'. וה"נ כיון שנמצאי' הכתמי' בחלוקו סמוך לאמתו יש ראי' דמאמתו בא הדם. דאלו בא מעלמא או מנקב הרעי לא הי' נמצא תמיד במקום זה. אמנם באמת לדעת הט"ז סק"י במהרא"י הוכחה זו לחוד לא מהני לומר שממכה שמאותו צד בא כו' אא"כ ידוע לה בלא"ה שיש לה מכה שם במקום זה (דאל"כ לא מקשה מידי ארמ"א ע"ש) ויש לה וסת. וכ"כ בצ"צ סי' פ"ו ובס"ט סק"כ וכ"מ בג"פ סי' מ"ו ובח"ד סק"כ. וא"כ בנ"ד דלית לן הוכחה שיש מכה באמתו זולת זה לא מהני לשיטתם. והגם דמשום הא לא איריא דכבר הסכימה דעתו הק' של אאזמו"ר נ"ע שם דהוכחה זו לחוד נמי מהני. ובהא א"ש דלק"מ קושיית הט"ז על הרמ"א. וכן מצאתי להגאון מו' יצחק הלוי אב"ד דק' המבורג בת' נ"ב סי' מ"ד. מ"מ יש לחלק בין נ"ד להדין הנ"ל. דהכא בנ"ד אפי' את"ל דהוכחה זו היא ראי' שאמתו מוציאה דם עדיין יש ספק שמא הדם שהיא רואה היא ממנה דהא המקור ג"כ מוציא דם (אלא דצ"ל דאשה בחזקת טהרה עומדת או משום דהוי ס"ס שמא מהצדדי' כו'. וזה לא מהני כיון די"ל נמי ס"ס בהיפוך שמא אין אמתו מוציאה דם כלל. ואת"ל שמוציאה דם שמא הדם שהיא רואה הוא ממנה). משא"כ בדין הנ"ל שאת"ל שהוכחה זו ראי' הוא שהדם בא מאותו מקום א"כ אין לספק עוד בטהרת האשה שהרי אותו מקום הוא בצדדי'. וא"כ ברור דדם הצדדי' הוא. וראיתי בס"ט סס"י קצ"א סברא להקל ברמ"ת היכא שאפשר לתלות בבעל אע"ג דליכא לברורי. אלא מיהא כיון שכ' בעצמו שמדברי הפוסקי' לא משמע כן. וגם הוא הניח סברתו בצע"ג לא רציתי להאריך בזה. בשגם שמהגמ' דאין תולין כתם בכתם יש ללמוד היפוך סברתו. והיסוד שעליו בנה הבנין מהא דאיש ואשה שעשו צרכיהם כו' יש לדחות לפמ"ש בת' פמ"א סי' י"ב דלר' יוחנן ר"מ מטמא משום כתם ע"ש. משא"כ ברמ"ת דהוי ספק דאוריי' עכ"פ ואפשר ודאי דאוריי' כדתנן ד' י"ד וחייבי' בקרבן והיינו בחטאת:

אמנם העצה היעוצה בנ"ד לפענ"ד הוא לברר אם אמתו מוציאה דם. והיינו ע"י שיעשה לו הבעל כיס שיהי' קשור סביב לאמתו ויוכל לעשות לו לולאות שבהם וע"י יקשור אותו על אחוריו כדי שיהי' נוח להתלבש בו. וכיס זה יהי' מן עור מבחוץ רק לצד פנים דהיינו לצד האמה יהי' תפור כולו מבגד פשתן לבן. ואזי אם ימצאו בו כתמים על הבגד פשתן שבו כדרך שהיו נמצאי' בחלוקו. ובחלוקו לא ימצאו הכתמי' (כיון שיהי' לבוש בו תמיד רק שיסירם בשעת ההשתנה וכה"ג) יהי' לנו ראי' ברורה שאמתו מוציאה דם (ולא מנקב הרעי ומעלמא שהרי העור מפסיק). אך צריך שעליונית הכיס יהי' מהודק לבשר הירכים שממעל לאמתו ולכיס הביצים ולא יהי' חלל גדול מלמעלה כדי שלא יהי' ספק שמא נופל לשם דם מנקב הרעי. ואשכחן בדיקה כה"ג ע"י כיס בשבת די"א ע"ב. ואם ימצא כן אזי תוכל לתלות בו הדם שהיא רמ"ת שלא להצריכה נקיים כלל עד שיתרפא הבעל:

והנה אע"ג דלכאו' הי' מקום לפקפק גם אבדיקה זו עפ"י מסקנת רב אשי ר"פ הרואה גבי בדקה קרקע עולם דשמואל הוא דאמר כר"נ דדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ופרש"י דלר"א שמואל לא איירי בהרגשה כלל. אלמא דאפי' בדקה קרקע עולם במתכוין וישבה עלי' חיישי' שמא מעלמא בא הדם ע"י איזה סיבה דמש"ה לא הוי רק כתם וא"כ בנ"ד נמי י"ל כן. וחזר החשש למקומו דאין תולין כתם בכתם. מי' לפי' התוס' והר"ן גם לרב אשי הטעם דאינה טמאה מדאוריי' לאו דחיישי' דמעלמא בא הדם אלא משום דבעי' שתרגיש. וכ"ד הרמב"ם מדפסק דבעי' הרגשה דייקא. גם לפ"ד רש"י י"ל דנ["ד] עדיף טפי מבדקה קרקע עולם כיון שהכיס קשור סמוך לאמתו ממש הילכך אין להחמיר כלל בכה"ג לחוש שמא מעלמא בא הדם לתוך הכיס ואמרי' ודאי דמאמתו הוא ולכך יכולה האשה לתלות בו כמו בהדין שבסי' ק"ץ ס"כ:

ולענין השאלה השנית ע"ד הסרכות. הנה בס' בית אפרים הביא מנהג זה (אך מה שנהוג לבקוע הסרכא לא נז' שם) ולימד עליו זכות. אך הטעם חלוש מאד. וכ' ג"כ שהמנהג נתפשט בדור שלפנינו שלא ברצון חכמים כו'. ודעתו שאין להתיר שלא במקום הפסד אלא בריאה הסרוכה לדופן. וכן נראה לע"ד שאפי' במקום הפסד מרובה אין להתיר לקלוף אלא בריאה הסרוכה למקום שאין הנקב פוסל כגון לשומן הלב וכה"ג דלהרבה מגדולי הראשונים מכשרינן בבדיקה ואע"ג דלא קיי"ל כוותי' מ"מ להעמיד המנהג יש לצרף סברת האומרי' דקילוף זה בנחת דייקא מהני להוכיח דלאו סרכא הוא. אבל בסרכא שב' קצותי' הן בריאה שלא כסדרן אין להקל כלל אלא ע"י מיעוך ומשמוש וגלגול בין האצבעו' ולא לקלוף אפי' בנחת (שהרי כ' אאזמו"ר נ"ע כ' להדיא בתשובתו שמעולם לא עלתה ע"ד ח"ו להתיר לקלוף הסרכא בידים כו'. הילכך נקוט מיהא להחמיר בסרכא המוטרפת מדינא דגמרא לכ"ע דהיינו כשב' קצוותי' הן בריאה). וכעין פשרה זו נמצא ברמ"א בד"מ סק"כ ובדברי כ' אאזמו"ר נ"ע בתשובתו שבש"ע. וככה העיד השו"ב דקהלתנו [ר"נ הערץ] בשם אביו [ר' צבי שו"ב מלאזני'] ששמע מכ' אאזמו"ר נ"ע בענין המיעוך להחמיר יותר בסרכא שב' קצוותי' הן בריאה: