א

סימן שג

בנדון השאלה באשה שמוצאה כתמים בבדיקה שאחר תשמיש באופן שלא הוחזקה עדיין לרמ"ת כי לא ראתה ג"פ רצופים וגם אינה מרגשת מאין בא הדם. ולבעלה יש ג"כ מיחוש המערידי"ן ומחמת זה הוא מוצא תמיד כתמים על חלוקו סמוך לאמתו דומים לכתמים אלו ממש ובמקום אחר אינו מוצא כתמים כלל. אך לא ראה בפי' שיהי' הדם שותת מאמתו. והאשה הנ"ל יש לה וסת קבוע. וצידד מעל' להתירה לבעלה אף בלא ספירת ז"נ וטבילה מצד ב' טענות. הא' עפ"י ד' הגש"ד והא"ש שהביא כאאזמו"ר נ"ע בשלחנו הט' סי' קפ"ז ס"ק י"ג באשה שרמ"ת ג"פ רצופי' ואח"כ עברה ושמשה ולא ראתה או שבדקה בשפופרת ולא מצאה כלום דמותרת לבעלה אף אם תראה אח"כ מ"ת כ"פ בלי ספירת ז"נ וטבילה. דהוברר הדבר שהדם שרמ"ת הוא מהצדדים כו'. ודעת מעל' דה"ה בנ"ד. הב' עפי"ד רמ"א באשה שיש לה מכה בא"מ אף שא"י אם מוציאה דם להתיר אם יש לה וסת ורואה שלא בשעת וסתה. ודימה מעל' נ"ד שאפשר לתלות בבעלה עכ"פ למכה שא"י אם מוציאה דם. ונשען עמ"ש בש"ע סי' ק"צ ס"כ. זהו תורף דברי מעל' בקיצור וביקש ממני לחוות לו דעתי באריכות. והנני לבקשתו להשיב על סדר דבריו:

א) והנה לכאורה יש ראי' לדברי מעל' ממ"ש מהרי"ו בחידושי דינים שלו סי' נ"ב וז"ל. אשה שראתה דם מחמת תשמיש בדילוגין אם מותרת לבעלה. והשבתי לו דמותרת דאל"כ מה מועיל בדיקת שפופרת. עכ"ל. והנה מדהשוה רואה בדילוג שאינה מוחזקת לרואה מחמת תשמיש כמבואר בש"ע רס"י קפ"ז לבדיקת שפופרת. מכלל דחד דינא אית להו. וא"כ היינו כדברי מעל' שלדעת הגש"ד והא"ש שכתב הרב אאזמו"ר נ"ע משמם שמתירים בבדיקת שפופרת שלא מצאה כלום. ואף שראתה אח"כ מ"ת א"צ ספירת ז"נ. א"כ ה"ה ברואה בדילוגין אף שלא היתה מוחזקת מעולם לרמ"ת יש להתירה בלי ז"נ לפ"ד מהרי"ו שהשוה אותם להדדי. אמנם באמת אין כן דעת הראשונים והאחרונים שהרי הרב"י סס"י קפ"ו הביא בשם הרשב"א וז"ל. דהני ג"פ שראתה בהם מ"ת דאמרי' דתצא כו' דוקא כשראתה בג"פ רצופים כשור המועד וכחזקת קרקעות. אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זו חזקה כלל וסת הוא דלית לה עכ"ל. ור"ל שאין מחייבי' אותה לצאת מבעלה בלי כתובה משום דלא הוחזקה עדיין לרמ"ת. אלא דחשבי' לי' שבמקרה אירע ראייתה בשעת תשמיש ושנתקלקל וסתה והוי כאשה שאין לה וסת שאין דינה שתצא בלא כתובה. ואי איתא כדברי מעל' עדיפא הל"ל דא"צ כלל ז"נ לראייתה מ"ת דתלינן דמן הצדדים הוא דהרי התשמישים שבינתיים הוי כבדיקה בשפופרת כו'. ואין לומר דהגש"ד וא"ש פליגי על הרשב"א. דלהרשב"א ע"י בדיקת שפופרת שלא מצאה כלום אינה מותרת כשרואה אח"כ כמו שהוא דעת הריצב"א ומש"ה הוצרך לומר דלא הוי חזקה דאילו הוי חזקה לא מהני בדיקה זו שבינתיים. דא"כ קשיא עכ"פ על הרב"י דס"ל כהא"ש כמ"ש אאזמו"ר נ"ע בקונטרס אחרון רס"י קפ"ז. וא"כ למה הוצרך לדברי הרשב"א דלדבריו צריכה ז"נ עכ"פ. ועדיפא מיני' הל"ל דא"צ ספירת ז' נקיים כלל. א"ו פשיטא להו דאין להתירה בלא ז"נ לדברי הכל. ואף הגש"ד והב"י והא"ש וסיעתם מודים לזה:

והטעם נלע"ד פשוט בהקדים להבין דעת הגש"ד והא"ש. דלכאורה דבריהם תמוהים דבשלומא כשבדקה בשפופרת ונמצא דם מהצדדים שייך לומר בידוע שהדם שראתה כבר מ"ת ושהיא רואה אח"כ ג"כ מ"ת הוא מהצדדים. כמו שבשפופרת נמצא ג"כ מהצד. ומש"ה מותרת אח"כ בלי ז"נ. משא"כ בשלא נמצא דם כלל על השפופרת מהכ"ת לתלות יותר שהדם שראתה כבר הוא מהצדדין ולא המקור. כיון שלא נמצא כלום על השפופרת לא מן הצד ולא בראש המוך א"כ מאי חזית כו'. וכבר תמהו ע"ז האחרונים וחלקו על דבריהם לגמרי כמבואר בס"ט ובתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' מ"ג. אמנם הרב אאזמו"ר נ"ע ס"ק י"ג נתן טעם לדבריהם. והוא משום דכיון שביאת הדם תלוי' בגרם כחות שהרי שמשה פ"א ולא ראתה כו'. הלכך טפי איכא למתלי בצדדים מבמקור משום שהאבר דוחק בצדדים בכח ומש"ה י"ל שאותו הפעם שלא ראתה היינו משום שאז לא דחק בכח כ"כ. משא"כ אם הי' הדם מהמקור היתה רמ"ת גם בפעם ההוא כמו שראתה תחלה. דלענין דם המקור לא שייך לומר שאז לא דחק בכח כ"כ שהרי בשום פעם אין האבר דוחק במקור כלל. ואינו מגיע אליו כלל. רק בגמר ביאה נכנס סמוך למקור כמבואר ברמב"ם רפ"ה מהא"ב. וכן מצאתי בתשו' נ"ב שלזה כיון ג"כ הרב המקובל הנודע מו"ה חיים צנזר זצ"ל בהשגתו על דברי הנ"ב. ובזה מובן דברי הב"ח סי' קפ"ז ס"ב יעו"ש. וכיון שכן ממילא מובן דה"ט לא שייך אלא באשה שכבר היתה מוחזקת להיות רמ"ת דהיינו שראתה ג"פ רצופים. וא"כ נתחזקה שהתשמיש גורם לה שיבא הדם. וא"כ כשאנו רואי' אח"כ שבדקה בשפופרת שהוא כמו תשמיש או ששמשה ממש ולא ראתה. א"כ הרי אנו רואי' בה שינוי מחזקתה. ואנו צריכי' לחקור מה טיבו של שינוי זה ואנו שופטים שמסתמא הדם שהי' תחלה הי' מהצדדים וע"כ לא ראתה עכשיו כיון שלא בעל בכח כו' כנ"ל. משא"כ כשלא ראתה ג"פ רצופים מ"ת כלל א"כ לא הוחזקה עדיין כלל לרמ"ת. ופי' שאנו תולים שלא התשמיש גרם לה ראיי' הדם אלא שוסת הוא דלית לה כנ"ל בשם הרשב"א. ופי' שנתקלקל וסתה ופורסת נדה בלא עת כמ"ש אאמו"ז סי' קפ"ז סק"ח. א"כ מנין לנו ראי' ממה שלא ראתה אח"כ פ"א בשעת תשמיש דמהצדדי' הי' הדם תחלה. דאטו בכל עת מחוייבת להיות רואה דם כו' כיון שלא הוחזקה כלל. ולפיכך אם אח"כ היא רמ"ת צריכה ז"נ עכ"פ שהרי אין לנו ראי' שהוא מן הצדדים. וישוב דברי מהרי"ו נלע"ד דס"ל כמ"ש הד"מ והש"ך דבבדיקת שפופרת שלא מצא' כלום מהני שמותרת לשמש עם בעלה אח"כ. אבל מ"מ אם חזרה ורמ"ת אפי' פ"א צריכה ז"נ אלא שמ"מ מותרת לשמש עם בעלה אח"כ עד שתראה ג"פ רצופים ע"ש. ובהכי א"ש דעת מהרי"ו דברוא' בדילוגין נמי מותרת לבעלה אלא שצריכה ז"נ עכ"פ:

ב) ומ"מ לכאורה יש עדיין מקום לבע"ד לחלוק על מ"ש לפמ"ש כאאזמו"ר נ"ע בקו"א סי' קפ"ז בדיבור הראשון. בד"ה ואין לומר דהב"י וב"ח כו' וז"ל. לפמ"ש התוס' רפ"ט ד"ה דילמא מדלא חזאי כו' וא"כ אף ברמ"ת י"ל כן והא דלא נאסרה בפעם א' כו'. וביאור דבריו הוא דהתוס' שם כ' בענין האשה שראתה דם במי רגלי' שאף לר' מאיר דאמר אם עומדת טמאה לא משום דחיישי' דילמא בתר דתמו מ"ר אתו דם. דהלא לא חיישי' אפי' לר"מ מדלא חזאי קודם עשיי' צרכיה או אח"כ. א"כ הדם לאו ממילא אתי' אלא ע"י מ"ר כו' וכ' רז"ל דלפ"ז ה"ה ברמ"ת אפי' בפעם ראשונה נמי י"ל כן מדלא חזאי קודם התשמיש או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתי' אלא ע"י התשמיש וכיון שאפי' ברמ"ת פ"א אמרי' דודאי מחמת התשמיש ראתה. א"כ כשאח"כ שמשה ולא ראתה יש לתלות לכאורה דמהצדדי' הוא כנ"ל. דאל"כ אלא שמהמקור היתה רוא' אז היתה רואה גם עכשיו כו'. אבל באמת זה אינו דאע"ג שבפעם הראשון ראתה מחמת תשמיש ממש. אין ראי' ממה שלא ראתה בפ"ב מ"ת לומר דגם בפעם הראשון הי' מהצדדים. דלעולם י"ל שהי' מהמקור. ומה שלא ראתה עכשיו הוא משום שפעם ראשון מקרה היה. והרי בכל הוסתות הוא כן דיש פעם שהיא רואה ע"י אכילת שום או ע"י קפיצה ופעם אינה רואה. משום שבפעם הראשון היתה מליאה דמים יותר והיתה עלולה לראות יותר. וכנודע מחכמי הניתוח שהדם הוא בגידי המקור וכשמתמלאי' ביותר אזי נפתחי' פיות הגידים . ולכן כשהן קרוב למילואן נפתחים בקלות יותר. וכיון שדרך דם המקור ג"כ לבא ע"י הרגל תשמיש כמבואר בסי' קפ"ו א"כ מש"ה בפעם ראשון שהית' אז עלולה לראות יותר נתפעלה לראות ע"י תשמיש משא"כ בפעם שני י"ל שלא היתה אז מליאה דמים כ"כ. ואין מכאן ראי' לומר שמהצדדים הוא. משא"כ כשראתה ג"פ מחמת תשמיש שנתחזקה לראות מ"ת בכל העתים א"כ מדלא ראתה אח"כ בפעם הד' יש ראי' דמהצדדים הי' הדם ומש"ה תלוי בגרם כחות כו' כנ"ל. וע' עוד בקו"א שם שישב הקושי' הא וסתות דרבנן עיי"ש:

ג) והואיל ואתי לידן דברי רבינו ז"ל נימא בהו מילתא. דלדבריו שכתב דברמ"ת נמי י"ל כמ"ש התוס' רפ"ט מדלא חזאי קודם התשמיש או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתי' אלא ע"י התשמיש. א"כ יהי' קשה על תשו' הרשב"א שבב"י סס"י קפ"ו שכ' וסת הוא דלית לה. ופי' רז"ל עצמו בסי' קפ"ז סק"ח דר"ל שפורסת נדה בלא עת. ור"ל שאין אנו תולין כלל ראיי' הדם במחמת תשמיש. דמש"ה אין אנו מחזיקי' אנו ברמ"ת אפי' ראתה ג"פ עיי"ש. וא"כ ק' אמאי נימא מדלא חזאי קודם כו'. ונלע"ד דבאמת הרשב"א לא ס"ל סברת התוס' ואזדו לשיטתייהו ר"פ האשה. דהתוס' שם הכריחו סברתם. דאל"כ בשעה שמזנקת נמי ליפרוך שמא בא דם כדרכו כשאר אשה שהיא רואה. א"ו מדלא חיישי' להא מוכח דסבירא לי' להש"ס דמדלא חזאי קודם עשיי' צרכיה או אח"כ אלא בשעת עשיי' צרכיה א"כ ודאי המ"ר היו סיבה לראיית הדם. זהו ביאור דבריהם. ומדבריהם למד רבינו ז"ל דברמ"ת נמי י"ל כן שבודאי התשמיש הי' סיבה לראיי' הדם. ולא שפירסה נדה אז ממילא. מדלא חזאי קודם כו'. ואע"ג דרוב נשים אינן רואות מ"ת כמ"ש הב"י סי' קפ"ז. וא"כ האיך תלינן דהיא ממיעוטא מחמת סברא זו מדלא חזאי קודם כו'. מ"מ הרי גם התוס' כ' דמהך סברא פשיטא להש"ס דהמ"ר היו סיבת הדם אע"פ שהוא ג"כ נגד הרוב דרוב דמים מהמקור. ולכל זה אנו מוכרחי' לפי סברת התו' בתחלה. אבל לפמ"ש אח"כ ושמא בשעת זינוק א"א לדם לבא כדרכו שמחמת הזינוק נסתם המעין של דם. ולפ"ז א"כ הא דפשיטא לי' להש"ס דברואה בשעה שמטלת מ"ר היא טהורה ולא אמרי' שמא בא הדם כדרכו מהמקור לאו מה"ט שכתבו הם מדלא חזאי קודם כו' הוא. דמחמת טעם זה לחוד י"ל שלא היו תולין לומר דממ"ר הוא נגד הרוב דרוב דמים מן המקור. ורובא עדיף מהאי סברא. ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. דהא אידי ואידי רחוק מהסברא וא"כ מאי חזית כו' אלא הטעם שמטהרים אותה הוא משום דא"א כלל לדם לבא כדרכו מהמקור בשעה שמטלת מ"ר משום שנסתם המעין של דם. וא"כ עכצ"ל דבא ממקום מ"ר. והנה הר"ן בתשו' סי' מ"ט תפס במושלם סברא זו האחרונה וכ' דקים להו לרבנן שאין דרך דם המקור לצאת עם מ"ר. וכ"כ הרשב"ץ רפ"ט. וכן משמעות הרשב"א בתה"א דקפ"א סע"א. דמשמע התם דמפרש הך פירכא דדילמא בתר דתמו מיא כפרש"י. וזה א"א לפרש אם לא שנאמ' כסברת הושמא שבתוס' דאל"כ יהי' קשה קושיי' התוס'. וא"כ מש"ה גבי רמ"ת כ' שי"ל וסת הוא דלית לה ולא התשמיש גרם לזה דל"ל כלל הך סברא מדלא חזאי כו'. משא"כ הכא גבי מ"ר טעמא אחרינא איכא שא"א כלל כו':

ד) אלא שעם כל זה עדיין אינו מיושב. דמ"מ הניחא להרשב"א אליבא דר' מאיר דר"פ האשה דאינו מטהר אלא ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל ונמצא דם בתוך הספל דאז א"א לחוש דילמא בתר דתמו מיא אתא דם. ולשמא בא הדם כדרכו עם מ"ר א"א לחוש מטעמא דאמרן שאין דרך דם המקור לצאת עם המ"ר. והלכך אין אנו צריכים לר' מאיר לסברא זו שכתבו התוס' מדלא חזאי קודם כו' ואדרבה לא ס"ל האי סברא כלל. ומש"ה חיישי' דילמא בתר דתמו כו'. אבל לר' יוסי שם הרי כ' הרשב"א בתה"א דמטהרי' אפי' נמצא דם על שפת הספל משום דלא חיישינן כלל לדילמא בתר דתמו מיא אתא דם. ועכצ"ל דהטעם כמ"ש התוס' מדלא חזאי קודם או אח"כ כו'. וא"כ כיון דר' יוסי ס"ל סברא זו והלכה כמותו כמ"ש הרשב"א עצמו. וא"כ קשה גבי רמ"ת נמי י"ל כן דמדלא חזאי קודם כו'. וא"כ נשארה הקושי' דלעיל איך כ' הרשב"א וסת הוא דלית לה:

וסבור הייתי לחלק דהא דל"ח לדילמא בתר דתמו מיא מדלא חזאי קודם כו' אין ר"ל דמש"ה אמרי' דבודאי המ"ר היו סיבה ליציאת הדם. אלא דמדלא חזאי קודם אמרי' שמסתמא עם המ"ר יצא הדם ע"ד כאן נמצא כאן היה. ומ"מ היינו חוששי' שמא עם מ"ר יצא הדם כדרכו ממקורה. אלא דהא א"א משום שאין דרך דם המקור לצאת עם מ"ר. וא"כ גבי רמ"ת דבלא"ה אנו יודעי' שהדם בא בשעת תשמיש ממש מ"מ כיון דלא שייך לומר שאין דרך כו' א"כ י"ל דלעולם לא בא הדם מחמת תשמיש כלל. ואע"פ שזה דוחק קצת עכצ"ל כן שלא יהיו ד' הרשב"א סותרי' זא"ז. מיהו בלאה"נ דעת מהר"מ דר' יוסי לא פליג אר' מאיר כלל ביושבת כמ"ש אאמורז"ל סי' קצ"א. וא"כ לדידי' לא אמרינן כלל הך סברא מדלא חזאי כו'. ובהא א"ש המשנה די"ד נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן כו'. והקשו ע"ז הא ברמ"ת הוי ספק שקול שמא מהצדדים הוא וא"כ אמאי חייבי' חטאת (ועיי' מה שתי' בזה רז"ל והוצרך בזה לשיטת התו' דאמרי' מדלא חזאי כו'). ומצאתי בס' הפלאה באה"ע רס"י קי"ז שתירץ משום דמיירי דלא הוחזקה עדיין להיות רמ"ת וא"כ לא תלינן דבא מחמת תשמיש כלל דלא שכיח ומש"ה חייב חטאת דרוב דמים מן המקור. וא"ש לפמ"ש דלא אמרי' כלל הך סברא מדלא חזאי כו' לפ"ד הרשב"א ולפ"ד מהר"מ עכ"פ. ולפ"ז יצא לנו דאף הגש"ד והא"ש מודים דלא מהני בזה התשמיש שבינתיים שלא ראתה להוכיח על התשמיש שראתה דמהצדדים הוא כיון דלא תלינן הראי' ההוא בסיבת התשמיש וכנ"ל סי' א' באריכות. ואף לפ"ד התוס' דאמרי' מדלא חזאי כו' לא מהני כיון דמ"מ אמרי' שמקרה הוא ולא מחזקינן לה כלל לרמ"ת א"כ אין ראי' ממה שלא ראתה בפעם הב' דמהצדדי' הי' וכדלעיל סי' ב'. ואף שהיא רואה כמה פעמי' בדילוג אמרי' דמקרה הי' ומש"ה אין ראי' ממה שלא ראתה בינתיים דמהצדדים הוא. וא"ת הרי גם ברואה ג"פ מ"ת אמרי' דוסתות דרבנן ומדאוריי' ל"ח מוחזקת כלל ואפ"ה מהני התשמיש שלא ראתה אח"כ להוכיח דמהצדדי' הי' כמ"ש הטעם רז"ל בקו"א שם. א"כ גם ברמ"ת פעם א' נמי י"ל כן שהרי חוששת לו כמו שחוששת לוסת שאינו קבוע עכ"פ. וא"כ כיון דחוששת שמא תרא' י"ל דמדלא ראתה שמהצדדים הי'. הא לייא. דמה שחוששת לו לכתחלה היינו שמא תקבענו. אבל כשלא ראתה אח"כ איגלאי מילתא דמקרה הי'. משא"כ בוסת הקבוע. וזה פשוט:

ה) ועוד יש טעם הגון לומר דמשה"נ מודו הגש"ד והא"ש דלא מהני התשמיש שבינתיים שלא ראתה להוכיח דהתשמיש שראתה הי' הדם מהצדדים. דהא בלאה"נ מחולקים רש"י ותוס' אי מהני בדיקת שפופרת תחת בעלה הא'. דלרש"י לא מהני ולהתו' מהני. והנה מהר"מ ב"ב בתשו' הרשב"א סי' תתל"ט פסק כרש"י ומהתימא על הרב"י והאחרוני' שלא הביאו כלל דעתו. וגם הש"ך ס"ק י"ד חשש לסברתם. ואע"ג דהסכמת האחרוני' כהתו' דלא כש"ך כמ"ש רבינו ז"ל. מ"מ הנה בנ"ב סי' מ"ג כ' דגם התו' דס"ל דמהני היינו כשבדקה בשפופרת ונמצא דם על הצדדים דחזינן דהדם מהצדדים הוא. אבל כשלא מצאה דם כלל לא מהני כלל תחת בעלה הא' משום קושיי' הרב"י דאין כל האצבעות שוות. משא"כ כשהוחזקה לכל האצבעות ולכל הכחות דהיינו אחר בעל ג' אז מהני בדיקה זו ג"כ. ולפי דבריו פשיטא ופשיטא דלא מהני התשמיש שלא ראתה בינתיים כשלא הוחזקה עדיין לרמ"ת ג"פ רצופים ומשה"נ י"ל דגם הגש"ד והא"ש דלא ס"ל כוותי' היינו כשכבר ראתה ג"פ רצופים שהוחזקה לכל הכחות עכ"פ. משא"כ בלא ראתה רצופים ודאי דלא מהני לענין לטהרה בלא ספירת ז"נ. הארכתי כ"כ להעמיד דעת הגש"ד והא"ש אע"ג דלדינא לא קיי"ל כוותייהו כדי שלא יהיו דבריהם נגד הטוש"ע בי"ד סי' קפ"ו וקפ"ז ובאה"ע סי' קי"ז דמשמע דבלא ראתה רצופים אינה מותרת בלא ז"נ עכ"פ:

ו) וכ"ז לפ"ד הגש"ד והא"ש. אבל חלוקים עליהם גדולי הפוסקי' כמבואר בדברי רז"ל ס"ק י"ג דלא מהני כלל בדיקת שפופרת שלא מצאה כלום רק לומר דנתרפאה אבל אם רואה אח"כ צריכה ז"נ. ודעת הנ"ב להחמיר יותר דלא מהני כלל בדיקה זו תחת בעל הא'. ודעת הס"ט דאם ראתה אח"כ פ"א נאסרת לבעלה. וא"כ איך נצרף להקל בנ"ד אפי' לצירוף בעלמא דעת הגש"ד והא"ש כיון דחלוקי' עליהם הפוסקי'. וגם לדעתם ג"כ יש להחמיר בנ"ד כנ"ל:

ז) ומעתה יש לעיין בטענה השנית של מעל'. והוא לתלות בבעל. והנה מתשו' הרשב"א שבב"י סס"י ק"ץ אין ראיה להקל דהא התם כתב הרשב"א דהטעם כיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם אפילו שלא בשעת הטלת מ"ר ומצאה בשעת תשמיש ודאי תלינן כו'. וכ"כ רבינו ז"ל בסי' ק"ץ סעי' כ' ע"ש. וכתב בס"ט שם ס"ק מ"ד שכשאינו מוציא אלא בשעת מ"ר י"ל דאינו תולה בו. ואף שבת' שב"י הקיל בזה היינו משום שהיו רק קרטין. וא"כ כ"ש בנ"ד שאין מוציא דם אפילו בשעת מ"ר רק שאנו מוצאי' בו כתמים שי"ל דאין תולין בו. מיהו לכאורה יש לתמוה על הרשב"א למה תלה הטעם משום דאיכא ודאי מכה המוציא דם. הלא הוא ס"ל דלא בעינן שתדע בודאי שהמכה מוציאה דם כמ"ש הב"י משמו סי' קפ"ז. ואפשר שמכאן ראי' לשיטת הש"ך שם דהרשב"א מודה דבעינן שתדע בודאי שמכתה מוציאה דם כו':

ולכאורה י"ל שיש חילוק בין אם המכה היא בהאשה שאז תולי' אע"פ שא"י אם מכתה מוציאה דם משא"כ כשהמכה אינה בה רק באיש אז בעינן שתדע שמוציאה דם. אבל באמת קשה לחלק ביניהם דהא כשהמכה באשה נמי יש ב' ספיקות שמא אינה מוציאה דם ואת"ל שמוציאה שמא דם זה אינו מהמכה. וא"ל דהתם יש לתלות יותר משום שהשמש נוגע במכה. דהא תולי' במכה שבמקור ושם אינו נוגע. וא"כ גם באיש יש לתלות גם פשט ל' הרשב"א שבב"י ססי' ק"ץ משמע דאינו מחלק ביניהם. וגבי כתמי' תנן ותולה בבנה ובבעלה. ואף דבכתמים הקילו לתלות אפי' רק יכולה להגיע מ"מ הא בכה"ג נמי תולה בבעל ג"כ. וא"כ ממילא דה"ה בבדיקת עד תולי' במכה שבאיש ע"ד שתולין באשה כששייך לתלות כגון במוצא' אחר תשמיש ויש לתלות במכה שבאמתו כנ"ד. וא"כ עכצ"ל דהרשב"א ס"ל דבאמת אין תולי' אא"כ ידוע שמכתה מוציאה דם וכמ"ש הש"ך. ולפ"ז לדעת הרמ"א שם יש להקל גם לתלות במכה שבאיש אע"פ שא"י בבירור שמוציאה דם:

אלא שבנ"ד חוכך אני להחמיר גם לפ"ד רמ"א משום דא"י לנו כלל שיש לו מכה. רק מצד הכתמים הנמצאי' בחלוקו סמוך לאמתו. והרי בהדיא גרסי' בנדה ד"ס דאין תולין כתם בכתם. ופסקו כל הפוסקי' כמו שהובא בש"ע סי' ק"ץ סעי' מ"ג. וה"ט משום דלאו מגופא קחזיא. ואם בכתמים הקלים אין תולין כתם בכתם. כ"ש בבדיקת עד שיש בו חששא דאורייתא עכ"פ או ספק דאוריי' או ודאי דאוריי' ממש. וכ"ש כשמוצאת אחר תשמיש מיד שי"ל דארגשה וכסבורה הרגשת שמש ג"כ או הרגשת עד הוא. ול"ד כלל למכה שא"י אם מוציאה דם. דהתם ה"ט משום דסתם מכה דרכה להוציא דם לפעמי' כמ"ש רז"ל ס"ק כ"ג כיון שבודאי יש בו דם נצרר כמו שאמרו אם אין שם מכה קורט דם מניין. משא"כ הכא דהוי רק כתם בעלמא. אע"ג דאין לו במה לתלות כלל. דהא כל כתם עכצ"ל דאין לה במה לתלות ומסתברא דמגופה אתי' כדאמרי' ריש נדה בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתיא כו'. ואפ"ה אין תולי' בו כתם אחר בין להקל בין להחמיר כמ"ש בתשו' רמ"א סס"י צ"ז. וכ"ש בנ"ד שיש להסתפק ג"כ דילמא מנקב הרעי בא הדם. ואע"ג שהכתמים נמצאי' תמיד בחלוקו סמוך לאמתו מ"מ הרי אמרו ר"פ הרואה מן החגור ולמטה טמאה אע"פ שנמצא באחוריה א"כ ה"נ י"ל להיפוך. אלא שיש לדמות זה למ"ש מהרא"י ובש"ע סי' קפ"ז במקום א' בצדדים יש לתלות שמאותו צד בא. משום דאל"כ הי' יורד פעם לצד זה ופעם לצד זה. לכך יש לתלות כו'. וא"כ בנ"ד נמי י"ל כן. מיהו לפי' הט"ז סק"י נ' דזה לבד לא מהני אא"כ בלאה"נ ידוע לה שיש לה מכה אלא שא"י אם מוציאה דם מדכ' וזה שלא כדעת מהרא"י. ואי איתא כמ"ש רז"ל דמהרא"י לא מיירי כלל בידוע שיש לה מכה רק מחמת הוכחה זו א"כ מנלן דרמ"א לא ס"ל כמהרא"י לא ס"ל כרמ"א . בידוע שיש לה מכה כו'. וכ"ד צ"צ ספ"ו וס"ט סק"כ וכ"כ בנ"ב. ולרז"ל נמי ל"ד דהתם את"ל שזהו הוכח' גמורה א"כ אין ספק דטהורה היא משא"כ הכא שאת"ל כן עדיין יש ספק אם הדם שהיא רואה הוא ממנו או לא. מיהו בתשו' נ"ב סי' מ"ו ס"ל דהא דמוצאה במקום א' לא מהני אא"כ מלבד זה יש לה הוכחה שיש לה מכה אלא שא"י אם מוציאה דם לזה מהני הוכח' דמוצ' במקום א' כו'. וכן הביא בס"ט סק"כ דעת קצת פוסקים. ואף שאין כן דעת אאמור"ז ז"ל ס"ק ל"ג . מ"מ לא דמו כולי האי להדדי. ועוד דבנ"ד י"ל דמעלמא אתיא. ואף שלא נמצא רק בכתונת שהיא הלבוש התחתון הא קיי"ל דאין חילוק כמבואר בסי' ק"ץ סי"ח. ואף לפמ"ש הס"ט ב' שו"ת פמ"א שמחלק בין בגדי' שבזמן הש"ס ובגדי' שלנו. וא"כ י"ל דבבגדי האיש לא שייך לתלות בכתמי' שבחלוקו דמעלמא אתיא דהא הטעם דתלינן בהכא מבואר שמא ניתז מבין רגלי' ובבגדי האיש ל"ש לומר הכי שהרי המכנסי' מפסיקי'. מיהו שמא נתקפלו שייך לומר. דהיינו שנתקפל הזופיצע ובית המכנסי'. ואף את"ל דל"ש לומר הכי. מ"מ הרי כיון שאין תולין כתם בכתם אף גם שבעלת הכתם לא הי' לה במה לתלות הכתם א"כ ה"ה נמי בכה"ג נמי אין תולין כתם בכתם כיון דמ"מ לא ברירא מילתא דמגופא קחזיא:

וראיתי להס"ט סס"י קצ"א סק"ה ד"ה ומה שצ"ע מה שרצה להקל ברמ"ת ואין הנדון דומה לראי' דהתם כיון שנמצא בספל יש כאן ספק שקול מתחלה מאיזו מ"ר בא משל איש כו'. והספק השני ואת"ל מהאשה דלמא לא הדור מ"ר כו' הוא רובא להתירא כמ"ש הר"ן דאפי' בעומדת כו' אין דרך דם מקור לצאת עם מ"ר אלא דר' מאיר חייש למיעוטא ומטמא ואף גם אם אין זאת משום שיש רוב כנגדו דרוב דמי' מהמקור מ"מ דמי לר"פ האשה שנתארמלה רוב נשים בתולות נישאות ורוב הנישאות כו' ואיתרע לה רובא והוי ספק שקול עכ"פ. ולדרז"ל עכ"פ איכא תרתי חזקה. ע' עירובין דל"ו. עכ"פ ספק שקול הוא ג"כ וה"ל ס"ס. משא"כ הכא דספיקא דשמא מהאיש ל"ח ספק כלל כיון דאין תולין כתם בכתם. וכ"ש דלק"מ קושייתו לפמ"ש בפמ"א סי' י"ב דלר' יוחנן אין ר"מ מטמא ברישא רק משום כתם ע"ש. משא"כ ברואה מ"ת דהוי ס' דאוריי' עכ"פ. ואפשר ודאי דאוריי' כדתנן (די"ד) וחייבים בקרבן. ועוד דהתם במ"ר הוי ספק א' להחמיר. ואילו גבי רמ"ת יש ב' ספיקות דאת"ל נמי שהאיש מוציא דם מאמתו עדיין יש ספק שמא דם זה אינו ממנו:

ח) אך הנלע"ד שהבעל יעשה לו כיס מעור ותוכו מב"פ נקי ויהי' קשור ודבוק היטב סמוך לאמתו ואז אם ימצאו בו הכתמי' הנ"ל ולא יהיו נמצאי' בחלוקו יהי' ראי' ברורה שמגיד יצא הדם ואז תהי' טהורה בלי ז"נ. אע"ג דכה"ג נמי י"ל דכתם הוא לפמ"ש ר"פ הרוא' בדקה קרקע עולם כו' מיהו לפ"ד הרמב"ם וסיעתו דגזה"כ הוא משום דלא ארגשה זה אינו שייך לנ"ד. אבל לפ"ד רש"י לרב אשי הטעם משום דמ"מ חיישי' דילמא מעלמא אתי' אף שהוא ע"י סיבה רחוקה. א"כ י"ל דמה"ט נמי אין תולי' בו כתם אחר. ומ"מ אין לחוש בנ"ד דדעת רש"י יחידאה הוא שהרי התו' כ' ג"כ דלרב אשי נמי טעמא דטהורה מה"ת הוא משום דלא ארגשה משמע דלהא ל"ח דילמא לאו מגופה הוא. וכ"ש בנ"ד שבודק במתכוין לידע. די"ל דגם לרש"י ל"ח שמא מעלמא אתי' כמ"ש הס"ט בשם השואל במוהרמ"ל סי' ב'. ואף את"ל דגם בכה"ג חיישי' לרש"י היינו לא לטמאותה מדאוריי' משום דגזה"כ דבעינן בירור שהדם מגופה (אלא דק' א"כ עד הנתן תחת הכר ומשוך אמאי טמא הא מיעוטי י"ל משוך וכתמי' יוכיחו) אבל עכ"פ תולי' כתם בזה בכהנ"ל: