א

סימן רצו

בדין ישראל הנעשה ערב בעד העכו"ם הלוה מישראל חבירו ולא קיבל עליו שלא לתבוע הערב תחלה אבל מ"מ אין העכו"ם יכול לדחותו אצל הערב ויכול הו' לתבוע ממי שירצה. אם מותר לעשות כן:

הנה הסכימו האחרונים שאסור לישראל להי' ערב בעד ישראל חבירו הלוה מעכו"ם אפי' קיבל עליו לתבוע גם את הלוה כל שיכול לתבוע את הערב ג"כ תחלה ואם שילם הערב להעכו"ם הריבית אין אומרים לישראל הלוה שישלם הריבית לישראל הערב זולת אם כבר שילם הלוה להערב ג"כ הרבית לא מפקינן מן הערב בדיעבד לא משום דהוה אבק רבית אלא משום שיש מגדולי הפוסקים שסוברים שערב כזה אין בו איסור אפי' לכתחילה מאחר שיכול לתבוע ג"כ את הלוה ואין איסור אלא א"כ שאין לו רשות לתבוע את הלוה דאז הוה הערב לוה של העכו"ם והישראל לוה ממנו. ואפי' נתן לו הרבית מפקינן מני' דהוה ר"ק. כל זה העלה הב"י בסי' ק"ע ופסק כן בשו"ע וגם הרמ"א לא חלק עליו זולת במה שקראו א"ר. וכבר חולקים עליו הט"ז והש"ך. ומשמע מדברי' בב"מ שאין שום חילוק לדינא בין הערב בעד ישראל לעכו"ם ובין הערב בעד העכו"ם לישראל. ולכן בשו"ע סתם וכתב וכן עכו"ם שלוה מישראל ברבית אסור לישראל להי' לו ערב עכ"ל. ולא פי' באיזה אופן ערבות יהי' אסור דסמוך ארישא דערב בעד ישראל לעכו"ם שאין מותר לכתחילה אא"כ קיבל עליו שלא יתבע את הערב כלל כל שימצא להפקיע מן הלוה ואם עבר ושילם הרבית אין מוציאין מן המלוה כל שהי' יכול לתבוע את העכו"ם הלוה ולא הי' מדחה אותו אבל אם הי' מדחה אותו הוה רבית קצוצה ומוציאין כנ"ל. וכ"פ בש"ך ס"ק ג' דכל שיכול לתבוע את הערב אסור (והוא כ' דאפי' המתירי' בכה"ג בערב בעד ישראל לעכו"ם הכא מודו דאסור. וא"כ הי' אפשר לכאורה לומר לדבריהם דאפי' עבר ושילם מפקינן מיני' כיון דכ"ע מודו בזה דאסור ואנן קיי"ל דרבית דערבות הוי ר"ק. ומ"מ נראה דמודה הש"ך דלא מפקי' מיני'. חדא דהמעיין בב"י יראה שיש פוסקי' מהמתירים בערב בעד ישראל לעכו"ם שמתירים ג"כ בערב בעד עכו"ם לישראל בכה"ג. ועוד דמדברי הש"ך בס"ק ב' יראה שיש לומר דכאן שיכול לתבוע גם את הלוה לא הוי אלא א"ר. וא"כ פשיטא דלא מפקי' מיני' ויוכל המלוה לומר קים לי'). אמנם הרמ"א כ' בהג"ה דאם התנה עם העכו"ם שכל זמן שיש לו לפרוע לא ידחנו אצל הערב שרי לקבל הקרן והרבית מישראל אם לא יפרע העכו"ם. עכ"ל. משמע בהדי' אעפ"י שהי' יכול לתבוע ג"כ את הערב מותר לכתחילה כל שיכול לתבוע את הלוה. שהרי לא הזכיר תנאי אלא עם העכו"ם ולא עם הערב. וכמ"ש הב"י אם התנה הערב עם המלוה שלא יתבענו אא"כ אין ביד העכו"ם כו' עכ"ל. אלמא דרמ"א לא איכפת לי' בערב כו' שיכול לתבוע את הלוה ג"כ:

וליכא למימר דקא' אסתם ערב דבדינינו אינו יכול לתבוע תחלה. אלא דמ"מ כאן בעכו"ם הי' אסור שהרי העכו"ם ידחנו אצל הערב. וא"כ הוי הערב לוה של ישראל ולזה מועיל שהתנה עם העכו"ם שלא ידחנו. וא"כ ממילא עם הישראל הערב יתנהג כדינינו ולא יתבענו. אבל אם פי' בהדיא לגבות ממי שירצה אעפ"י שאין העכו"ם מדחהו אסור. הא ליתא דהרמ"א קאי על דברי המחבר דמפרש בסתם ערב שלהם ג"כ אין הלוה דוחהו אצל הערב שהרי הביא י"א דוקא בשלוף דוץ היינו שהלוה מדחהו אבל סתם ערב אינו כן אלא יכול לתבוע שניהם ואפ"ה אסר המחבר גם בעכו"ם שלוה מישראל להי' לו ערב משמע כה"ג ולא שרינן מה"ט דכיון דמצי תבע לעכו"ם לא יתבע לישראל חבירו דישראל בישראל ודאי בדינינו דיינינן להו. ואם הי' בדע' הרמ"א להתיר מחמ' הך סברא ולחלוק על המחבר הי' לו לבאר זה בפירוש. שהרי מפורש הוא בדע' המחבר לאיסור בסתם ערב. אלא ע"כ בסברא גם הרמ"א מודו דאסור דמ"מ העכו"ם יודע שעיקר סמיכתו על הערב ולכן לא ישלם להמלוה בלא הערב עכ"פ אם כי לא יוכל לומר לו לאו בע"ד דידי את מ"מ גם הערב מחשב בע"ד דידי' ודהמלוה. ע"כ אסור. אבל אם התנה עם העכו"ם שלא יכול לדחותו כל זמן שיש לו לפורעו א"כ ידע העכו"ם שעיקר סמיכתו הוא עליו ואין הערב אלא ליתר בטחון אם לא יהי' לו במה לפרוע וע"כ מחשב העכו"ם עיקר הלוה ושרי לפרוע לישראל הערב. ר"ל אעפ"י שיש לו במה לפרוע אלא שאין המלוה רוצה לקום בדינא ודיינא בהדי' עכו"ם להוציא ממנו חייב הערב לפרוע מאחר שהי' רשאי להפרע ממי שירצה דעיקרא דמילתא בתר דעתא דעכו"ם אזלינן על מי הוא סומך. ולכן בישראל שלוה מן העכו"ם אע"ג שהתנה לפרוע ממי שירצה אסור דאנן סהדי דדעתי' דעכו"ם אערב ולא אלוה שהרי עיקר בטחון שלו על הערב הוא. וגם עתה יוכל לתבוע ממנו תחלה למה לו ולצרה הזאת למשתעי בהדי לוה. אבל בעכו"ם שלוה מישראל והתנה שחייב לפרוע להמלוה ולא לדחותו מה איכפת לי' בהא אדרבא טפי ניחא לי' לפרוע להמלוה שיהי' נאמן אצלו בפעם האחרת. וכיון שדעתו של עכו"ם בתר מלוה גרידא א"כ הרי הוא לוה שלו ושפיר דמי לישראל לפרוע לו קרן ורבית בעד העכו"ם. ודבר זה אינו מבואר בשו"ע לאיסור אף כי מדבריו בב"י נראה שסובר גם זה לאיסור לדע' רש"י דאסר קבלן בישראל הלוה מן העכו"ם וס"ל דה"ה בעכו"ם מישראל. מ"מ כאן בשו"ע אין זה מפורש לאיסור וסמך רמ"א עצמו לדינא על דע' הרשב"א וסייעתו שמתירים קבלן בישראל מעכו"ם וה"ה בעכו"ם מישראל כמבואר בב"י ב' תשובות הרמב"ן וגם אפשר לומר דרש"י וסייעתו נמי מודו בעכו"ם מישראל דשרי קבלן כל שהתנה בפי' עם העכו"ם כנ"ל דעיקרא דמילתא בדעתא דעכו"ם תלי ולכן פ' רמ"א בסתם דכה"ג שרי ולא חשש לדברי הר"ן:

ובהכי יתיישבו דברי הטור על מכונם דמריש דבריו משמע דסובר כדעת רש"י שלא התיר אא"כ קיבל עליו בפירוש שלא לתבוע הערב כלל ובסוף דבריו כתב שאם התנה עם העכו"ם שלא ידחנו מותר. משמע דאין איסור אא"כ מדחה אותו דהיינו שלוף דוץ וכדע' הרשב"א ודעימי'. ולפמ"ש יבא על נכון דברישא בישראל מעכו"ם אין היתר אא"כ קיבל שלא לתבוע כלל לערב דדעת' דעכו"ם המלוה בתר ערב גרידא כל שיוכל לתובענו. ובסיפא דמיירי בעכו"ם מישראל כל שהתנה שלא ידחנו מותר דדע' דעכו"ם הלוה בתר מלוה גרירא כשהתנה ואין איסור אלא בשלא התנה אפי' ערבות סתם דלאו קבלנות ולאו שלוף דוץ נמי אסור. ובשהתנה אפי' קבלנות נמי מותר מאחר דגם העכו"ם יודע שהמלוה הו' מלוה שלו ולא הערב. והב"י שרצה להוכיח מסוף דברי הטור הנ"ל דסובר כרשב"א לא משום דלא נחית לפלוגי בהכי בין ישראל מעכו"ם לעכו"ם מישראל דודאי איכא לפלוגי כנ"ל. דבעכו"ם מישראל ודאי יש להתיר בשלא ידחנו ובישראל מעכו"ם א"א להתיר בכה"ג. אלא עיקר דיוקו שם אינו אלא להוכיח דסתם ערב הוא שלוף דוץ מדצריך לזה תנאי לשלא ידחנו משמע הא בלא"ה הוי מצי מדחי לי' הגם שאין זה מוכרח וכמשנת"ל דעיקר ההיתר הוא מה שהתנה כן בפירוש אף שבלא התנאי נמי הכי הוא מ"מ פשוט הלשון משמע טפי דבלא תנאי הוה מצי מדחי לי' וא"כ היינו שלוף דוץ. והטור הא סתם ברישא הטעם דאסור להי' ערב משום דדינא דעכו"ם כו'. אלמא דלא מיתסר אלא בדינא דעכו"ם דהיינו שלוף דוץ. וע"ז השיב רמ"א בד"מ. דהא ברישא פי' הטור דאינו מותר אא"כ קיבל עליו בדיני ישראל. אלא ע"כ אף אם יסבור הטור דסתם ערב היינו שלוף דוץ מ"מ לא מוכרעת מילתא דכל דלאו שלוף דוץ שרי ולכן ברישא אין היתר אלא בדינינו דאל"ה דעתי' דעכו"ם בתר ערבא גרירא ובסיפא בסתמא נמי אין היתר אלא בכה"ג. אבל אם התנה בפי' שלא ידחנו מותר בסיפא זה נ"ל נכון בדע' הטור ורמ"א הנמשך אחריו:

שוב ראיתי דאפשר אפי' בלא התנה בפי' נמי מתיר רמ"א כל שהמנהג הו' כן שיכול לתבוע את הלוה אף אם יוכל לתבוע ג"כ את הערב מ"מ ס"ל דעיקרא דמילתא בתר דעתי' דמלוה אזלינן למי הוא מלוה. וזהו דע' הראב"ן שהבי' הב"י דמשמע מיני' דאפי' בערב שלוף דוץ שרי בקנין משום דודאי דעתי' דמלוה אהתירא ולא אאיסורא. ואיהו חפץ שיהי' העכו"ם לוה שלו ולא הישראל. וראבי"ה פליג עליו בהא דכיון דשלוף דוץ הוא ע"כ נעשה הישראל לוה שלו כיון דלא מצי לאשתעי כלל בהדי עכו"ם אבל כל היכא דמצינן למימר שהעכו"ם יש לו שם לוה מודה גם ראבי"ה דמותר דודאי דעתי' דישראל המלוה אהתירא שיהי' העכו"ם לוה שלו ולא הישראל ולא דמי לישראל הלוה מעכו"ם דהתם דעתי' דעכו"ם המלוה בתר ערב גרירא כל שלא נתק ממנו לגמרי בפי'. ומדברי רמ"א בד"מ נראה שתופס עיקר כסברת הראב"ן אלא לא רצה להקל כולי האי להתיר אפי' בשלוף דוץ ולא התיר אלא בשיכול לתבוע ללוה אף אם יכול לתבוע לערב ג"כ דדעתי' דמלוה ישראל אלוה ולא אערב. ואפ"ה לא כ' בל' פלוגתא על המחבר שאין זה מפורש בדברי המחבר לאיסור אלא בערב דומיא דרישא דדעתי' דמלוה עליו. אבל הכא לאו דעתו עליו וגם דעת הטור יש לפרש כן. שהרי כ' כל שנהגו כן ומסתמא ג"כ בכאן הדין כן. ומה שכ' הרא"ש ב' התוספתא דחד דינא אית להו לישראל הלוה מעכו"ם ועכו"ם הלוה מישראל. לאו למימר דלגמרי שוין הן אלא בא לאפוקי מדעת הראב"ן דלעיל דעכו"ם הלוה מישראל לגמרי שרי אפי' בשלוף דוץ. ולזה הבי' מהתוספתא דבחדא מחתא מחתינהו כלומר כי היכא דבישראל הלוה מעכו"ם לא שרי אלא בשיקבל המלוה העכו"ם להנתק מן הערב ה"נ בעכו"ם הלוה מישראל לא שרי אלא בשיכול המלוה להנתק מן הערב. אבל הא כדאי' והא כדאי' וכנ"ל. ותדע דלא לגמרי כי הדדי נינהו שהרי גם הנ"י הבי' הך תוספתא ולדידי' בישראל הלוה מעכו"ם מותר קבלן ובעכו"ם מישראל אסור. אלא ע"כ דלא מדמי להו לגמרי:

ואחר כל הדברים האלה יש לי לתמוה הרבה על הש"ך שכ' בפשיטות לאסור קבלן בישראל מעכו"ם. חדא שאין זה במשמע לשון הרמ"א והו' פי' כן על הש"ע ואיך יפרש אח"כ דברי הרמ"א (גם דברי הש"ך בס"ק ד' לא ידעתי להולמם. ואולי גירסא אחרת הי' לו ברמ"א). ועוד דגם בעיקר הדין לא ידעתי למה חשש לדברי הר"ן דיחידאה הוא שהרי הראב"ן והתוס' (בפ' איזהו נשך דע"א סד"ה כיון שנשא ונתן כו') התירו אפי' בשלוף דוץ (ובתוס' מבואר הטעם כמש"כ למעלה דדעתי' דמלוה אעכו"ם הלוה ולא אערב ולכן הביא רמ"א דבריהם כדברי הראב"ן עם כי יש לפרשם בסתם ערב קבלן דמהטעם שכתבו מוכח כנ"ל דבתר דעתי' דמלוה אזלינן והרי אין דעתו ליטול רבית הבאה מכיס של ישראל). ובמרדכי בשם ראבי"ה ובהג"א מבואר ג"כ שלא אסור אלא בשלוף דוץ וכמ"ש הב"י. והרשב"א וסייעתו נמי כתבו בהדיא דגם בעכו"ם מישראל שרי קבלן. וכמו שכתב ב"י בשם תשובת הרמב"ן. וגם רש"י וסייעתו דאסרו קבלן בישראל מעכו"ם מ"מ י"ל הא דמודה בעכו"ם מישראל דשרי קבלן ומטעם הנ"ל שהרי התוס' לא נחלקו על רש"י בישראל מעכו"ם ואפ"ה התירו בעכו"ם מישראל לכל הפחות קבלן. (ואם נאמר שנחלקו ולא אסרו בישראל מעכו"ם אלא שלוף דוץ. הא פשיטא דיהי' מוכח שבעכו"ם מישראל אפי' שלוף דוץ שרי שהרי מה דאסר בישראל מעכו"ם קא שרי בעכו"ם מישראל כדמוכח מדבריהם). ומדברי הרא"ש וטור ג"כ משמע הכי (ומ"ש בד"מ שבאשר"י לא הבי' כ"א דע' רמב"ן צ"ע ולא מצאתיו כעת) דכל שאין העכו"ם מדחהו אעפ"י שהו' יכול לתבוע את הערב שפיר דמי וגם דע' הרמ"א דבריו הוא נראה כן וכנ"ל. וטעמם מסתבר. כ"ז כתבתי להלכה. אבל למעשה חלילה להקל ולסמוך על דברי באיסור רבית החמור נגד הש"ך. שוב מצאתי שגם הגאון אדמו"ר נבג"מ בשו"ע שלו בה' רבית סעי' ס"ד פסק כהש"ך דאסור להיות ערב קבלן בעכו"ם הלוה מישראל. ע"כ חלילה להקל ראש נגדו:

אמנם הא פשיטא דאם עבר ופרע לא מפקינן מיני' דיש לסמוך על הפוסקים המתירי' להיות ערב קבלן ומסתברא לי דגם בערב שלוף דוץ לא מפקינן מיני' בעכו"ם הלוה מישראל. דיכול לומר קים לי' כהתוספות וראב"ן. ול"ד לישראל מעכו"ם דפסקו האחרונים דמפקינן בשלוף דוץ (אעפ"י שבעה"ע מתיר שהרי מפרש הסוגיא דוקא בעכו"ם מישראל) חדא דבעה"ע יחידאה הוא וכל הפוסקי' חלקו עליו בפירש"י מה שא"כ בנ"ד שהרבה מהפוסקי' לא גילו דעתם בדין זה כרש"י וסייעתו ואפשר דמודו להתוס' וראב"ן. ועוד שגם בעה"ע אפשר דמפרש הסוגי' בע"ק אבל בשלוף דוץ מודה דגם בישראל מעכו"ם אסור. הלכך לא שייך למימר קים לי מאחר דלא ברירא לן דעתי' יש לנו להשוותו לדע' כל הפוסקי' שאסרו שלוף דוץ גם בישראל מעכו"ם. (ולפ"ז יהי' מוכח דע' בעה"ע דבעכו"ם מישראל אסור אפי' לאו שלוף דוץ) משא"כ בנ"ד שהמתירי' התירו בפי' ע"כ שפיר י"ל קים לי' בצירוף דע' הרמ"א דס"ל דהוה א"ר ואפי' בערב שלוף דוץ וכדמשמע בדבריו להדיא בהג"ה וכ"מ בש"ך סק"ב דלהרמ"א אפי' בשלוף דוץ לא מפקינ' מיני' אם כבר פרע (אלא שבסוף דבריו כ' וז"ל ובהכי ניחא מה שהניח בתימה על הר"י קרק' והרב די"ל דבש"ס מיירי בשלוף דוץ עכ"ל. משמע דבהכי מעלה ארוכה גם לקושית הרב. וזה תימא דהב מפרש בשלוף דוץ כתב דהוי א"ר וכנ"ל וצ"ע) ולענין מה שהקשו על הרמ"א דבגמרא משמע דהוה רבית דאוריי' שהרי מן הפסוק הוכיח דערב מותר ואפ"ה הקשה כיון דדיני' דעכו"ם כו' אלמא דמדאוריי' אית לן למיסר מה"ט דאי לא לשני לי' דאה"נ דמדרבנן אסור מהאי טעמא. לענ"ד החלושה נראה דאין זה הכרח כלל. דא"ה דהבריי' לא שרי אלא מדאוריי' הוה לי' לפרושי אבל חכמים אמרו דאסור לעשות כן כדאשכחן הכי בכמה דוכתי בש"ס (ומהם בנדה אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים שאסור כו'). אלא ע"כ אפי' מדרבנן שרי. ועוד בע"כ מה שלמדו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא בעלמא דבלא הפסוק נמי משום מאי הוה לן למיסר מדאוריי' לפי המסקנא דמיירי בערב בדיני ישראל. דלא מבעי' לדע' בעה"ע דמיירי בעכו"ם מישראל פשיטא שאין שום איסור לערב וליכא למימר שעובר על לא תשיך לאחיך וכאן פי' גורם לישראל שישוך את העכו"ם הא ליתא דכיון דהישראל מותר לנשכו אין עליו משום לא תשיך. גדולה מזו כתבו לענין מומר שמותר לישראל ליקח ממנו רבית שאינה מצוה להחיותו. ולכן גם המומר אינו עובר משום לא תשימון והל"ל אבל אתה נעשה לו ערב ועד. אלא ע"כ דגם בזה כיון שהלוה מותר ליתן לו רבית אין עוברין משום לא תשימון עליו נשך דנשך דאיסורא משמע (כמו לא תשיך דאיסורא וכנ"ל במומר). וא"כ מה צריך לימוד מקרא דלא תקח מאתו. אלא ע"כ דקרא אסמכתא בעלמ' והבריי' דינא קמ"ל דערב מותר אפי' מדרבנן ולכן שפיר מקשה דעכו"ם בתר ערבא א"כ אית לן למיסר מדרבנן דמעיקרא נמי ידע קושטא דמילתא דדיני דעכו"ם כו'. א"כ לא הוצרך קרא לזה דלא אסרה תו' אלא רבית הבא' מלוה למלוה וכסברת רמ"א כנ"ל וכן ברור ליישב דע' רמ"א. וגם לצד א' דרבית שכ' הש"ס י"ל דל"ד דהכא אין הישראל מרויח כלום מן הישראל אפי' לבסוף. וגם שם הא פסק הרמ"א דהוי א"ר כמבואר ס"ס קס"ד וכמ"ש הש"ך רס"י קע"ד שם. ונראה בעיני שגם הב"י מודה בכאן דהוה א"ר ומ"ש לענין דיעבד היכא [דקיימי זוזי] שבקינן להו כדין הספיק' דהמע"ה כו'. לאו משום דלדעת רש"י הוה מפקי' מיני' דליתא דא"ר הוא אלא דנ"מ לענין אם תפיס הערב משל לוה שלא בידיעתו דמשום א"ר הוה מפקי' מיני' וכמ"ש בש"ע סי' קס"א ס"ד דלא אמרו אינה יוצאה אלא כשאכל מדע' הלוה אבל הכא דמספקא לן שמא כהרשב"א וסייעתו דלאו רבית היא כלל יוכל הערב לומר קים לי' כהרשב"א ואפי' תפס שלא ברשות לא מפקי' מיני'. וכיון שלא מצינו מי שיסבור בפי' דהוה ר"ק והרמ"א פסק בהדיא דהוה א"ר שפיר יש לסמוך עליו בכה"ג שכתבתי. ולא מפקינן מיני' דישראל המלוה לעכו"ם ע"י ערב ישראל אפי' בערב שלוף דוץ כנלע"ד: