א

סימן רצד

ע"ד הבית העצים שקנה הר' יונה מהר' שמעון בשטר וכסף ובו ביום עשה לו הרר"י שטר בחזרה לר"ש שכשיחזיר לו הכסף יחזיר לו הבית ולא נז' קנין בשטר זה. ועתה מחזיר ר"ש הכסף להרר"י ואין הרר"י רוצה להחזיר לו מפני שלא היה קנין וא"כ במה יתחייב. ור"ש משיב שהרי מתחלה נדברו ע"ד כן רק שעשה לו השטר אח"כ ועוד דגם בשטר זה די שיתחייב להחזיר לו. גם ר"ש תובע ממנו שכירות עבור הקלייט שלו ד' שנים כיון שמחזיר לו מעותיו אם כן אין זה מכר וכשנשתמש בהקלייט ה"ל רבית קצוצה ויוצאה בדיינים:

גרסי' פרק אז"נ דס"ה ע"ב מכר לו בית מכר לו שדה (ונתן לו כל דמיו) ואמר לו (מוכר) לכשיהיו לי מעות תחזירם לי (ע"מ כן אני מוכר לך שכשיהיו לי מעות החזירם לי וטול מעותיך) אסור (דנמצא שאין זה מכר וכשאכל פירות שכר מעותיו עומד ונוטל). לכשיהיו לך מעות אחזירם לך (הלוקח אמר לו מאליו כן) מותר (ולקמיה מפרש טעמא). ובגמרא מאי שנא רישא מאי שנא סיפא אמר רבא סיפא דאמר לי' מדעתו (אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין הלכך מותר דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו אבל רישא שע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא) עכ"ל הגמ' ופרש"י. מזה מבואר דכל היכא שהלוקח בעל כרחו צריך להחזיר לאו מכר הוא. ואפי' הלוקח מעצמו התנדב א"ע כן אחר גמר המכירה רק שעשה הדבר בקנין עד שמוכרח להחזיר לאו מכר הוא דאל"כ לל"ל דאמר ליה מדעתו הל"ל סיפא מיירי שאמ"ל כן אחרי שכבר נגמר המכר ומש"ה תנא לכשיהיו לך מעות אחזירם לך דהלוקח מתנה משום דעכשיו אין ביד המוכר להתנות כיון שכבר נגמר המכר. ומדלא מתרץ הכי רק דאמ"ל מדעתו וא"כ א"א כלל לתובעו בדין וכ"כ רש"י לקמן דס"ז בפי' נעשה כמאן דא"ל מדעתי' אתמר ואין עליו לכופו. משמע הא כל היכא שיוכל לכופו אסור אף שנעשה התנאי אחרי נמכר לו. והטעם דאע"ג דבשעת המכירה הי' היתר גמור מ"מ עכשיו שביטל ועשה שטר וקנין הגורם שיוכל להיות צד אחד ברבית ה"ז אסור. וכה"ג הוא בענין חכירי נרשאי דאסור בגמרא דס"ח ע"א ולפרש"י ר"ק הוא והרי התם ג"כ נעשה האיסור אח"כ דבשעת המשכנתא היתר היא כגון משכנתא באתרי דלא מסלקי לפ"ד רש"י ואעפ"כ כשחוזר בעל השדה וחכרה ממנו אז אח"כ נעשה איסור גמור וה"נ י"ל בנ"ד. ואין לומר כיון דבפרק בתרא דערכין דל"א פליגי תנא דמתני' דהתם עם תנא דברייתא דלתנא דברייתא במוכר שדהו ע"מ שיחזיר לו ה"ל צד א' ברבית ולתנא דמתני' אפי' צד א' ברבית לא חשיב ע"ש בפרש"י. וא"כ לא נפליג מחלקותם כ"כ וראוי לומר דעד כאן לא פליג תנא דברייתא על המשנה אלא כשהתנאי נעשה בשעת המכר דאז נראה שהמכר אינו כלום. משא"כ כשבתחלה נעשה המכר בטוב לגמרי ואח"כ עשה לו השטר י"ל דלא פליג ג"כ תנא דברייתא ע"ז לומר דלא חשיב כלל צד א' ברבית ומותר לדידי' ג"כ. אך זה אינו דלרש"י לא ס"ל כלל להקל מסברא משום שלא נעשה התנאי בשעת המכר. והנה בגמ' כאן ובמגילה דכ"ז מוכח בהדי' דקיי"ל בפשיטות כתנא דבריי' דערכין. וגם לפי' התוס' בערכין שם. גם תנא דמתני' אינו חולק כלל בזה וכאשר כתבתי לדעת רש"י כן פסק בעה"ת שער מ"ו ח"ד דין י"ט וכ"ד התה"ד סס"י ס"ג הובא ג"כ בש"ע סי' קס"ט בסוף ההג"ה שבסעי' י"ח כמ"ש הגר"א בסי' קע"ד סק"ח ומה שכ' עליו וליתא עיי' בדרישה בח"מ סי' ר"ז סי"א דאדרבה לשון הג"א והוא דקנו מיני' מורה כפי' התה"ד דאם כוונת הג"א כהרשב"א הל"ל ואפי' קנו מיני' ע"ש וכ"ד הטור ח"מ שם וכ"ד ת"ר בב"י שם. ובגי"ת שמ"ו ח"ד סי"ט מבואר שכ"ד רוב הראשונים ז"ל דכל שהתנאי קיים כגון שנעשה בקנין אפי' נעשה אחר גמר המכר אסור. אך מדברי הרמב"ם לא נראה כן להרב"י אלא דכל שנעשה התנאי אחר גמר המכירה שרי אע"פ שנעשה התנאי בקנין וכ"ד הרשב"א וכ"פ בב"י בש"ע י"ד סי' קע"ד ובח"מ סי' ר"ז. וכן פי' מהריב"ל ח"ג סי' ע"ד בהרמב"ם. אולם הגי"ת שם פי' ד' הרמב"ם אפי' נעשה התנאי אח"כ וכ"פ בשו"ת מים רבים סי' ל"ד. וא"כ לפ"ז לפ"ד רוב הפוסקים יש בזה איסור ריבית אפי' עשה לו השטר אח"כ דמ"מ זה הי' ודאי כוונת המוכר שלא יהי' מכירה חלוטה ולכן לדעת הגי"ת גם להרמב"ם אסור ואצ"ל לדעת רש"י ובעה"ת והטור והתה"ד וסייעתם:

עי' תשו' מים רבים חי"ד סי' ל"ד. פי' דמיירי אחר מתן מעות קודם שהחזיק ולא עשה שטר אז ה"ל פטומי מילי א"כ בנ"ד שעשה שטר ע"ז וכ"ש שהתנה המוכר עליו לקיים אם נדבר קודם גמר הקנין אע"פ שעשה השטר אח"כ:

והנה לפמ"ש בתשו' הריב"ש סי' ש"ה הוי נ"ד ריבית קצוצה ע"ש כמש"ש וכי אמרי' התם בערכין ריבית בבתי ערי חומה ריבית גמורה הוא אליבא דרבנן היינו היכא שנתברר הספק לאחר מיכן ונתבטל המכר אז הוי רבית קצוצה לרבנן אע"פ שהי' אפשר שלא יבא לידי כך ובבית בבתי ערי חומה הי' מן הדין ריבית קצוצה אלא שהתירה התורה ופי' בירושלמי כאן התירה כלומר בבתי ערי חומה ולא במקום אחר אלמא דכגון זו במקום אחר אסור מן התורה עכ"ל ע"ש ועיי' בתוס' פרק אז"נ דף ס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכור שדעת רש"י ג"כ דהוי ר"ק וכן נטו הם ז"ל וכן פסק בש"ע י"ד רס"י קע"ד ואע"פ דהש"ך שם כ' וז"ל ולדברי האומרים דמשכנתא בלא נכייתא הוי א"ר לעיל סי' קע"ב ה"ה הכא עכ"ל. ודין זה ודאי אמת ויציב דהא צד אחד בריבית קיל ממשכנתא כמ"ש התוס' בערכין לר' יהודה ע"ש. אך במשכנתא בלא נכייתא לדברי האומרי' דהוי א"ר זהו דוקא בשדה אבל בבית וחצר ס"ל לרש"י והרמב"ם והרבה פוסקי' דהוי ר"ק ואע"פ שר"ת חולק השיגו עליו התוס' מסוגיא דערכין. ונ"ד בקלייט ה"ל כחצר ובית וה"ל ר"ק. אלא שרמ"א בסי' קע"ב סעי' א' בהג"ה כ' דנהגו כר"ת אך בנ"ד אפי' לדעת ר"ת ה"ל ר"ק כמ"ש הט"ז שם סק"ב ואפי' לדעת ר"ת אם כותב לו אחריות כו' ובנד"ז שנז' בהצעטיל שאם יהי' איזה סיבה תחזיר לו הח' רוכ"ס הוי ודאי ר"ק גם לר"ת לכן נ' דיכול לנכות לו מן השמונה רוכ"ס שיווי שכירות הקלייט עבור השנים שנשתמש בהן הרר"י בלי שכירות. רק לפ"ד הרב"י שפסק דכל שנעשה התנאי אחר גמר המכירה מותר א"כ לדידי' שרי. ואע"פ שנתבאר דרוב הפוסקי' ס"ל להחמיר כנ"ל ולדבריהם הוי ר"ק מ"מ י"ל דיוכל ר"י לטעון קים לי כהש"ע א"א לנכות לו. וי"ל דהוא הנק' מוחזק בהקלייט כיון שהיא בחזקתו והוא משתמש בה. ויש ללמוד זה מדין משכנתא בלא נכייתא דאי אכיל פירי לא מסלקינן לי' דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא אלמא דהוא חשוב מוחזק והגם שיש לחלק דהתם מה שאכל לד"ה לא הי' רק א"ר וכיון דדין א"ר הוא דלא מפקינן ממלוה ללוה מש"ה הוא נק' מוחזק דהא עכ"פ מדאוריי' כדין ירד בה וגם מדרבנן אינו רק איסור לכתחיל' ולא דיעבד ע"כ א"א לגרוע חזקתו מחמת זה על הקרן אבל בנד"ז שי"ל דהוי ר"ק א"כ לפ"ז יש ספק גמור בעיקר חזקתו אם ירד בה שלא כדין דאוריי' וא"כ מוקמינן לה בחזקת מרא קמא וה"ל כנכסי דבר שטיא ול"ד לתשו' הרשב"א שהביא הרב"י בח"מ סי' כ"ט מחודש י"ג דהחשיב הלוקח למוחזק אע"פ שיש ספק כו' דשאני התם שלדברי הכל כדין ירד והחזיק בהקרקע משא"כ לדידן שיש ספק שמא ירד באיסור דר"ק כו' ועוד דנ"ד שאני דגוף הקרקע שעומד עליו הקלייט ודאי לא מכר לו רק הקלייט לבד א"כ הרי הקלייט עומדת בחזקת הר"ש בקרקע שלו. ועוד דבנ"ד גם להרב"י יש להחמיר כיון שהיא באחריות ר"ש מכל הסיבות כו'. וכ"ז לפי ההנחה שאחר המכירה נעשה השטר אבל באמת אין נ' כן מהענין ובוודאי נדבר מקודם וכיון שכן הוי ר"ק לכ"ע:

וגם באמת מוכרח בש"ס דב"מ דק"י ע"א דגבי משכנתא חשבינן את הלוה למוחזק ע"ש בהדיא דאמרי' קרקע בחזקת בעליה (דהיינו הלוה) עומדת לכל ספק אפי' לגבי הפירות כו' וא"כ הא דאמרי' גבי א"ר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא היינו דוקא לענין א"ר לבד מטעם הנ"ל אבל לשאר ספק ממש פשיטא דבחזקת בעליה עומדת וא"כ הכא דהוי ספק אם הוי ר"ק או לא אם הי' זה כדין משכנתא י"ל ודאי דמוקמינן בחזקת הלוה רק י"ל הכא שאני כיון שמכרה לו הוי בחזקת הלוקח וכשיש ספק מוקמינן בחזקתו. אם מפני שמתחלה הי' המקח כדין לד"ה. רק אח"כ כשעשה לו השטר נולד ספק וא"כ ה"ל כדין תשו' הרשב"א הנ"ל ואם מפני שעכשיו הלוקח מוחזק בה וה"ל כההיא דאמרינן בפרק מי שמת דקנ"ד ע"ב ארעא בחזקת לקוחות הוי קיימי דהיינו שהם ירדו לתוכה כ"ה ברשב"ם ותוספות דלא כתשו' הר"ן סי' ל"ט כמ"ש במ"א. הרי מפני שהם ירדו לתוכה ברשות חשבינן להו מוחזקי' אע"פ שיש ספק שהמכירה הי' שלא כדין שמכר פחות מבן עשרים דאכתי לא ידעינן דחזקה אין העדים חותמים עהש"ט אא"כ נעשה בגדול ע"ש וא"כ ה"ל ספק ממש ומ"מ לא מפקינן מהלקוחות משום דארעא בחזקת לקוחות קיימי וה"נ י"ל כן כיון שהקלייט עומדת בחזקת מהררי"ו והוא המשתמש בה ע"פ שטר מכירה שיש לו על קלייט זו א"כ אע"פ שיש ספק גדול שהמכירה היא באיסור דר"ק עכ"ז אין מוציאין מחזקתו מספק משום דהוא נק' מוחזק:

אך באמת זה אינו חדא דהש"ך סוף הלכות רבית כ' היכא דאיכא ספיקא דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אם הוי רבית קצוצה או א"ר כו' ע"ש לפ"ז בנ"ד דלרוב הפוסקים הוי ר"ק מוציאין מידו אף אם הוא נק' מוחזק ולא דמי לשאר ספק ממונא משום דהוי ממונא שיש בו איסור ל"ת ועוד והוא העיקר שי"ל דבנ"ד אין נק' מוחזק אע"פ שירד ברשות דכיון דסוף סוף ארעא לגוביינא קיימא לר"ש שהרי יש לו שטר על מהררי"ו שכשיסלק לו השמונה רוכ"ס יחזיר לו הקרקע וע"ז אין שום ספק בעולם רק הספק אם חייב ר"ש להחזיר לו כל השמונה רוכ"ס או שינכה לו עבור שכירות איזה סך כראוי או כולם אם ראוי. א"כ מספק אין מוציאין המעות מר"ש. והוא תלמוד ערוך בב"מ דק"י ע"ב ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי' ועל היתומים להביא ראי' אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קיימא אמרי' לי' אייתי ראי' ושקיל כו' ע"ש. רק שעדיין יש לחלק דהתם גבי אילן למיקץ קיימא ואחר הקציצה דוקא חייב ליתן דמים ולא תחלה כדאי' בב"ב דכ"ד ע"ב מדאמרי' בגמ' שם מ"ש מבור ומשני התם דודאי לאו למיקץ קאי כו' משמע הא למיקץ קאי רק שהיה צריך ליתן דמים תחלה ואח"כ לקוץ (דהא רק בהזיקא דרבים אמרי' שיקוץ ואח"כ יתן דמים אף שהאילן קודם לעיר אבל בהזיקא דיחיד כה"ג שהאילן קודם אף שהי' הדין דקוצץ הי' צריך ליתן דמים תחלה ע"ש בסוגיא) אז מספיקא הי' הדין כו' כמו בעיר דהחילוק בין בור לאילן רק משום דודאי לאו למיקץ קאי כו'. ע"כ י"ל דוקא בכה"ג אמרי' דמספק קוצץ ואינו נותן דמים דהקציצה צ"ל בודאי תחלה וכשאח"כ יבקש דמים אמרי' לי' אייתי ראי' ושקיל משא"כ הכא לא נתחייב להחזיר הקלייט כ"א אחר שיסלק לו הח' רוכ"ס וא"כ כשבא לבקש הקלייט יוכל לומר החזיר לי הח' רוכ"ס דאין לך לבקש הקלייט רק כשתסלק לי בודאי כיון דהסילוק צ"ל קודם החזרה ומספק י"ל שאינו מחוייב להחזיר:

אך באמת אין לחלק בהכי רק כיון שמחוייב להחזיר עכ"פ אף לפי טענתו א"כ יחזיר והמעות אין להוציא מספק מר"ש וראי' לזה מדין יתומים אומרים אנו השבחנו. דכ' הנמוק"י פ' המקבל דק"י וז"ל בדשווי' ניהלי' אפותיקי מפורש עסקינן דאי לאו היכי אמרי' דקיימא לגוביינא ואפי' לוקח מצי מסלק לי' בזוזי וכ"ש יתומים עכ"ל וכ"כ בב"י סי' קט"ו (סד"ה אא"כ עשאה אפותיקי) והיכא דלא שויא ניהלי' אפותיקי כו' נראה דעל בעל חוב להביא ראי' דארעא בחזקת יתמי קיימא ולא לגוביינא דהא מצו מסלקי לי' בזוזי והלכך עליו להביא ראי' עכ"ל. אלמא דוקא משום דמצו מסלקי לי' בזוזי הוא דחשוב ארעא בחזקת יתמי אבל אילו לא מצי מסלקי לי' בזוזי אף אם הי' הדין שצריך לשלם להם עבור השבח שהשביחו קודם שירד להקרקע הי' חשוב ארעא בחזקתי' כיון דלגוביינא קיימא. ועיי' בש"ג פ' המקבל שם שהרבה לחקור בדין זה דאמרי' ארעא כיון דלגוביינא קיימא כו' ומסיק דדוקא משום שעשאה אפותיקי וה"ל הבע"ח כאילו מוחזק בו כו' ע"ש וע' כנה"ג סי' קט"ו בהגב"י אות י"ז. ואף לדבריו בנ"ד י"ל כן כיון שהקלייט עומדת על קרקע ר"ש ובחצירו ממש ואין כל החקירה רק על הבנין אבל הקרקע היא של ר"ש א"כ ה"ל מוחזק בו ושפיר י"ל כיון דלגוביינא קיימא ועש"ך סי' קט"ו סעי' ה' ס"ק ל"ג דמסיק דדין הנ"ל דיתומים אומרים אנו השבחנו היינו אפי' בלא עשאו אפותיקי כו' ולכאורה עכ"פ התם אם הי' ידוע שהם השביחו צריך הבע"ח לסלק עבור השבח קודם שירד לקרקע דאמאי ירד מקודם לשבח שלהם והם השביחו ברשות. וא"כ מקודם שיטול את שלהם צריך או לסלק להם מעות עבור השבח או גריווא דארעא כשיעור שבח. ואח"כ יקח כל השדה עם השבח. ואעפ"כ כשיש ספק מי השביח פסק הש"ך דאינו נותן דמים כלל מה"ט כיון דארעא לגוביינא קיימא עכ"פ והספק אינו רק על המעות. והתומים לא חלק עליו רק משום דבכה"ג דלא עשאו אפותיקי כיון דמצו לסלוקי בזוזי לא שייך ארעא לגוביינא קיימא כו' אבל אילו [לא] יכלי לסלוקי בזוזי הי' מודה לו. וכל זה אפי' כשעשה מהרר"י השטר לאחר גמר קנינו את הקלייט ולא נדבר כן מקודם זה כלל שיעשה את השטר. ואם תאמר אם כן במאי נתחייב מהרר"י להחזיר דהא ה"ל כדין אתננו דלא קנה אף שכ' כן בשטר כמ"ש בח"מ רס"י רמ"ה. י"ל דהא אם כ' מעכשיו מהני ע"ש בטור בשם הרמ"ה והכא כיון שיש בהשטר זמן ה"ל כמו מעכשיו דקיי"ל זמנו של שטר מוכיח עליו כמ"ש בגמ' ספי"נ ובח"מ סי' רנ"ח:

ע"ד הצעטיל שנתן מהר"ר יונה לר' שמעון שיחזיר לו הקלייט כשיחזיר לו הח' רוכ"ס לכאורה י"ל כיון שאין קנין בהצעטיל במאי יתחייב להחזיר הקלייט שקנה בשטר ושמונה רוכ"ס. וכ"כ בב"י בח"מ סי' ר"ז סעי' י"א. הגם דהב"י מיירי רק באמירה והכא כתב לו. וקרקע נקנה בשטר כמו בקנין. היינו בכותב לו שדי מכורה או נתונה לך משא"כ בשטר זה שכותב שיחזיר לו לשון עתיד ה"ל כמו לשון אתננו לך דפסק בח"מ רס"י רמ"ה דלא קנה. אך באמת י"ל דהא פסק שם דאם כתב אתננו לך מעכשיו קנה. והרי בסי' רנ"ח קיי"ל כשיש בשטר זמן ה"ל כמו מעכשיו דקיי"ל זמנו של שטר מוכיח עליו. וא"כ כיון שכ' בהשטר זמן ה"ל כאומר מעכשיו (וע"ש בש"ך סי' רנ"ח דחלק על הרמ"ה וכ"ד הב"י דלא כרמ"א מיהו בנ"ד י"ל דגם רמ"ה והרמ"א יודו וע"ש בב"י) וא"כ הקנהו לו בשטר זה מעכשיו כשיחזיר לו השמונה רוכ"ס וכ"כ הגר"א סי' קע"ד סק"ח קנין או שטר. ולכן מחוייב להחזיר. ועוד נ' דודאי נדברו תנאי זה קודם הקנין שקנה ר' יונה הקלייט שיתחייב להחזיר כשיחזירו לו השמונה רוכ"ס דהא הקלייט שוה הרבה יותר משמונה רוכ"ס א"כ מסתמא לא הקנהו לר"י בסך שמונה רוכ"ס רק ע"ד כן שיחזיר הקלייט כשיחזירו השמונה רוכ"ס כמו דסופו מוכיח ע"ז שנתן צעטיל ע"ז. וכיון שכן הרי א"כ אפי' באמירה לבדה נתחייב להחזיר אפי' לא הי' נכתב הצעטיל כלל ובהקנין שלו לא נאמר תנאי זה מ"מ תנאי ע"פ ג"כ קיים עיין בהריב"ש סי' תע"ו ועיי' בגמ' דכתובות דפ"ג בכותב לה ועודה ארוסה כו' ע"ש. והנה אם יכחישו זא"ז אם הי' התנאי בשעת מכירה או לא לפחות צריך שבועה. אך אם כתב השטרות יוצאים ביום א' (ר"ל קנין דר"י מר"ש וצעטיל ר"י לר"ש) ואינו ידוע איזה מהן נמסר תחלה אז מוקמינן הקלייט בחזקתו הראשונה. דהיינו בחזקת ר"ש המוכר כמ"ש הטור סס"י ר"מ בשם הרמ"ה היכא שהקנה ראובן כו' ע"ש. לפ"ז י"ל דמחייב ר' יונה לסלק שכירות הקלייט דאל"כ ה"ל רבית קצוצה ולא מיבעיא לפ"ד הטור ח"מ סי' ר"ז סי"א כל היכא שהלוקח מחוייב להחזיר מחשיב לי' ריבית אפי' נעשה התנאי אחר שכבר קנה וכ"ד בעה"ת שער מ"ו ח"ד סי' י"ט שכ' וז"ל איכא קנין לעולם אסור בפירות עכ"ל וכ"ד תה"ד סי' ש"ג הובא ברמ"א סי' קס"ט ססע"י י"ח בהג"ה. א"כ לפ"ז אפי' נעשה תנאי זה לגמרי אחר הקנין חשיב ריבית אלא אפי' לפ"ד הרמב"ם שם והרשב"א בב"י בי"ד רס"י קע"ד מ"מ בנ"ד אם נדברו התנאי אפי' בע"פ קודם גמר הקנין ה"ל ר"ק וכ"ש אם שני השטרות יוצאים ביום אחד. וכ"ז לרווחא דמלתא ולענין ריבית. אבל לענין גוף הקלייט כבר נת' שאפי' הי' ברור שהצעטיל ניתן אח"כ ושלא הי' מדובר תחלה ע"ז מ"מ י"ל דמחוייב להחזיר דה"ל כמו מעכשיו כנ"ל:

והענין שהעיר הש"ג עמ"ש הש"ס ארעא כיון דלגוביינא קאי כמאן דגבוי דמי מהא דלא קיי"ל כב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי נ' דהחילוק דהתם גבי מתו בעליהן עד שלא שתו עכשיו א"א לומר ממ"נ השטר לגוביינא קאי שהרי יש ספק השובר השטר אלא באת לומר משום שמאז כשניתן לה השטר כתובה ה"ל כגבוי ולכן הריעותא שאח"כ לא מבטל השטר זה לא אמרינן כיון דעכשיו א"א לומר ממ"נ לגוביינא קאי אף אם נטמאה. משא"כ הכא עכשיו ממש כשיש הספק שמא יתומים השביחו עכ"ז ארעא לגוביינא קאי. רק שאם יתומים השביחו צריך להחזיר להם מעות אבל על הארעא אין ספק דלגוביינא קאי גם עכשיו אף אם האמת כדברי יתומים מש"ה אמרי' כמאן דגבוי דמי ומספק א"צ ליתן המעות. אבל התם הריעותא גורם שהשטר אין עומד לגבות בו כלל עתה וזה לא אמרי' דמשום שהיה עומד לגבות קודם הריעותא ה"ל כגבוי גם עכשיו. ולכן גם בפרוזבול משמט אע"ג דלא נולד ריעותא ממש השובר השטר ואילו היה כגבוי קודם שביעית אין שביעית משמטתו. מ"מ עכ"פ אין לומר בו דגם עכשיו שעברה שביעית לגוביינא קיימא ר"ל שהרי א"א לומר אף ששביעית משמטתו יוגבה ממ"נ. אבל הכא אם הענין כטענת היתומים מ"מ ארעא לגוביינא קאי: