א

סימן רצג

שאלה שמצאתי בתשו' הספרדים שפלפלו בדין רבית כגון ראובן שקנה סחורה אצל שמעון על זמן פרעון. ובתוך זמן הפרעון מכר ראובן סחורה לשמעון בזול הרבה מהשער שהי' באותו העת בשוק כדי שיאריך לו שמעון עוד יותר הזמן מהפרעון ושמעון קנה הסחורה מיד ראובן בדרך שקונים ולא לקח הסחורה לביתו וראובן בעצמו מכר את הסחורה הנ"ל על מקח היוקר שהי' כאז ולא נתן לשמעון עדיין המעות. ועתה נשאלתי ע"כ יען שהוא דרך מקח וממכר ולא הוי אלא אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים ואם נאמר שאינו צריך ליתן לו המעות שלקח יותר מכפי שמכר לו אז יהי' סילוק מהמקח הנ"ל בלא זוזי וכל סלוקי בלא זוזי הוי אפוקי מיני' וא"ר א"י בדיינים כדאמר רב אשי בב"מ ד' ס"ז ע"א:

והנה בערכין דל"א תניא דבתי ערי חומה כשהוא גואל בתוך שנתו רבית גמורה היא אלא שהתורה התירתו. ומוקי למתניתין דקתני הרי זו כמין רבית ואינה רבית כר"י דס"ל צד אחד ברבית מותר והא דקתני רבית גמורה כרבנן. ורבא מסיק דכ"ע אסור מה"ת אלא ברבית ע"מ להחזיר פליגי. וא"כ נקטינן מיהא דלכ"ע למאי דקיי"ל כרבנן הוי בתי ערי חומה רבית קצוצה אי לאו שהתורה התירה בפירש. וא"כ אמאי קאמר לענין פרי הוי אבק רבית. וכן במשכנתא דמסלקי. מ"ש מבע"ח דחשבינן רבית קצוצה. וע"כ אנו מוכרחים לסברת רש"י בב"מ ד' ס"ד ע"ב שיש חילוק בין בית לשדה דדוקא בבית הוי ר"ק אבל בשדה דילמא תילקה. וכ"כ התוס' שם בערכין דמסתברא כרש"י דלר"ת דוחק הוא. וא"כ בנ"ד כשמכר בפחות הוי ודאי רבית דאין כאן ספק דהוא דומיא דבית ששכרו ודאי ולא שייך כאן הא דרב אשי לשיטת רש"י. ואף שלר"ת אינו אלא מדרבנן מ"מ מידי ספק איסור ר"ק לא יצא. ובספק ר"ק אי תפס הלוה לא מפקינן מיני' כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קס"א סק"ד. וא"ל דלרש"י נמי יקשה מבע"ח. דרש"י כתב דבשדה אין בו משום רבית היינו בנכייתא שכתב. וז"ל דהתם זימנין דלא שקיל בי' מידי אפ"ה מנכי והו"ל קונה את הפירות בנכייתא זו על הספק. עכ"ל. אבל בלא נכייתא משמע דגם בשדה אסור משום דלא יפסיד כלל מהקרן. זה לא קשי'. דהא רש"י ס"ל דגם כשאינו מפסיד מהקרן כלום ונוטל בחלק השכר לא הוי אלא א"ר. כמ"ש רש"י בד' ע' ע"א ד"ה קרוב לשכר והא דכתב רש"י גבי שדה בנכייתא היינו [...] אף לכתחילה אבל בלא נכייתא עדיין לא הוי אלא אבק רבית. וא"כ כאן שראובן תופס המעות אין שמעון יכול להוציא מידו. או דילמא דעדיין לא הוי אלא ס"ס כאן דהא בקוצץ בתוך זמן הפרעון ולא בשעת הלואה הוא ג"כ פלוגתא הרמב"ם ורש"י כמו שהובא בסי' קס"ו. ובכללי תפיסא משמע דוקא אי תפס א"מ בחד ספק ולא בתרי ספקי:

אכן לפענ"ד נראה דגם אי דרך מקח וממכר לא הוי אלא א"ר מ"מ לא הוי מקח של שמעון מקח. דהא בכתובות ד' פ"א ע"ב קאמר ר' יוסף כיון דאמרו רבנן לא ליזדבין אע"ג דזבין לא הוי זבינה זביני והכי קיי"ל כר' יוסף. ובנ"ד נמי לא הוי זביני דהא נעשה באיסור מדבריהם ואע"פ שיש דברים שנעשים באיסור והמעשה קיים כגון טבח ומכר בשבת בפ' מרובה דהוי מכירה וכדומה לזה הרבה כמו שהביא הש"ך בח"מ סי' ר"ח עד שאני בכל הני דאפשר לעשות בהיתר. וסיים בנ"ד נמי יכול לעשות בהיתר. מ"מ הלא דברי הש"ך אינם מספיקים כמו שהן. דהא בתמורה ד' ו' שם מקשה הש"ס מהקדים תרומה לביכורים. וכן התוס' שם מקשים משוחט פסח על החמץ ושם אפשר לעשות בהיתר. וע"כ אנו צריכים למ"ש הנה"מ בשם תשו' מהרי"ט דדוקא במקום שאם אנו מקיימין מעשיו מבטלין מה דאמר רחמנא כגון בתמורה שאם אנו מקיימין מעשיו מבטלין מה דאמר רחמנא ולא ימיר. וכן במכירה דחרמים ובגרושין דאונס. ובכל הני דחשיב שם. וכן בהא דאמרו רבנן לא ליזבין אי זבין לא מהני. דאם אנו מקיימין המכירה מבטלין דברי חכמים מש"ה מבטלין מעשיו בכדי שיהיו דברי חכמים קיימין. משא"כ במכר בשבת שאסרו חכמים רק מעשה המכירה מחשש שלא יכתוב ולא הקפידו על קיום המכירה רק על המעשה המכירה ומעשה המכירה כבר עבר ולא מתקנין דברי חכמים. וקיום המכירה היא בהיתר דאיסורא דעבד עבד לכן מקשים התוס' שפיר משוחט על החמץ דשם נמי אם נבטל מעשיו והוי נוחר ומעקר על החמץ דאינו עובר על לאו דלא תשחוט. וכ"ה כוונת הש"ך במ"ש כיון דאפשר לעשות בהיתר כוונתו שקיום הדבר אפשר להתקיים בהיתר ואין מבטלין דברי חכמים בכך במה שמקיים מעשיו:

וא"כ בנ"ד דאם המקח השני קיים מה שלקח שמעון אצל ראובן עדיין מבטלין דברי חכמים שאסרו רבית דרך מו"מ וצריך להיות המקח בטל כמו שאמר ר' יוסף גבי כתובה. ולכאורה יש לחלוק בין ההיא דר"י לנ"ד דהתם באם שיהי' המקח קיים בטל דברי חכמים לגמרי לכן המקח בטל. משא"כ בנ"ד י"ל שפיר דאין כאן ביטול מקח וכדי שלא יבטל דברי חכמים נאמר בהא שהוזיל לגבי הוא בטל ויתקיים המקח כפי השער שהי' אז בשוק. וכמ"ש הסמ"ע לענין גילמא דריבתא וכו' וא"כ בנ"ד שהמוכר עצמו מכר אח"כ ולא יתן לו לשמעון כלום הוי סילוקי בלא זוזי ואפוקי מיני' הוא:

אכן לפי ענ"ד גם זה אינו דהא מ"מ כשיתן לו ראובן אח"כ כמה שלקח כדי לקיים המקח הרי יבטל דברי חכמים בזה ולבר מ"ד בס' קס"ו הובא בשם גדולי הפוסקים דבאבק רבית כשלא פרעו ותובע הלוה שינכה לו מחובו מנכינן. והרמ"א שם פסק כסברתם. והטעם דלא דמי למשכן כמ"ש שם הט"ז דדוקא במשכן מוחזק נחשב סילוק בלא מעות כאילו מוציאין ממנו משא"כ כאן שלא מסר אותה ת"י. עכ"ל. ובנ"ד נמי שאין המלוה מוחזק לא מיחשב הסילק כאילו מוציאין ממנו:

[תשובה] אם ראובן מכר הסחורה לשמעון עבור המעות שמגיע לשמעון ממנו כי אין לו מעות ע"כ משלם לו בסחורה. אז אעפ"י שהוזיל גבי' טפי מהשער נ' דשרי כיון שיש לו הסחורה ואין כאן אגר נטר כלל. כיון שראובן אין נשאר חייב כלום לשמעון. וע' נ"י דא"צ שיצא השער. א"כ י"ל ה"ה במוזיל ממש. דלכאורה מ"ש רס"י קס"ג אם יש לו חטים מותר לאו דוקא כשער של עכשיו. וכ"מ מהש"ך ב' הפרישה דדוקא בפוסק על שער שבשוק אסור בפחות השער. משא"כ בשיש לו. ואף שלא הגיע הזמן פרעון אין לחלק. ואת"ל לכל היותר יש כאן הערמת רבית כמ"ש רב ספרא ברבית דר' חייא:

אמנם אם ראובן מכר הסחורה לשמעון שלא עבור המעות שמגיע לשמעון כ"א במזומן בכדי שעבור זה ימתין לו שמעון מעותיו שראובן חייב לו. וה"ה אם מכר ראובן לו סחורה עבור מחצה ממעותיו שמגיע לשמעון בכדי שעי"ז ימתין לו שאר המחצה בענין שיש כאן אגר נטר. ה"ז כדין המשנה המלוה את חבירו וכו' ולא ישכור ממנו בפחות. וזהו החילוק בין זה להנ"ל. וע' שער דעה סי' קס"ו רסק"א לא ירד לחילוק זה:

וצ"ע בענין אם אמר בפי' כדי שימתין כו' ע' גבי הלוהו ודר בחצירו דפי' הרי"ף שאם אמר הלויני ולנ"י ארווח זימנא ה"ל רבית קצוצה. והיינו בחצר דקיימא לאגרא. אכן צ"ע אם גם בלא ישכור ממנו בפ' חשוב ר"ק. ע' נ"י ב' הרשב"א דס"ה. ובשט"מ משמע במקח דריבי' המקח קיים:

ע' רמב"ם פ"ו ה"ז משכן חצרו בניכוי ה"ז א"ר ומ"ש במשנה בפחות ה"ז רבית משמע קצוצה פי' רפ"ו וקצב הדבר כו'. וע' מל"מ ה"ג חילוק בגמ' ס"ו א' בין קץ לי' ללא קץ. וא"כ קשה ארש"י במשנה דמדמה משכנתא בנכייתא לישכור בפחות. ואיך כ' הפוסקים דס"ל כרמב"ם. וצ"ל רש"י כ' דאין מותר והוי א"ר:

במשנה המלוה וכו' מפני שהוא רבית. וכן שנינו משנה ו' גבי צאן ברזל א"כ הוי א"ר: