א

סימן רצב

על שנתקשה מעל' להבין מה שמצא בשו"ת הספרדים. בראובן שקנה סחורה אצל שמעון על זמן פרעון. ובתוך זמן הפרעון מכר ראובן סחורה לשמעון בזול הרבה מהשער שהי' באותה העיר בשוק כדי שיאריך לו שמעון עוד יותר הזמן מהפרעון ושמעון קנה הסחורה מיד ראובן בדרך שקונים ולא לקח הסחורה לביתו וראובן בעצמו מכר את הסחורה הנ"ל על מקח היוקר שהי' כאז ולא נתן לשמעון עדיין המעות. ונשאל יען שהוא דרך מקח וממכר ולא הויא אלא א"ר ואינה יוצאה בדיינים. ואם נאמר שא"צ ליתן לו המעות שלקח יותר מכפי שמכר לו אז יהי' סילוק מהמקח הנ"ל בלא זוזי וכל סילוקי בלא זוזי הוי אפוקי מיניה כדאמר רב אשי בא"נ (דס"ז א') וכת"ר כ' שי"ל דזה הוי ר"ק דדומה לדין המשנה (דס"ד ע"ב) המלוה את חבירו כו' לא ישכור ממנו בפחות. וכפרש"י לחלק בין בית לשדה וכמ"ש התוס' בעירוכין (דל"א) דפרש"י מסתברא יותר מפי' דר"ת. ועוד דגם בספק ר"ק אין מוציאין מראובן מיהו שמא זה הוי ספק ספיקא ספק כר"ת ואת"ל כרש"י שמא הלכה כהורו רבותי שברמב"ם דבקוצץ לו בתוך זמ"פ שלא בשעת הלואה לא הוי ר"ק. ובס"ס י"ל דמוציאין ממנו. אלא שי"ל דמקח זה אינו כלום כיון שנעשה באיסור ועפמ"ש בנתי"מ ב' תשו' מהרי"ט כו'. ועוד דבסי' קס"ו פסק רמ"א דגם בא"ר כשלא פרעו ותובע הלוה שינכה לו מחובו מנכינן. ול"ד למשכנתא וכמש"ש הט"ז. ובנד"ז שאין השמעון המלוה מוחזק לא מחשב הסילוק כאלו מוציאין ממנו. זהו תוכן דברי כת"ר:

א והנה מתחלה י"ל דין המשנה המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית אם ר"ל ר"ק או רק א"ר. ובהרמב"ם רפ"ו מבואר דהוי ר"ק כמ"ש וכן המלוה את חבירו והתנה עמו שידור בחצרו חנם עד שיחזיר לו הלואתו או ששכר ממנו בפחות הדבר וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו כו' ה"ז רבית של תורה עכ"ל. (וכ"כ הטור סי' קס"א הביאו מהריב"ל ח"א סי' מ"ט והתימה דאשתמיט למהריב"ל ד' הרמב"ם הנ"ל ע"ש) וכ"ה בבעה"ת שמ"ו ח"ג דין י"ט. ומ"מ בפי' שישכור לו בפחות מבואר מהרמב"ם דדוקא שקצב הדבר שפוחת לו. כגון שאמר לו אני פוחת לך ד' זהו' מהשכירות שראוי לקבל סך פ' ואני פוחת לך סך ד' זהובים עבור הלואתך. אבל אם שכר ממנו בפחות בסתם אע"פ ששניהם יודעים שהוא מפני שהלווהו ואפשר אפילו אומר מפני שהלוהו הוא משכיר לו בסך זה מ"מ כיון שאינו קוצץ מה שפוחת לו י"ל דאין זה ר"ק כיון דליכא קציצה וקצבה וה"ל רק א"ר. וראיה דהרמב"ם ס"ל כן מדכ' ספ"ו ה"ז וכן אם משכן חצר וכיוצא בה בנכוי הרי זה אבק רבית. ונכוי היינו ששוכר ממנו בפחות הרבה ממקח השוה ואפ"ה הוא א"ר ולא ר"ק. והחילוק בין זה לדין המשנה דה"ל ר"ק צ"ל מפני ששם קצב לו הסך שפוחת. ואיה"נ במשכן לו חצר בנכוי וקוצב לו הסך שפוחת מהשכירות עבור ההלוואה ה"ל ר"ק והא דרש"י בגמ' (דס"ד ע"ב) משמע דמשוה משכנתא דחצר בנכייתא לדין [לא] ישכור ממנו בפחות שבמשנה כמ"ש רש"י דתנן ולא ישכור כו' אפשר דלא נחית לחלק בין א"ר לר"ק דמ"מ אף שאינו קוצב לו מה שפוחת א"ר מיהו הוי. או אפשר רש"י פליג וס"ל אפילו אינו קוצב בפי' ה"ל ר"ק כשהוא בענין שניכר לכל שיש כאן פחת הרבה מהשכירות וכשאומר הלויני ואני אשכור לך החצר בסך זה ה"ל ר"ק אף שאין קוצב בפי' הרבית. והטעם י"ל דבגמ' (דס"ז ע"א) אמר רבה חילוק זה בין קץ ליה ללא קץ ליה. דבדלא קץ עמו שיאכל הפירות לשם רבית אלא סתם ה"ל א"ר ולא ר"ק. ורבינא עבד עובדא וחשיב ואפיק פרי אלמא אע"ג דלא קץ לי' הרבית חשוב ר"ק. והיינו כיון שהמעשה הוא ר"ק אין האמירה לא מעלה ולא מוריד. לפ"ז גם כאן בדין ולא ישכור ממנו בפחות אם המעשה הוא שיש כאן ר"ק שפוחת לו סך קצוב ממקח הקצוב בשכירות אע"פ שאינו קוצב בפי' בדבור אלא משכיר סתם לא מהני כלום. ולכן ס"ל לרש"י דמשכנתא בנכייתא דחצר הוא ר"ק כדין ולא ישכור ממנו בפחות שבמשנה דה"ל ר"ק מאחר דהוא שוה ללא ידור בחצרו חנם. אך התוס' שם (דס"ז) ד"ה פירי כתבו דטעמא דרבינא לאו משום דה"ל ר"ק אלא משום דה"ל מחילה בטעות. אך הרי"ף והרמב"ם ס"ל דרבינא ס"ל דהוי ר"ק וכמ"ש בב"י ססי' קע"ד. ורש"י אע"ג דממ"ש (דס"ב תחלת ע"ב) נ' דס"ל כהתוס' דלא הוה ר"ק הא כתב שם הטעם כיון דזימנין שאין עושין פירות שהכרמים לוקין אין זו ר"ק. אבל לא משום דלא קץ ליה וא"כ גבי בית דכ' (דס"ד ע"ב) אבל כאן זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות י"ל אע"ג דלא קצב בפי' ה"ל ר"ק ועיין בב"י סי' קע"ב ובב"ח שם סעי' י' שנסתפקו בזה לרש"י משכנתא בנכייתא בבית וחצר אם הוי ר"ק או א"ר. אך לא הזכירו הטעם משום שלא קצב כו':

ב ואפשר יש ראי' דרש"י ס"ל כהרמב"ם רפ"ו דהא תנן (דף ע') אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית וכ' התוס' שם דלפרש"י לא הוי ריבית זו אלא מדרבנן אלמא דלשון מפני שהוא ריבית שבמשנה הוי רק ריבית דרבנן. גם התוס' (דס"ד ב') כ' דריבית קצוצה נק' בעירוכין (ל"א) רבית גמורה. וא"כ כמ"כ יש לנו לומר בלשון מפני שהוא ריבית שבמשנתינו דהמלוה את חבירו כו' דהוי ג"כ ריבית דרבנן. וקשה דהא לרש"י במשכנתא בלא נכייתא בבית וחצר הוי ר"ק כמ"ש התוס' כאן ובעירוכין (ל"א) וכ"כ הב"ח סי' קע"ב ס"י. וצ"ל דכיון דבענין ולא ישכור ממנו בפחות אין כאן ריבית דאורייתא וע"ז קאי הלשון מפני שהוא ריבית ר"ל ריבית דרבנן. וא"כ צ"ל דרש"י ג"כ ס"ל כהרמב"ם דכל שלא קצב לו הדבר שפוחת. אין כאן רק א"ר. וכ"ז לשטת רש"י והרמב"ם דמחלקים בין חצר ובית ובין שדה וכרם אבל ר"ת אינו מחלק ביניהן. ולדבריו כ' התוס' (דף ע' ע"ב) בפשיטות דהא דתנן ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית הוי ריבית דרבנן. אכן מדכ' התוספות והיינו ריבית דרבנן לפר"ת. משמע קצת דס"ל הא לרש"י הוי ריבית דאורייתא וא"כ לדבריהם יהי' גבי ולא ישכור כו' מפני שהוא ריבית לרש"י דאורייתא ולר"ת דרבנן וגם מפני שהוא ריבית דצאן ברזל לרש"י דרבנן ולר"ת דאורייתא. אך את"ל דלרש"י שם ג"כ הוי דרבנן מטעם הנ"ל דשלא קצב כו' יהי' שוה לשון מפני שהוא ריבית שבמשניות לפרש"י. אך בספר קול הרמ"ז מצאתי שכ' אמשנה לא ידור כו' ולא ישכור כו' איברא דמתניתן זא"ז היא אבל ל"נ לי בהכי דלאיסור ריבית היינו חנם היינו בפחות ונ"ל דרמוז לב' דינים דקאמר בגמ' דאי הלוהו ודר בחצירו וא"כ הוא א"ר וזו היא בבא א' אבל אי א"ל הלויני ודור בחצירי ה"ז ר"ק ויוצאה בדיינים והיינו דקתני ולא ישכור ממנו דהוא שדבר עמו ומש"ה מסיק מפני שהוא רבית קצוצה ותצא בדיינים עכ"ל. הרי שמפרש בפשיטות לשון מפני שהוא ריבית דגבי ולא ישכור ממנו בפחות דהוי ר"ק וכ"מ מהתוס' (דף ע') שהבינו כן לפרש"י כנ"ל. מיהו י"ל להרמ"ז שדבר עמו ע"ד שקוצב לו הסך שפוחת עבור ההלואה כו' כדאסברה הרמב"ם:

ג אך נ' עוד להביא ראיה דעכ"פ באומר לו שמלוה לו בתנאי שישכור לו ביתו בסך פ' שניכר שהוא פחות הרבה מהמקח השוה הוי ר"ק אע"פ שאינו קוצב לו בפירוש הדבר שפוחת לו. מהא דאיתא בגמ' (דף ס"ה ע"ב) משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור והביא הב"י ססי' קע"ב דכ' בעה"ת שאם עבר ועשה כך נק' א"ר וכ' הרב"י ע"ז וצ"ע בתוס' (ס"ג ע"א) בדיבור רבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו דמשמע צד א' ברבית הוי ריבית דאורייתא. והא דמשכן לו בית כו' הוי צד א' בריבית וכן אמרו בהדיא בגמ' (ס"ה) וא"כ הוי ר"ק עכ"ל וכ' הרמ"א בד"מ אות י"ג וכ"פ ריב"ש סי' ש"ה דהוי ר"ק עכ"ל. אמנם ברמב"ם פ"ז משמע לכאורה דהוי א"ר. ואפשר אזיל לשיטתי' משום דלא קצב שיפחות לו מהמקח סך פ' רק סתם שמוכר לו בדמים הללו. א"כ נהי דצד א' בריבית הוא ריבית דאורייתא היינו כשקצב לו. אבל הכא שלא קצב לו ליכא ר"ק אפילו הי' שני הצדדי' בריבית. וא"כ להב"י ורמ"א דס"ל דהוי ר"ק עכצ"ל דזה שלא קצב בפי' אינו עושה שיהי' עי"ז רק א"ר כיון דמ"מ יש כאן ריבית כשמוכרח למכור לו בפחות משויה וע' בגי"ת שמ"ו ח"ד ססי' כ"ג. (אך הב"ח שם כ' ב' הג"א דהוי א"ר. וכ"ה בהג"א מא"ז והש"ך מביאו סי' קע"ב ס"ק כ"ט אכן טעמו משום דצד א' בריבית הוי דרבנן. ומ"ש הש"ך כן ב' הריב"ש הוא תמוה דהריב"ש כ' בפי' להיפך סי' ש"ה ותס"ד דצד א' בריבית הוי דאוריי' לרבנן). ובשט"מ (דף ס"ה) כ' ג"כ בשם הריטב"א דהוי ר"ק. ומכ"ז יש להכריח דלא בעינן שיקצוב הדבר שפוחת. אך הרמב"ם ובעה"ת והג"א מא"ז דס"ל דהוי א"ר י"ל דהוא מה"ט שלא קצב כו'. דא"א לומר משום דה"ל צד א' בריבית דהא התוס' וריב"ש ס"ל דצד א' בריבית הוי דאוריי' כשנתברר אח"כ שבא הענין לידי רבית. אעכצ"ל טעמייהו משום דהריבית אינה קצוצה שהוא רק מה שמוכר לו בפחות וכיון שהוא דרך מכירה ולא נתינת רבית ממש גם לא קצץ בפי' הסך שמוזיל ופוחת לו מש"ה ס"ל דזהו א"ר. ולהריטב"א שבשט"מ והב"י ורמ"א לא ס"ל לחלק בהכי. וכיון שהרבית הוא עבור הלוואה שהלוה לו אף שגוף מהות הרבית הוא ע"י המכירה מ"מ כיון שפוחת לו מהמקח ה"ז ריבית של תורה:

ד ולא דמי לדין טרשא דאע"פ שמעלה בדמים הרבה על שער הקצוב שבשוק עבור המתנת המעות דמ"מ אינו רק א"ר. דהתם שאני שהוא דרך מקח וממכר ר"ל שאין ההעלאה עבור שהלווהו מעות כ"א עבור שממתין לו דמי המקח. וכל דרך מכר אינו רק א"ר משא"כ גבי משכן לו בית כו' לא תמכרם כו' דזה שפוחת לו מהמקח הוא עבור שהלוהו ע"כ ה"ל רבית של תורה. ותדע דהתם אפילו קצב לו ממש הריוח שאמר לו אם מעכשיו הרי הוא לך בעשרה זוז ואם לאחר זמן בי"ב זוז אפ"ה לא הוי רק אבק ריבית כמ"ש בב"י רסי' קע"ג בשם הרמב"ם רפ"ח והיינו משום שאינו דרך הלוואה כ"א דרך מכירה. משא"כ בקוצב לו ריוח עבור הלואה אף שקציבת הריוח בא דרך שכירות ביאר הרמב"ם רפ"ו דהוי ר"ק כמ"ש גבי ולא ישכור לו בפחות כו'. וא"כ מאחר שההכרח לחלק בין טרשא שעיקרה ממכר למשכן לו בית כו' שעיקרו הלואה כמו כן יש לחלק בינייהו על אם מעלה לו בדמים יותר על שער הקצוב דאע"ג דבטרשא הוי א"ר הכא גבי הלוואה הוי ר"ק. ומעתה בהנדון שלפנינו. הנה להב"י ורמ"א והריטב"א ודאי הוה ר"ק כיון שמכר לו הסחורה בזול הרבה מהשער שהי' בעיר בשוק כדי שיאריך לו זמן הפרעון שמגיע לו מעות מכבר. ואותן מעות הוי ודאי דין מלוה אף שמגיע לו עבור סחורה כיון שכבר זקפן עליו במלוה. וכשמוכר הלוה למלוה עכשיו הסחורה בפחות כדי שיאריך לו הזמן זהו ר"ק במכש"כ מדין משכן לו בית כו' ע"ת לכשתמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים אלו דה"ל ר"ק לשיטתם אע"פ שהוא צד א' ברבית. והכא אין כאן שום צד אחר דה"ל ר"ק ואף הב"ח והש"ך יודו לזה דלא נחלקו על הב"י רק משום דה"ל צד אחד ברבית כנ"ל משא"כ בנ"ד. אך להרמב"ם ובעה"ת והג"א יש להסתפק כמש"ל משום דלא קצב סך שפוחת לו. אכן נ' דיש לחלק דדוקא בבית ושדה שאין ע"ז שער קצוב בשוק ואין שומתו ידועה שם בעינן שיקצוב ואם אינו קוצב אע"פ שבאמת פוחת לו אין כאן היכר ר"ק אבל בדבר ששומתו ידועה ויש לו שער קצוץ בשוק וכשמוכר בפחות ה"ז ר"ק אף על פי שאין קוצץ בפי'. וחילוק זה מבואר בפי' גבי רבית דרבנן בטרשא בטוש"ע סימן קע"ג בין דבר ששומתו ידוע כו' וכך יש לחלק ג"כ לגבי דאורייתא דהיינו בריבית עבור הלואה דאם פוחת לו במכירת סחורה שיש לה שער קצוב י"ל דמודה הרמב"ם דהוי דאורייתא:

ואחר כותבי זה מצאתי בספר שער משפט בסופו בה' ריבית בסימן קע"ג סק"ו הביא מ"ש הש"ך סימן קע"ג סק"ו תשו' מבי"ט ח"ב סי' קי"ו דמהר"י בן לב (הנז' בש"ך שם והוא מהר"ר יצחק בן לב שהובא במבי"ט שם) ס"ל כמו שכתבתי והוא במי שהלוה לחבירו מעות ע"מ שיקנה ממנו סחורה ידועה ביותר משוויה דהוי ר"ק ולא מיבעיא אם פירש וקצב במטלטלין מה שהוא מעלה עתה בשביל ההלואה שהוא ר"ק כמו שלמד מתשו' הרשב"א ז"ל ולא זו בלבד אלא אע"פ שלא פירש אלא שהלווהו ע"מ שיקנה חפץ ידוע בסך מה שהוא ידוע שם יותר משויו (בשוה) [בשוק] ואית ביה אונאה אין אנו צריכים לפירושו שהרי עינינו רואות שהלוהו בעבור התרבית וה"ל ריבית דאורייתא. ול"ד לטרשא דהוי דרבנן משום דאין שם הלואה רק ממכר אבל כאן שיש צד הלוואה אף שהרבית ע"י מכירה או שכירות זהו רבית של תורה כמ"ש הטור ורמב"ם גבי לא ישכור ממנו בפחות דהוי ר"ק. ואע"פ שהרמב"ם פי' שם שקצב ופירש מה שפוחת לו זהו במקרקעי כשכירות בתים דאם לא פי' אין ניכר כ"כ שפוחת לו משא"כ במטלטלי כשידוע שהוא יותר בשוויי' א"צ לפירוש דסתם כמפרש דמי עכת"ד. והמבי"ט חלק ע"ז וס"ל כיון דהריבית ע"י מכירה אף שהוא עבור הלוואה אינו ריבית דאורייתא אפילו בקצץ הסך שמעלה לו על המקח. ובעל שער משפט הנ"ל כתב על המבי"ט שדבריו מרפסן איגרי ושהעיקר כמהר"ר יצחק בן לב והביא ראי' מדין משכן לו בית כו' לא תמכרם אלא לי כו' דכ' הרב"י דהוא ר"ק וכפי שכתבתי למעלה. אך באמת אין ראייתו זו מוכרחת כלל דהא אדרבה הרמב"ם ובעה"ת והג"א מא"ז ס"ל דהוי א"ר. מיהו י"ל דהיינו מפני שלא קצץ וגם מהררי"צ בן לב משמע דמודה לזה דבקרקע כשלא קצץ אינו רק ריבית דרבנן. ועכ"פ אין מזה ראיה לסתור סברת המבי"ט. אמנם מ"ש ראי' מתשו' הרא"ש כלל פ"ט ס"ט ד"ה יפה כוונתם וזוהי ריבית דאורייתא דהא אוזיל גביה ונתן לו הגבינות בשעת היוקר כבשעת הזול כדי שילוה לו מעות ומה שהרויח יהודה באותה הזול ריבית קצוצה היתה עכ"ל הרא"ש זהו ראי' נכונה למהררי"צ בן לב וסתירה להמבי"ט:

ה אמנם מצאתי בתשו' מהר"י בן לב (הידוע והוא מהר"ר יוסף בן לב) ח"א סי' מ"ט שנשאל ג"כ על ענין זה דנהגו בשאלוניקי למכור סחורה יותר מכדי שוויים בהמתנה ובהקפה ומלוים לקונים מעות ושאל השואל אי הוי כר"ק או הוי א"ר. ובסי' נ' נשאל על עסק הקאמביוש שיצא השער בעיר לקבל אחריות (הים וכל מיני אונסין בסחו' ששולחים על הים והוא מה שנק' בריגא שראנץ) בעד ארבעה למאה או חמשה למאה והיהודים דשאלוניקי לפי שנותנים מעות לבעלי הסחורות מרבין על האחריות ומקבלין עשרה למאה הוי ר"ק או דילמא לא הוי אלא אבק ריבית ע"כ. והעלה שם דאין זה אלא אבק ריבית אכן אין מזה סתירה עדיין לפסק מהררי"צ בן לב דמיירי שמכר הסחורה ביותר בשווייה במעות בעין מש"ה ס"ל דהוי ר"ק דמעתה העודף אינו כ"א עבור ההלואה. אבל מהר"י בן לב בסי' מ"ט מיירי במוכר הסחורה יותר מכדי שוי' בהקפה א"כ אע"ג דג"כ יש כאן צד הלואה שמלוה לקונה ג"כ מזומן מ"מ כיון דאיכא למיתלי שעודף הסחו' הוא עבור המתנת דמי הסחו' עצמן דה"ל ריבית דרך מקח וממכר אין כאן ר"ק. וכן בסי' נ' פסק דאינו ר"ק כיון שי"ל שעודף האחריות הוא מפני שהיהודים דשאלוניקי הם בטוחי' יותר מהישמעאלים כו' ע"ש ססי' נ'. אבל בדליכא למיתלי מודה דהוי ר"ק אף שהעודף הוא דרך מכירה כיון שזהו עבור הלוואה. משא"כ לסברת המבי"ט כל שהריווח דרך מכירה הוי דרבנן. והנדון שלפנינו אף שמכירת הסחורה שיש בה הריבית אינו נמכר על מזומן. אך מאחר שמכירה זו היא מהלוה למלוה ונמכרה בפחות משווייה (ההפך מנדון דמהריב"ל שהמלוה הוא המוכר כו') ממה שהשער קצוב על מזומן א"כ ודאי ה"ל ר"ק גם למהריב"ל דהא על כרחך דהפחת שמוזיל לו המקח הוא עבור ההלוואה וה"ז ממש כנדון תשו' הרא"ש כלל פ"ט ס"ט הנ"ל דשם ג"כ המלוה היה הקונה בפחות מהשער כו' דפסק דהוי ר"ק דכשהמלוה הוא הקונה אין חילוק בין הקפה למזומן אדרבה כיון שמוכר לו בהקפה בפחות מהשער שעל מזומן כ"ש דמוכח טפי דהוי רק עבור ההלוואה:

והנה מהריב"ל הביא מתשו' מהר"מ שבמרדכי פא"נ סי' שט"ז על ענין הבחור שהלוה לך מעות כו' ה"ל רבית קצוצה. דס"ל ג"כ ודאי דלא כהמבי"ט ומחמיר יותר מכל הפוסקים. אמנם נגד זה הביא לכאורה סתירה לזה מתלמוד ערוך (דס"ט ע"ב) גבי אין מפריז על חנות ולא על ספינה ואוקמא רש"י בדקץ ואח"כ העלה בשכירות בשביל הלוואת המעות ואעפ"כ משמע דאינו אלא א"ר וכ"כ בעה"ת. ומ"מ למעשה לא סמך ע"ז ופסק דכשקצץ ומוסיף בשכירות עבור ההלואה דהוי ר"ק וכן אף שאינו קוצץ בפירוש רק שניכר לכל שיש כאן הוספה ואין דרך שום אדם ליתן במקח כזה כו' הוי ודאי ר"ק. ולתשו' מהר"מ הנ"ל י"ל כל שמתנה עמו שימכור לו במקח זה עבור שהלוהו ה"ל ר"ק וע' בגי"ת ח"ד סי' כ"ג. ונלע"ד דהוכחות מהריב"ל מההיא דספינה וחנות יש לדחות דהתם שאני שמעות ההלוואה יתעסק בהם בחנות דכה"ג בשדה שריא לגמרי ע"כ גם בחנות אין כאן ר"ק כיון שי"ל שזהו דרך שכירות שמשכיר לו חנות מליאה סחורה משא"כ בשאר הלוואה ועי"ז שוכר ממנו בית בפחות הדין אמת כמ"ש הפוסקים דהוי ר"ק. וכן מצאתי אח"כ בגי"ת שער מ"ו ח"ג סי' כ"א שחילק כן. נמצא בנ"ד שמכר הלוה למלוה סחורה בזול הרבה מהשער שהיה באותה העיר בשוק כדי שיאריך לו המלוה זמן ההלוואה. מבואר בתשו' הרא"ש דהוי ר"ק וכן הביא מהררי"צ בן לב בשם הרשב"א וכ"ד מהרריב"ל ג"כ וכש"כ שכ"ד מהר"ם שבמרדכי הנ"ל. גם מוכרח כן מדין משכן לו בית כו' לפ"ד הב"י ורמ"א. וגם הרמב"ם שם י"ל דמודה כאן לפי מה שחלק מהררי"צ בן לב בין קרקע למטלטלין. וכ"פ ג"כ בעל שער משפט (והחוות דעת סי' קע"ג כ' יש מחלוקת בין הפוסקים כו' ולא ראה תשו' הרא"ש שהביא השער משפט. גם לא תשו' מהר"מ שבמרדכי):