א

סימן רפח

לסס"י ק"י בדיני ס"ס. אפילו לא נודע כו'. כ"ד הד"מ אבל מהרא"י והמ"ב מקילי' בלא נודע. וכ"פ המ"י. ובפמ"ג הביא שאו"ה כלל מ"ט סס"י ב' מביא ג"כ דעה זו שמחלקי' בין נודע ללא נודע. ובכנה"ג סי' נ"ז בהגהת הב"י אות קי"ט כ' שמשמעות הרשב"א בתה"א דקט"ו סע"א שלדעת ר"י אסור אפילו בלא נודע אם במציאות הענין אפשר לבוא הספק קודם השני כו'. עיי"ש. ולכאורה הי' נ' להקל בזה כיון שבלאה"נ דעת ר"ת להקל אפילו בנודע. וכן נוטה דעת הרשב"א בתה"א ובתשו' סי' ת"א. וכה"ג כ' הכו"פ גבי ביצת ספק טרפה. ויש להבין לדעת ר"ת הא דאמרי' בזבחים דע"ד עלה דכל הזבחים שנתערבו בטרפה האי טרפה ה"ד ומסקינן בנפולה א"נ דאיערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב. ופרש"י דנפולה הוי ס' טריפה. וכן מוכח להדיא בגמ' שם דאמרי' הלכה צריכה בדיקה כו'. וכן דרוסה יש לה היתר בבדיקה כמ"ש התוס' שם דבכה"ג מיירי התם. וא"כ ה"ל ספק ספיקא ספק א' בגופו דילמא כשרה היא וספק שני ע"י תערובות וי"ל לפמ"ש רמ"א דלא שרינן לאדם א' לאוכלן כולן משום דודאי יאכל ספק טרפה וכמ"כ אסורים למזבח. דמזבח כאדם א' דמי (מיהו פר"ח מתיר לאדם א'. אך בתוס' ב"ק י"א משמע כרמ"א. אם לא שנחלק משום דהכא בלא"ה ברובא בטיל מדאורייתא). ומ"מ לא א"ש אמאי ימותו כולן. ודוחק לחלק בין קדשים לחולין דמשום חומרא דקדשי' לא מהני ס"ס. דהא בגמ' שם מדמה קדשי' לשאר איסורין מדאמרי' וניבטלו ברובא כו'. ועוד דבגמ' שם משמע דכו"ם חמירא טובא כדאמרי' לשמואל הנח לעכו"ם כו'. ואפ"ה כ' הטור סס"י ק"י דס"ס מותר בכו"ם וכמ"ש ג"כ סס"י ק"מ. ואע"ג דבפ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"כ פסק הרמב"ם כרבנן דפליגי אר"א במ"ש אם קרב ראש א' מהן כו' ואילו בפ"ז מה' ע"ז ורפט"ו מה' תרומות פסק כר"א. אלמא דלענין קדשי' מחמרינן טפי. מ"מ באמת זה אינו דהא הראב"ד השיגו שם. אלמא דס"ל דאין חילוק בין קדשים לשאר איסורין. וכ"מ בר"ן ס"פ ג"ה דס"ל דהלכה כר"א אף בקדשים. וגם לפ"ד הרמב"ם תירץ הכ"מ פ"ז מהע"א. ולפי תירוצו מובן דלא ס"ל לחלק בין קדשים לשאר איסורין. וכיון שכן. מאחר שאנו רואי' דבקדשי' לא מהני ס' א' בגופו וס' ב' ע"י תערובות. א"כ מנ"ל לומר דבשאר איסורין מהני. ומיהו לפמ"ש הכ"מ פ"ז מהע"ז דמתני' דכל הזבחי' שנתערבו לא ס"ל כר"א ואנן לא קיי"ל כוותי' בהא אלא כר"א. א"כ י"ל מדלא קיי"ל כוותי' בהא לא קיי"ל נמי כוותי' בס' א' בגופו ס' ב' ע"י תערובות משום דלכאורה ספק א' דגופו לא גרע מנפל א' לים שמסתפקי' לומר שמא דאיסורא נפל שספק זה אינו ספק שקול שהרי קרוב לומר יותר דאיסורא ברובא איתי'. משא"כ ספק שבגופו הוא ס' שקול. וגם התם נמי נודע בין הספיקות שהרי נודע התערובות ואח"כ נפל לים. דלא כמל"מ פי"ט מהאה"ט וכמ"ש בחי' לא"ח סי' תמ"ח בעזה"י. וא"כ יש להקל ג"כ בס' א' בגופו וס' ב' ע"י תערובות כשאוכלן שנים שנים עכ"פ. א"נ דהכא לא בעי' שנים כיון שהספק הא' שבגופו הוא ספק שקול. אבל לפמ"ש בפליתי סי' ק"י סקכ"ב די"ל דמתני' דכל הזבחים לא פליגי אר"א עיי"ש ואפ"ה משמע במתני' הנ"ל דספק א' בגופו וספק שני ע"י תערובות לא מהני. א"כ מנ"ל להקל נגד מתני' הנ"ל. ויש סברא לחלוק ביניהם משום דהתם מתחלה נתבטל ברוב ומדאוריי' ברובא בטיל רק שחכמים החמירו. מש"ה לא החמירו כשי"ל דאיסורא נפל לים כמ"ש הרא"ש. אבל הכא אין שייך לומר כן שהרי כבר אסרתו כשהי' ספק א' בגופו והאיך תאמר שלא החמירו כשנתבטל ברוב אח"כ כשי"ל שאין כאן איסור כלל משום דיש כאן ספק א' בגופו שהרי ספק זה כבר אסרתו ונעשה לך איסור ברור. קצרו ש"ד דבנפל א' לים קדם התערובות ברוב להספק הב' מש"ה מקילי' אע"פ שהספק הב' אינו ספק שקול כיון דמדאוריי' ברובא בטיל. משא"כ בס' א' בגופו שקדם להתערובות י"ל דלא מהני אע"פ שהוא ספק שקול שספק זה נחשב כודאי איסור כיון שנולד בעת שלא הי' התערובות עדיין. מיהו עכ"פ על ר"ת לק"מ ממתני' דזבחים הנ"ל משום די"ל דס"ל דמתני' דזבחי' פליגא על רבי אליעזר ואנן קיי"ל כר"א כמ"ש הר"ן ספג"ה. וס"ל דלר"א יש להקל במכ"ש בס' א' בגופו. ולא ס"ל החילוק שכתבתי:

ב) והנה הרשב"א בתשו' סס"י ת"א הביא ראיה לדעת ר"ת מאלמנת עיסה שבכתובות די"ד שפי' התוס' שם בשם ר"י וריב"א דעיסא קורא המשפחה שנטמע בה ספק חלל. ולהכי חשיב לי' לקמן ספק ספיקא דכל א' מבני המשפחה ספק אם הוא אותו ספק שנתערב בהן אם לאו. וא"כ ה"ל ס' א' בגופו וב' ע"י תערובות ומהני. מיהו רש"י שם פי' בענין אחר. אבל בחי' ריטב"א שם הביא בשם הערוך שפי' כמ"ש התוס' והוא בערך אלמנה וכן פי' הראב"ד פ"ח דעדיות מ"ג והרמב"ם שם וספי"ט מהא"ב. מיהו הרמב"ם שם פסק דלכתחלה לא תנשא ואפשר דהכא לענין איסורין כדעבד דמי. דהתם יכולה להנשא לכשירין לה אבל הכא לית לי' תקנה. וי"ל דה"נ יכול למכור לנכרים ואפשר י"ל דהתם החמירו לכתחלה רק משום מעלה דיוחסין. וכ"מ בר"ן שם. ואמנם לפמ"ש הראב"ד בהשגות דלא הקילו רק בספק חלל אבל בפסולי קהל לא מהני האי ס"ס הי' מקום לחלק לדעת ר"י דשאר איסורין ודאי לפסולי קהל דמי. וטעמא רבא איכא לחלק בינייהו משום דכבר נת' סי' ק"י ס"ח דתערובות דמי לב' שבילין ובאו לשאול בב"א עיי"ש ומש"ה י"ל דמחמיר בו ר"י משום דלא הוה ספק מעליא. אבל בפסולי כהונה לא שייך ה"ט כיון שאין כאן פיסול גמור להשני רק שפסול לכהן ולאו כ"ע נישאות לכהן. אמנם הרמב"ם שם כ' להדיא דה"ה בשאר פסולי [קהל]. וכ' בכ"מ שכן מסקנת הש"ס. וכ"פ בש"ע אה"ע סי' ב ס"ה. ואפשר לומר משום דהתם יש בכלל הספק שמא כבר מת הספק חלל ובכה"ג ודאי יש להקל דדמי לנפל א' מהן לים דמותר נמי באיסורין. ועוד יש לחלק לפמ"ש הב"י באה"ע סס"י ז' דהרמב"ם לא מכשיר אלא באלמנה דעיס' שהיא ממשפחה אחרת ויש לה חז"כ והלכך אין לפוסלה משום ס"ס. אבל בבתה לא מכשרינן משום דלא הי' לה חז"כ לא מהני ס"ס לחוד א"כ שאר איסורי' דמי לבתו ולא לאלמנה שהרי אין שייך לומר שיש לכל א' חז"כ דדילמא הוא הספק שנתערב. ומ"ש הב"ש דבס' טרפה נמי איכא חז"כ (ובפנ"י בקו"א לא השיבו יפה דס' דרוסה הי' לה חז"כ ברורה) י"ל דל"ד דהתם החז"כ אינו רק על הס' הא'. וכיון דאעפ"כ אסור קודם שנתערב לא מהני תערובת אח"כ. משא"כ באלמנת עיס' שאחר שנעשה ס"ס ואנו מסתפקי' על אלמנה ס"ס יש לה חז"כ ג"כ ברורה. מיהו באה"ע סי' ב' הביא רמ"א דעת המכשירי' בבתה ג"כ וכ' בבה"ט שכ"ד האחרוני'. וע' בב"ש ובפנ"י בקו"א דכתובות סי' מ"ה שתירוצם אין מספיק כלל להמכשירי' בבתה ג"כ ואפשר כיון דהכשירו האם אין סברא לפסול הבת הנמשכת ממנה ומהני חזקה דהאם להבת ג"כ קצת וצ"ע מביצת ספק נבלה:

ג) ומ"מ יש להקשות על סברת ר"י ממה שהביא המ"י כלל מ"ג סקכ"ז והפמ"ג מהא דפסחי' ט' ונדה ט"ו דאמרי' דאתי ספק ומוציא מידי ספק והתם לא באו הספיקות כאחד. והמ"י כ' דלדעת מהרא"י והמ"ב שאומרי' דבלא נודע הספק הראשון תחלה עד שנעשה הספק הב' מותר גם לדעת ר"י לק"מ מהתם. ואין דבריו מחוורים דהא בנדה ט"ו נודע הספק הראשון תחלה שכשהגיע שעת וסתה נודע לבעל שהיא אסורה לו מספק עד שישאלנה ואח"כ נולד ספק שני כשעבר ימי' שתוכל לטבול בהן דשמא טבלה וא"כ לא באו הספיקות כא'. וגם נודע בינתיים ואפ"ה מקרי ס"ס כדאי' בגמ' שם. ואת"ל ראתה אימור טבלה. וכ"כ הרמב"ן בהלכותיו להדיא דהוי שני ספיקות. ואין לתרץ דשאני התם שהספק הראשון מותר מה"ת משום דקיי"ל דוסתות דרבנן. דהא דף ט' שם בעא מיני' סבא מר' יוחנן איבעי' למ"ד וסתות דאוריי' ור"י פשיט לי' התם לדעה זו אלמא דלא מוכח דר"י ס"ל דוסתות דרבנן. ועוד דהא דעת הרמב"ם והרי"ף דמימרא דר' יוחנן קאי למ"ד וסתות דאוריי' ואפ"ה בעלה מחשב כו' וכמ"ש בב"י סס"י קפ"ד. ועוד דגם להאומרים וסתות דרבנן י"ל דהיינו כשלא הרגישה. תדע דהא י"א דפרישה לפני הוסת הוא דאוריי' אע"ג דס"ל וסתות דרבנן. ועכצ"ל דלדידהו חיישי' שמא תרא' מדאוריי'. אלא דכשלא ארגישה טהורה מה"ת ומדרבנן טמאה עד שתבדוק. וא"כ לגבי הבעל שאינו יודע אם הרגישה יש כאן ס' דאוריי' ואפ"ה מותר לבא עלי' כשנולד ספק שני אח"כ. ומה שתירץ המ"י משום דספק הרגיל שאני. ג"כ אין דבריו ברורי' אצלי משום דבגמ' שם אמרי' אפילו ילדה דבזיזא למיטבל ופרש"י שבושה לטבול עד שיפייסנה ומהדרי' אטו ודאי ראתה מי א"ר יוחנן כו'. משמע דבילדה הוי ספק שקול עכ"פ כיון דבושה לטבול. ועוד הא טבילה תלי במעשה ואנן קיי"ל דאפי' רובא דתלי במעשה לא אזלי' בתרי כדאי' רפ"ג דבכורות. א"כ כ"ש בספק הרגיל דלא חשיב כרובא. וכיון דתלי במעשה ודאי דאין דינו רק כשאר ספק שקול ואפ"ה מהני לאצטרופי לס"ס אפילו נודע בין הספיקות כנ"ל. ועכ"פ גם לו יהא דהוי ספק הרגיל מ"מ חזינן דאין דין ספק האסור מה"ת כודאי איסור. דאילו גבי ודאי קיי"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אף בספק הרגיל אבל בספק קיי"ל דספק הרגיל מוציא מידי ספק. וכיון דחזינן דאין דין איסור האסור מה"ת מספק כודאי מנ"ל לר"י לומר דלא מהני בי' אח"כ ספק שני. דהא משמעות טעם ר"י לפמ"ש בסה"ת סע"ו משמע דהיינו כיון שנולד הספק הראשון תחלה לבד ואסור מה"ת מספק וחייב עליו אשם תלוי אי הוה שייך בי' כרת (למ"ד לא בעי' חתי' משני חתי') כודאי איסור דמי. וזה אינו דהא חזינן בגמ' דעכ"פ דל"ד לודאי איסור וא"כ מנלן דבעי' ספק הרגיל. ועוד צל"ע דהא אשכחן כמה איסורי' דאוריי' שספיקן מותר כמו ספק ערלה וספק ממזר. א"כ ספק דאוריי' אע"ג שאסור מה"ת מנלן דחמור מאיסורים הנ"ל לשלא יהי' ספיקן מותר. ומצאתי להמג"ש בכללי חזקה שלו סי'... עמד על זה ומה שתירץ ע"ז לא נתברר לי מ"ש דהתם נודעו שני הספיקות כא' דמיירי שבא אחר ז' שאחר הוסת מסתימת הפוסקי' לא משמע חילוק זה. ועוד דגם כשלא הי' בביתו נודע לו עכ"פ שאשתו הגיע וסת' ושאסורה לו מספק ומ"ש דהתם ה"ט משום דוסתות דרבנן כבר השבתי ע"ז כנ"ל:

ד) ע"כ נלע"ד להלכה ולא למעשה שלא אסר ר"י אלא כשהספק השני הוא מחמת תערובות משום דספק דתערובות לא הוי ס' מעליא דדמי לשני שבילין בבאו לישאל בב"א כדמשמע בכתובות דכ"ז גבי כהנות וכ"ה בנדה בענין שלש נשים שלבשו חלוק א' ונמצא עליו כתם דכולן טמאות מה"ט. ולא מיבעי' לדעת הרשב"א שבסס"י קי"א גבי שתי קדירות כמ"ש בפליתי שם סק"ח אלא אפי' לדעת הרמב"ן שם יש לחלק בין שתי קדרות שהן כל א' בחזקת היתר רק שנפל איסור לתוך א' מהן מעלמא לבין תערובת גופו של איסור ממש בהיתר. וע"כ צריך לחלק כן לדעת הש"ע רס"י קי"א דלא מהני ברבו האיסור על ההיתר שבקדרה עיי"ש. דזהו לא גרע עכ"פ מתערובת איסור בהיתר. עיי"ש. וע' בט"ז סי' שט"ז סק"ה שכ' ג"כ דדמי לשני שבילין. ואע"ג דכתב לפי שהם של אדם א' אין דבריו מוכרחי'. דא"כ כשהיתה בהמה של שני שותפים שרי. ואינו במשמע במהרא"י. אלא ודאי אף גם בשני אנשי' הוי כשני שבילין כמו ג' נשים הנ"ל. ומה"ט אפילו איסור דרבנן שהוא דבר חשוב אינו ניתר ע"י תערובת מחמת ס' דרבנן ודלא כהגש"ד שבב"י סס"י ק"ט. וכיון שכן לכן פסק ר"י דבספק א' בגופו לא מהני תערובת דכיון שאסור מה"ת מחמת הספק א"כ לא גרע מודאי דרבנן עכ"פ דלא מהני בי' תערובות שהוא הספק הב' משום דדמי לשני שבילין וכמ"ש הט"ז בסי' שט"ז שם. ולדעת ר"ת יש לתרץ עפמ"ש בכתובות כ"ז סע"א מי יימר דאיטמי כו'. דהיכא שאין האיסור רק מספק מותר גם בשני שבילין. ולר"י י"ל דשא"ה שהספק הראשון מותר מה"ת דשבוי' אינו אלא איסור מדרבנן ולהכי אמרי' דבשבוי' הקילו. ולר"ת י"ל דמש"ה הקילו התם אף גם בחדא מחבואה. אבל בשההיתר הוא רוב יש להקל גם בספק דאורייתא. ואע"ג דבודאי דרבנן לא מקלינן בהכי. מ"מ שאני התם דשם ודאי איסור עליו. אבל בספק יש להקל אע"ג דהספק מדאוריי'. ואשכחן כה"ג שיש חומר בודאי דרבנן מבספק דאורייתא לענין ברכה. שעל ודאי דרבנן מברכי' וצונו ועל ספק דאוריי' י"א שאין מברכין אע"פ שמחוייב מדאורייתא לעשות המצוה. משום דמ"מ יש ספק שמא כבר יצא י"ח. אבל בודאי דרבנן אין ספק שעדיין לא יצא י"ח. וה"נ לענין ב' שבילין בודאי דרבנן ע"כ יש כאן איסור ברור באחד מהן משא"כ בספק דאוריי' י"ל שמא אין כאן איסור כלל. ועכ"פ גם לר"י אין איסור רק כשהספק השני הוא מחמת תערובות. אבל כשהספק השני הוא ג"כ בגופו יש להתיר אע"פ שהוא ספק שקול. ואשכחן כה"ג דספק ערלה בח"ל מותר אע"פ שהוא מדאוריי' ותערובות ערלה אסור גם בח"ל. ולכן בספק דאוריי' אין להחמיר מבספק ערלה כיון דמ"מ יש כאן שני ספיקות מנ"ל להחמיר בזה. כיון דבכולי תלמודא משמע דבשני ספיקות שרינן גם בדאוריי'. ומשום שנולד ונתודע הספק הראשון מקודם ואסור מה"ת אין להוכיח דדינו כודאי איסור לענין שלא יהי' מהני ספק שני משום שי"ל דלא חמיר מערלה שאיסורו ודאי מהתורה בח"ל ואעפ"כ מהני בי' ספק א'. ואע"ג דשאני התם שכך נאמר הלמ"מ דספיקה מותר. מ"מ התם הוצרך לומר כן הלמ"מ כיון דהוי חד ספיקא. אבל הכא דיש ב' ספיקות א"צ קרא. ובהכי א"ש ההיא דנדה דט"ו. ואין להביא ראי' להחמיר ממתני' דרפ"ד דכריתות לפי' התוס' שם דאפי' בס"ס מייתי אשם תלוי. דלדברי ר"י מי ניחא דהא התם נודעו הספיקות ונולדו כא'. דהא מיירי ג"כ כשהחתי' לא היו מעורבות אלא התם שאני משום דאתחזק איסורא כמ"ש בפנ"י בקו"א דפ"ק דכתובות סי' מ"ה. ולהאומרי' דאפי' באתחזק איסורא מהני ס"ס י"ל כפי' הלח"מ שם. א"נ דתערובת חד בחד גרע טפי מאתחזק איסורא. תדע דבאתחזק איסורא י"א דמותר באיסור דרבנן כדתנן בפ"ב דמקואות. אבל בטומאה קלה כו' ואילו בתערובת חד בחד לא מהני גם בדרבנן כדתנן התם גבי ג' לוגין מים שאובין היו שניהם פחותים ממ' סאה כו'. ומ"מ למעשה מסתפינא להקל כשנודע בין הספיקות אפי' כששניהם בגופו אא"כ כשהספק השני הוא ספק הרגיל. אבל כשלא נודע בינתיים אע"פ שלא נולדו יחד קרוב לומר שיש להקל בזה גם למעשה. וכ"מ בת"ח כלל מ"ג סי' ז' כיון דיש מקילי' בכה"ג גם כשהספק השני ע"י תערובת. ה) אבל כשהספק השני ע"י תערובת בנודע בינתיים אין להקל בשום ענין נגד דעת ר"י (ולא דמי לנפל א' מהן לים כמש"ל אות א' וכן מצינו חילוק כה"ג לדעת הרשב"א דבתערובת איסור דאוריי' חד בחד ואח"כ נפל א' מהן בתוך שנים לא מהני. ואילו נפל איסור דאוריי' בתוך שנים ואח"כ נפל א' מהן ונתערב עם עוד א' מהני לדעת הב"י. והיינו משום דקדם התערובת ברוב לספק השני מש"ה מהני אע"פ שאין הספק השני ספיקא מעליא). אמנם אם לא נודע בינתיים נלע"ד דאם נתערב א' בג' או יותר בענין שיש לאכול שנים שנים יש להקל משום דבלא נודע בינתיים י"ל דלר"י נמי לא גרע מנפל א' לים ונודע בינתיים. ואם נתערב חד בתרי שא"א לאכול כולן שנים שנים יש להקל בהפסד מרובה עכ"פ כיון שכ"ד מהרא"י והב"י והמ"ב וגם באו"ה כלל מ"ט הובא דעה זו אין להחמיר כ"כ במידי דרבנן. מה גם שלדעת ר"ת בכל ענין שרי. [מכאן ואילך נדפס בפס"ד קצה ג ד"ה גם לענ"ד]