א

סימן רפג

שאלה. י"ב אווזים שחוטים ומלוחים. ואח"כ הודחו כראוי. חוץ מאחת מהן שלא נמלחה כלל ונתערבה עמהן. מה דינם. גם דין השומן שלהם שמפשיטין עורם מבשרם והשומן שבתוכם. שהתיכוהו בשני קדירות והיו מכמה אווזות בכלי הא'. וכמה בכלי הב'. ולא נודע באיזה הי' מאותו השומן שלא נמלח. ולא נודע התערובות עד לאחר שהתיכו השומן בהכלים:

תשובה. האווזות פשוט שמותרים כולם. דיבש ביבש בטל ברובא בדבר שאינו חתיכה הראויה להתכבד. וחתיכה זו האסורה מחמת דם הבלוע בה לא מיקרי חהר"ל. שהרי האיסור שבה שהוא הדם אינו ראוי להתכבד. וכדאיתא בשו"ע סי' ק"ב סעי' ב' וסי' ס"ט סעי' י"ד. עיי' ט"ז סי' ס"ט ס"ק ל"ה בשם יש"ש. אך בדין השומן שהתיכו מעור של האווזות צ"ע. כי הנה אם הי' נודע התערובות קודם שהתיכו. הי' מתבטל כדין יבש ביבש דבטל ברובא. ר"ל חד בתרי ע"ד הנ"ל בהאווזות. ואז אפילו התיכוהו אח"כ ונעשה לח בלח הי' מותר אפילו התיכוהו בכלי א' לדעת הרא"ש שברמ"א ססי' ק"ט. וכש"כ כשהתיכוהו בשני כלים. שאפילו לדעת הרשב"א ושו"ע ססי' ק"ט הי' מותר. אבל בנ"ד שלא נודע התערובו' עד לאחר שהתיכוהו. ואז יש לו דין לח בלח לענין שצריך ס' בין הכל. כמ"ש בסי' ק"ט סעי' ב'. כש"כ בשומן שנימוח ונעשה לח ממש. ואם היו מתיכים אותו בכלי א' הי' הדבר פשוט לאיסור. כמ"ש בשו"ע שם. וגם הרא"ש והרמ"א לא נחלקו אלא בנודע תחלה ואח"כ נתבשל. אבל בנודע אחר שנתבשל מודו דאסור. אך כיון שהתיכוהו בשני כלים יש ללמוד היתר לכאורה ממ"ש הב"ח הובא בש"ך שם סקי"ב וז"ל בישלם בשני קדירות קודם שנודע התערובות מותר לאוכלן אח"כ. שהרי הרשב"א מחמיר כשבישלן יחד אפילו בישלן אחר שנודע התערובות. והתיר בבישל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד א' כמ"ש ב"י בשמו עכ"ל. ר"ל לצד א' בקדירה בפ"ע. ופי' הב"ח דהרשב"א מיירי אפילו בישלן קודם שנודע התערובות. ואפ"ה מותרין כל שבישלן בשני קדירות. ואיברא דיש לעיין בטעם הדבר הא וודאי הידיעה מעכבת מדרבנן עכ"פ. שכל זמן שלא נודע האיסור לא נק' על התערובות שם היתר מדרבנן. וכמ"ש בשו"ע ססי' הנ"ל. דאם לא נודע עד אחר שנתבשלו בקדירה אסור גם להרא"ש. ואמאי לימא דעכשיו איגלאי מילתא שכבר הותר האיסור בעודו יבש ביבש ונהפוך להיות היתר ויהי' מותר גם כשנתבשל אח"כ. אלא וודאי דלא אמרינן דנתבטל האיסור מדרבנן עד שנודע. וכיון שכן עכשיו שנודע האיסור באת להתירו מדרבנן. ואיך תתירו בשביל שהוא בב' קדירות. גם אם יהי' ספק דרבנן ולא ספק דאורייתא. כמו שרצה לומר הש"ך. הא כיון שאין לתלות בזה יותר מזה ע"כ שניהם נאסרים כמ"ש הרשב"א בת"ה דף קי"ד ע"א. היו שתי קדירות של היתר שתיהם אסורות. והובא בשו"ע ססי' קי"א. ואין לומר כמ"ש המ"י כלל ל"ט דאף לאחר שנתבשל מיקרי יבש ביבש ומתבטל כו'. זה אינו דהרי יש מרק והמרק נאסר ע"כ שהרי הוא לח. וכמ"ש בתשובת הרשב"א סי' ת"ש. מדאיתא בחולין גבי חתיכה של נבלה שנתבשלה עם החתיכות. דאם אינו מכירן כולן אסורות והרוטב בנ"ט. ופריך בגמרא אמאי כולן אסורות וליבטל ברובא. ולא פריך אמאי הרוטב בנ"ט. (כיון שבטל ברובא החתיכה ממילא ניתר הרוטב) והיינו משום דכיון דלא נודע התערובו' עד שנתבשל ויש להרוטב דין לח בלח וצריך ס'. ומ"ש על החתיכה ליבטל ברובא היינו אם יש ס' בין הכל עיי"ש. אלמא דהרוטב יש לו דין לח. בלא נודע האיסור קודם שנתבשל. ואינו ניתר גם היכא שיש רוב כנגד החתיכה ביבש. וגם החתיכות נאסרים מחמת הרוטב. וא"כ בשני קדירות נמי כנ"ל. ומ"ש המ"י דל"ד דהתם לא נעשה האיסור מכח תערובת כו'. היא פליאה. כי בכל קדירה לא יש יותר מתערובות. שמותר מדאורייתא. רק מדרבנן אסור. ויש גם ס' על הקדירות ואעפי"כ אין מתירין מטעם ס' דרבנן וה"ה הכא. (וכש"כ למאי שפי' דהש"ך מיירי בשאין בכל קדירה רוב כ"א בצירוף שניהם עיי' פר"ח). ולתרץ דברי הב"ח הוא בשני אופנים. הא' בהקדים מ"ש הרשב"א בתה"א דף ק"ו סע"א. וז"ל ומסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללים שא"א להפריד כל החתיכה ולאכול כל חתיכה וחתיכה בפ"ע צריך ס'. לפי שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכל. ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו. מ"מ כיון שכנגדו מבשא"מ נרגש. החמירו מדבריהם ואסרוהו. אבל ביבש שהוא יכול לאכול כל חתיכה בפ"ע. וכשאוכל זו אני אומר לא זו היא האסורה. וכן בכאו"א. וכשאוכל האחרונה שבכולן אני אומר במה שכבר נאכל הי' האיסור וזו של היתר היא. ולפיכך אוכל כל א' בפ"ע ואינו חושש. דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאורייתא דמדאורייתא חד בתרי בטל עכ"ל. העולה מדבריו דטעם שהחמירו במב"מ בלח בלח שצריך ס'. הוא מפני שהאיסור מתפשט בכל ההיתר. וכשאוכל חלק מה מן ההיתר ע"כ יש בו איסור. משא"כ ביבש ביבש. והנה בב' קדירות לא גרע מיבש ביבש. כיון שבכל קדירה יש רוב ומדאורייתא ברובא בטל. וגם כשאוכל מקדירה זו אני אומר לא זו היא האסורה. מה תאמר מאי חזית דאתה תולה בזו יותר מזו. זה אינו. דלא גרע מיבש ביבש שבשעה שאני אוכל זו אני אומר לא זו היא האסורה. וקשה ג"כ מאי חזית. אלא וודאי אינו כן כיון שבלאו הכי מעיקר הדין ראוי שיבטל ברוב ומה שהחמירו חז"ל הוא משום שבוודאי האיסור מתפשט וגזירה אטו שא"מ. וכן החמירו ביבש ביבש שאסור לאכול כולן כאחד הוא מהאי טעמא שבוודאי אוכל מן האיסור. אבל כל שאינו וודאי אני תולה שלא זהו האיסור אלא השני' ולא אמרינן מאי חזית. כיון שבמה שאני תולה בו איני אוסרו גם לפי דעת זה לעולם. אלא לפי שעה. ולומר שאסור לאכלו ביחד עם זה. אבל אח"כ מותר לאכלו גם עם האיסור שנתבטל ברוב מ"ה. ומותר לאכול כולם גם האיסור שנהפוך להיות היתר ד"ת לפי"ד הרשב"א. כמ"ש באו"ח סי' תמ"ז סעיף ט'.רק שמד"ס לא נהפך להיות היתר גמור. ואינו מותר לאכלו אלא בזאח"ז. שכשאוכל כל אחד לבדו י"ל שזהו ההיתר. ועל השני אני אומר בשעה זו שאני אוכל זה השני הוא האיסור. ובאמירתו זו אינו מכוונם לאיסור גמור. רק לומר שאסור לאכלו כעת. ואח"כ מותר גם אם הוא האיסור. שהרי נהפך ד"ת כנ"ל. וגם חכמים לא החמירו כ"א ביחד כו'. משא"כ באיסור דרבנן שנפל לשתי קדירות שתיהם אסורות. דמאי חזית לתלות בזה יותר מזה. כיון שבשעה שאני רוצה לתלות בהשני אני אוסרו לפי דעת זה לעולם. אעפ"י שאח"כ אחזור ואתירנו ואאמור שהאיסור היה בהראשון. מ"מ גם לשעה איך אתה יכול לאסור את השני לעולם מאי חזית. וכל זה הוא דווקא באופן שכשאני אומר שנפל בקדירה א' אני אוסרו לפי אמירה זו לעולם. אעפ"י שאח"כ אאמור בהיפך. והיינו כשנפל איסור דרבנן לאחד משני קדירות שאין בכל אחד יותר ממנו. או כשנפל איסור דאורייתא לאחד משני קדירות מבשא"מ. ויש בכל אחד יותר מכזית בכא"פ. להאומרים שהוא רק דרבנן. עיי' רשב"א. משא"כ ביבש ביבש חד בתרי שבשעה שאני אוכל זה אני תולה שהשני הוא האיסור. לפי שבתלייה זו הכוונה לאסרו לפ"ד זה רק לפי שעה כנ"ל. וה"ה והוא הטעם באיסור של תורה שנפל לא' משני קדירות שהם מב"מ אצל האיסור. ויש בכל אחד רוב. דמדאורייתא ברובא בטל. ורבנן אסרו משום שהאיסור מתפשט בכולו. וכשאוכל מקצת מן התערובות אוכל מקצת מן האיסור. ואסור מד"ס כמו שאסור לאכול מתערובות יבש ביבש חד בתרי כולם יחד. לכן לזה בשני קדירות מותר. שבשעה שאני אוכל מקדירה זו אני תולה שהאיסור הוא בהשני וכו'. ובשביל תלייה זו הכוונה לאוסרו לאכלו עתה ולא לעולם. ובזה לא אמרינן מאי חזית כנ"ל דיבש ביבש יוכיח כנ"ל. ונמצא לפי"ז דינו של הב"ח עולה כהוגן. דגם בלא נודע התערובות עד אחר שבשלן מותר בשתי קדירות. דאז ברובא בטל גם מד"ס דומיא דיבש ביבש. אלא שקצת קשה הדבר לומר דבנפל איסור לב' קדירות של היתר ולא נודע לאיזה מהן יהיה מותר במב"מ. דלא משמע כן מסתימת לשון השו"ע סי' קי"א סעי' ה' אפילו באיסור דרבנן כו'. ואעפ"י שכאן יש להקל יותר. כי הוא תרי דרבנן. דהא כיון שיש רוב בכל קדירה א"כ גם אילו נפל עכשיו ברובא בטל ד"ת. וכש"כ להאומרים דדם שבישלו דרבנן הוא. שיש כאן ג' דרבנן. מ"מ קשה לחלק בכך. בשגם שכל החילוקים וסברות דלעיל אינו אלא עפ"י דעת הרשב"א בתה"א הנ"ל. אבל להרא"ש שבתויקו"י סי' ק"ט דלקמן דטעם חומרת לח בלח הוא כיון שנבלע בהיתר. א"כ אין ללמוד קולא בשני קדירות מיבש ביבש. שהרי לדעת הרא"ש אין הטעם בהיתר יבש ביבש משום שכשאוכל זה אני אומר לא זו היא האסורה. אלא משום שנהפך להיות היתר גמור גם מד"ס. אבל אילו הייתי צריך לתלות האיסור בהנשאר. אפשר דלא הייתי תולה כלל דמאי חזית. ולפיכך יש לתרץ דעת הב"ח באופן אחר. והוא משום שכבר נתבטל ברוב מן התורה גם בלא נודע רק שמדבריהם לא נתברר ההיתר. לפיכך כשנתערב בב' קדירות יש להקל. ולא דמי לאיסור דרבנן שנפל לקדירה אחת משני קדירות. כי איסור זה דרבנן מה שאינו בטל בלא נודע התערובות קל הוא שהקילו בו חכמים לענין אם נתבטל אח"כ בשתי קדירות משאר איסור דרבנן שנפל עכשיו בהודע. ויש ללמוד זה ממ"ש הש"ך שם סקי"ב. כשנתבטל כבר ברוב לא החמירו אח"כ. ואוקמא אדאורייתא כל שי"ל שאני אומר כו'. אלא דהש"ך מיירי בנתבטל ממש גם מדרבנן. ומ"מ כיון דלהרשב"א אסור לבשלן יחד מדרבנן. ואף על פי כן בשני קדירות אוקמא אדאורייתא. ה"ה הב"ח בנתבטל תחלה ד"ת אוקמא אדאורייתא לענין ב' קדירות. וכש"כ שזה עולה יפה לדעת הרא"ש שברמ"א ססי' ק"ט ועכ"פ מדברי הב"ח יש ללמוד היתר להשומן שהתיכוהו בשני קדירות. אעפ"י שיש לחלק. דכאן השומן נעשה כולו לח. משא"כ בבשר שנתבשל שנשאר יבש רק שהרוטב נעשה לח. מ"מ אין לחלק מחמת זה לפי מה שנתבאר. שעיקר ההיתר של הב"ח הוא כיון שנתבטל כבר מ"ה גם בלא הודע. אך הש"ך השיג עליו משום דס"ל דבלא נודע לא נתבטל מן התורה. וכבר הושג במ"י סוף כלל ל"ט. ובשו"ע של רבינו הרב ז"ל בסופו. ופי' דגם הש"ך מיירי רק בשאין בכל קדירה בפ"ע רוב כ"א בצירוף שניהם יחד. אבל בשיש בכל קדירה רוב גם הוא יודה עיי"ש. דאל"כ קשה מסי' ק"י ס"ו. דכיון שבעת שפירש לא נודע לא נתבטל. ולא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש. אלא שבספר חמודי דניאל לא כ"כ לדעת הש"ך. ונעלם ממנו ראי' הנ"ל. ומ"מ איך שיהיה דעת הש"ך לדברי הב"ח הסכימו המ"י ורבינו ז"ל. ויש לסמוך עליהם בדיעבד. ובפרט באיסור תרי דרבנן או ג'. וגם יתבאר לקמן צירוף דעת הראב"ד בשגם שדם שבישלו הוא רק דרבנן לכמה פוסקים. ולא שייך כלל ספק דאורייתא שכתב הש"ך:

וכ"ז אפילו בנודע תומ"י שהתיכוהו והיה לח. אבל אם לא נודע עד אחר שנתקשה. יש עוד צד להקל. לפי מ"ש בס' תויקו"י סי' ק"ט סק"א. שהרא"ש והרבה פוסקים עוד חולקים על הרשב"א בטעם ביטול יבש ביבש ברוב וס"ל דהטעם הוא משום שאין האיסור נבלע בהיתר. ולדידהו קמח בקמח מיקרי יבש ביבש עיי"ש. וא"כ ה"ה בשומן זה כשנעשה קשה אז יש לו דין יבש ביבש כמ"ש בהג"ה בשו"ע סי' ק"ד. ור"ל דלענין שיהיה נבלע מחלק אחד בחבירו אינו מבליע. והוי כמו קמח שאעפ"י שהאיסור נתפשט בכל חלק ההיתר כיון שאין נבלע בו מיקרי יבש. אעפ"י שהשומן היה תחלה לח ממש. והוי כמו נבלע האיסור בהיתר. מ"מ כיון שאז לא נודע התערובות ולא שייך ביטול מדרבנן עכ"פ. כ"א עד אחר שנודע. ואז הוא יבש ביבש. וא"כ ממ"נ מותר. אי בתר דאורייתא אזלת הרי כבר נתבטל בעודו יבש ביבש גמור. ר"ל קודם שהתיכוהו אעפ"י שלא נודע התערובות. ואי בתר דרבנן אזלת. ומדרבנן אין מתבטל כ"א אחרי שנדע. והרי נודע כשהוא יבש וקשה ובטל חד בתרי. וגם לדעת הש"ך דס"ל דהידיעה גורמת הביטול. גם מדאורייתא יש ממ"נ זה וק"ל. ואין לומר דאף דס"ל דבלא נודע לא מתבטל למר מדאורייתא ולמר מדרבנן. אבל לקולא לא מקילינן משום דלא נודע. וא"כ כיון שבינתיים היה לח צריך ס'. זה אינו. דלא אמרינן הכי אלא היכא שהי' איסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן. וכמ"ש מדברי או"ה ורמ"א בת"ח כלל פ"ה ד"ח. ואעפ"י שהש"ך בסי' צ"ט ס"ק ט"ו השיג עליהם. הנה הכו"פ שם סק"ט יישב דבריהם בהכי דבאיסור דרבנן הידיעה מחלקת. דהם אמרו והם אמרו עיי"ש. ואם יאמר האומר שהשומן גם כשנתקשה אינו דומה ליבש ביבש. משום שנעשה גוף אחד ויש לו דין לח בלח גם להרא"ש. וכמו שמצינו באו"ח סי' תנ"ג בדברי האחרונים. ובשו"ע רבינו ז"ל שם סעיף ט'.שאפילו להאומרים שקמח בקמח יש לו דין יבש ביבש וחוזר וניעור בפסח. מ"מ כשאופה קודם הפסח הרי נעשה כל הקמח שבכל מצה ומצה חתיכה א' ממש ע"י האפייה. ולכך אינו חוזר וניעור בפסח. וא"כ הוא כמו לח בלח שאינו חוזר וניעור. וה"ה בשומן זה שגם כשנתקשה הרי נעשה חתיכה א' והי' לו דין לח בלח. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח. דלאו לכל מילי נעשה כלח בלח ע"י האפיי'. רק לענין שאינו חוזר וניעור משום דהוי כגוף אחד. אבל לא לענין שיצטרך ס'. כיון שמ"מ אין כל חלק נ"ט בחבירו. ולהרא"ש וסייעתו לא בעי ס' אלא בדבר שהאיסור נבלע בהיתר. ועיי' בתויקו"י סי' ק"ט סק"א כיוצא בזה. דגם להאומרים דקמח בקמח יש לו דין לח בלח. יש דברים שגם לדידהו יש לו דין יבש ביבש. וא"כ ה"ה להרא"ש גם אחר האפיי' דזיל בתר טעמא. ויש נ"מ לדינא מסברא זו לענין אחר. כגון לענין חטים אסורים שנתערבו ברוב כשרים. ולא נודע התערובות עד אחר שטחנו ועשו מהם קמח ואפו אותו. שיש להתירו להרא"ש וסייעתו. (לפמ"ש התויקו"י דאעפ"י שבינתיים הי' לו דין לח בלח. מכ"מ עכשיו יש לו דין יבש ביבש). העולה מזה לדינא בנ"ד. שאם לא נודע עד אחר שנתקשה השומן יש סברא להתיר להרא"ש וסייעתו אפילו התיכוהו בקדירה אחת. אלא שמ"מ שמפני שאנו מדמים לא נעשה מעשה. אבל בשני קדירות פשוט להתיר גם להרשב"א מטעם הנ"ל. ויש לעשות סניף להקל עפ"י דעת הראב"ד הובא בב"י סי' ס"ט. דבשר שלא נמלח במאי דנפיק מיני' משערי' דדבר מועט הוא. וא"כ כש"כ בשומן שבו דם מועט מבבשר כנודע בחוש (ובס' הטבע בין אדם בר דמים למי שהוא שמן תלוי בכח העיכול. אם הוא מתון מהפך לשומן. וא"כ דם ושומן רחוקים זמ"ז במהותן). וא"כ בי"ב אווזות וודאי יהי' בשומן שלהם ס' כנגד דם שבשומן אווזא א'. ואע"ג דלא קיי"ל כהראב"ד. מ"מ היכא שבלא"ה קרוב להתיר יש לעשותן סניף. ועיי' ש"ך סי' ס"ט ס"ק נ"ז. שאפילו בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שאסור עכ"פ מחומרת הגאונים רצה מהרא"ש לסמוך. עיי' רמב"ם ושו"ע וש"ך סי' צ"ב ססק"ח דבס' לא אמרינן חנ"נ. אע"ג דאורייתא. שבכל קדירה יש רוב:

אחר שכתבתי שהאווזות פשוט להתיר. הקשה ע"ז אחד. דהא בעוד שלא נתבשלו ולא נמלחו יחד לא שייך ביטול. שהרי אווזא שלא נמלחה אין שם איסור עליה עתה. כי ע"י מליחה מתכשרת. אלא שאין אנו יודעים איזו היא. ואימתי שייך ביטול לאחר שנתבשל. הרי אז יש לו דין לח בלח וניבעי ס'. והשבתי לו שדבריו אינן כלום. שבוודאי משנה שלימה היא שדבר המותר מתבטל בדבר המותר. לענין שאח"כ לא יפול עליו שם איסור מה שהיה נופל זולת תערובות זו. והוא בפרק ט' דכלאים. צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר. ופי' שמותר לערבו אח"כ בפשתן. ואין בזה משום כלאים. מפני שנתבטל בעודו מעורב עם צמר גמלים. ולדבריו הרי לא הי' שייך אז עליו שום ביטול. שהרי הוא דבר מותר עדיין. אלא וודאי כל דבר המתערב בדברים אחרים מתבטל להיות כמותן לכל דברים שיש הבדל בינו לביניהם. כי אחרי רבים להטות כתי'. והרוב כופה את המיעוט. ואין לחלק דשא"ה שהצמר רחלים מתערב עם צמר הגמלים עד שהי' לאחדים. שזהו פי' טרפן זב"ז. דאל"כ שהצמר רחלים לא נטרף עמו עד שהי' לאחדים. אסור בלא"ה כשמתערב אח"כ בפשתן. שהרי אם אינו נטרף כ"כ איסור הניכר הוא שאינו מתבטל. אלא וודאי מיירי בטירוף היטב. ומשום הכי בטל גם היתר בהיתר. משא"כ בנ"ד שהאווזות הם מובדלים כ"א בפ"ע אלא שאינך יודע איזה שלא נמלחה. וא"כ לא שייך כ"כ ביטול בכה"ג בהיתר עכ"פ הא לאו פירכא דמ"מ ממ"נ אם לא שייך ביטול בכה"ג גם איסור בהיתר לא יבטל כיון שהם מובדלי' לעצמן. ולדבריו לא יתכן דין הביטול אלא כשנעשו גוף אחד משא"כ כשהן מובדלים כאו"א על מקומו. וזה דבר מבואר סותרו בכמה מקומות אין מספר בגמרא ופוסקים. אבל באמת פשוט שכל דבר המעורב ברוב מתבטל. ועיין לשון הרשב"א שבב"י סי' קט"ו ד"ה והרשב"א כתב כו'. שהביא ברוב בעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב ברוב. שהרי חטים של תרומה שנפל לתוך החולין. אעפ"י שזה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע בטלין בשיעורן. שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר. אילו היית אוסר הרוב מפני המיעוט. נמצא שאין המיעוט בטל עכ"ל. וה"ה בנ"ד אילו היית מצריך לחזור ולמלוח כל האווזות מפני האווזא שלא נמלחה. נמצא שאין המיעוט בטל. ואף גם להרמב"ם שחולק שם בענין הקודם. הרי כתב ב"י שע"כ יודה בחטים אעפ"י שזה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע. כיון שאין האיסור ניכר. וה"ה בנ"ד כשאין ניכר שבוודאי מתבטל (וגם לתי' האחרון שבמ"כ בענין יבש בלח. דשא"ה שאין שוים. משא"כ בנ"ד שהאווזות שוים). ומהא דנדרים דע"ו אם מטבילים כלי טמא לטהר מטבילין כלי לכשיטמא לטהר אין ללמוד דלא שייך תיקון בדבר המותר לכשיאסר דשאני תיקון טבילה מביטול ברוב שכבר יש עמו דברים אחרים. משא"כ בטבילה דלא נוסף עליו כלום. ועכ"פ זה ברור דהיתר בהיתר מתבטל. וכמ"ש בפר"ח או"ח סי' תמ"ז בשם הראב"ד ומרדכי ועוד פוסקים. שוב ראיתי שראבי"ה בתשובת הרשב"א סי' תתל"א חולק ע"ז. אבל הר"ן בתשוב' סי' נ"ז נ"ט כתב שמתבטל וכ"ד כל האחרוני' באו"ח סי' תמ"ז. וגם בדין זה שבנ"ד בביטול האווזות הלא מפורש הוא בט"ז סי' ס"ט ס"ק ל"ה בשם רש"ל ביש"ש פכ"ה. חתיכה שלא נמלחה שנתערבה עם שתי חתיכות שנמלחו מותרים וא"צ למלוח כולם מספק. ולא הוי דשיל"מ כיון שצריך הוצאה למולחם כמו בכלי בסי' ק"ב עכ"ל. אלא שהש"ך בנה"כ השיג עליו וכ' ול"נ דז"א לפי מ"ש בש"ך סי' ק"ב סק"ח עיי"ש. ר"ל דשם העלה דמשום הוצאה דהפסד מועט לא מסתלק ממנו דין דשיל"מ. והוצא' מליחה הפסד מועט הוא. ופי' הפמ"ג דלפי"ז אפילו בס' לא בטל. אבל לענין ביטול ברוב. כתב הפמ"ג שבלא"ה חולק הש"ך ממ"ש בסי' הנ"ל ס"ק נ"ז. שלפמ"ש בסי' ק"ט דמבשא"מ צריך ס'. מטעם דאם יבשלו יתן טעם. א"כ הכא אמאי סגי ברוב. הא הדם יתן טעם לכשיבשלם כו'. והסכים עמו המ"י כלל ל"ט ס"ק י'. אבל בנו של הש"ך בהג"ה בנה"כ השיג עליו דלמאי דקיי"ל דדם שבישלו ושמלחו אינו אלא דרבנן. א"כ א"צ ס' כמ"ש הש"ך עצמו בסי' ק"ט דמבשא"מ שהאיסור הוא מדרבנן א"צ ס' ובטל ברוב עיי"ש. ובמ"י יישב קצת השגה זו משום דדעת הש"ך להחמיר בדם שבישלו ועיי' תשוב' רדב"ז ח"א סי' קצ"ט. שהעלה דפלוגתא דרבוותא היא. אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. וא"כ בהצטרף עוד סברא דדילמא העיקר כאו"ה בטעם ביטול יבש ביבש מבשא"מ בס'. דלאותו הטעם בכאן בטל ברוב. כמ"ש הש"ך בסי' ס"ט ס"ק נ"ז הנ"ל. א"כ הוי לי' ס"ס. ובפרט שכ"ז הוא רק מדרבנן. שהרי ד"ת א"צ ס' במבשא"מ כמ"ש בכו"פ סי' ק"ט סק"ד דבאחד בשנים בטל. רק שמדרבנן צריך ס'. וא"כ הו"ל ס"ס בדרבנן ופשיטא שיש להקל. אך העיקר לסתור דעת הש"ך הוא כמ"ש בפלתי סקי"ד עפמ"ש הר"ן. דבכל חתיכה מלא דם הוא. רק שלא אסרו כ"א דם הטח למעלה. ולא מה שבתוך החתיכה. אבל מכל מקום דם הוא ורחמנא שרי'. וא"כ גם כשיבשלם לא נתן טעם דאיסורא רק דהיתרא והאיסור בטל ברוב טעם היתר עכ"ד. ונ"ל שטעמו של הש"ך דלא ניחא לי' בסברא זו. הוא משום דאזיל לשיטתו בסי' צ"ח. דכשנתערב איסור בשא"מ ומינו. אעפ"י שיש רוב במינו של היתר כל שאין בשא"מ אסור מדאורייתא. עיי"ש בסק"ח. וא"כ לדבריו כל שדם האסור יוכל ליתן טעם בבשר דהיינו כשאין ס' לא מהני מה שיש רוב בדם ההיתר נגד דם האסור. אבל לפמ"ש בשו"ע שם ס"ב דרואין את שא"מ כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו. ועיי' כו"פ שם שהעיקר כדעת השו"ע. אבל ליכא למימר כאן מ"ש הש"ך להצריכו ס' משום דכשיבשלם יתן טעם מבשא"מ דליתא. דאף כשיבשלם יהי' בתערובות איסור מב"מ בלח. כיון שרואין את שא"מ כאילו אינו. וא"כ קודם שנתבשל יש לו דין יבש ביבש מב"מ דבטל ברוב וכ"ד הפר"ח. ומעתה וודאי לא שבקינן פשט לשון רמ"א ודעת רש"ל וט"ז ופר"ח ובנו של הש"ך וכו"פ משום דעת הש"ך ומ"י. ובפרט במידי דרבנן ולא בעינן ס'. אלא שעדיין צ"ע בהוראה זו. משום טעם השני שכתב הנה"כ דדי לדשיל"מ למולחו שנית. וי"ל שבזמנינו אין זה הפסד מועט כ"כ. כי למלוח י"ב אווזות יצטרך עכ"פ ד' ליטרות מלח שעולה ג' זהובים ולעני הוי זה הפ"מ. ועוד י"ל עפמ"ש הפמ"ג סי' ס"ט ס"ק ל"ה בשם או"ה דלא הוי דשיל"מ. כיון שתחלת ביאתו לעולם הוא ע"י תערובות כו'. עיי' או"ח סי' ש"ך ס"ב ובמ"א סק"ה. וה"נ בנ"ד. כי הנה עיקר ביטולו שמתבטל הוא על שיהי' מותר לבשלו כך. דבלא בישול בלא"ה מותר גם אי ידעינן בי' ומכירין החתיכה שלא נמלחה. דהא קיי"ל דם האברים שלא פירש מותר. רק כשיתבשל אז פולט דם איסור ויבלע בהאחרים. והנה פליטה זו תחילת ביאתה ע"י תערובתו הוא. ואדרבה נ"ד עדיפא שהרי פליטה זו אין לה מתירין. ועכ"פ לא גרע מיין היוצא בשבת אסור משום נולד ויש לו מתירין. אלא שלפי שתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות לא החמירו בו לדונו כדשיל"מ ובטל בס' עכ"ל. ה"נ אין לאסור האווזות משום שכשיתבשל יפלוט איסור ויל"מ. שהרי תחילת ביאת האיסור לעולם ע"י תערובות הוא אלא שבכאן בטל ברוב כיון דעכשיו הוא יבש. ואין לומר שבזה אני תופס החבל בשני ראשין. עשיתיו כיבש שיהי' בטל ברוב. וכדבר שאל"מ ע"ש כשהוא פולט בבישול. והרי אז הוא לח וצריך ס' עכ"פ. זה אינו. כי אני עושהו כיבש ובטל ברוב. ואם רצונך להחמיר בו ע"ש סופו שיהי' לו מתירין אני אומר שזה אינו כנ"ל. ודוגמא לזה חמץ שמתבטל קודם הפסח בס'. והכוונה הוא שיהי' מותר לאכול בפסח. שהרי קוה"פ מותר לאכול חמץ. וא"כ הרי עיקר ענין ביטולו הוא שיהי' מותר לאכלו בפסח. והרי חמץ בפסח אינו מתבטל בס'. ואעפי"כ הוא מתבטל בס' לענין שיהי' מותר לאכול בזמן שאינו מתבטל. אעפ"י שבשעה שמתבטל בס' אין אנו צריכים לביטול זה אז. כ"א על שאינו בטל בס'. אלא שמצד אחר יש לי צ"ע בדעת הרש"ל והט"ז דלעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ה. והוא ממ"ש הרשב"א במ"ה דף צ"ג ע"ב. וז"ל כי בוודאי כל בשר שנמלח במליחה לקדירה אין לך שאינו טעמו כבשר שנמלח ולא כבשר תפל ולא נמלח עכ"ל. ור"ל דגם אחר הדחתו ובישולו. שהרי על מה שפי' הרא"ה בבד"ה בענין אינו נאכל מחמת מלחו כעין שמולחים להצניע. דאפילו אחר ההדחה ובישול נרגש בו טעם המלח. כתב ע"ז הרשב"א במ"ה בוודאי כל בשר שנמלח כו'. וא"כ ס"ל דמשונה טעם בשר הנמלח משאינו נמלח גם לאחר הבישול. וא"כ הוי לי' איסור הניכר ולא בטל. ולפיכך נראה דלכתחלה יש למולחם שנית היכא שלא נמלחו עדיין יחד. אבל אם כבר נמלחו יחד ואין כאן איסור הניכר. שכיון שנמלחו שוב לא יוכר כ"כ החתיכה שלא נמלחה רק פעם א' משאר החתיכות שנמלחו ב' פעמים. כי זה וודאי כמעט שאין הפרש ביניהם. יש להתירן. ולא לחוש לדעת הש"ך סי' ס"ט ס"ק נ"ה מטעמא דפרישית. שהפר"ח ובנו של הש"ך השיגו עליו. וכן הכו"פ השיג עליו. ולהם שומעים כי המה הרבים. שהרי גם הרש"ל והט"ז קיימו כוותי' ובהא יש לסמוך עליהם: