א

סימן רפב

ענין טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו וממשו ולא טעמו הנז' בע"ז פ"ה יש בו ה' שיטות הא'. והוא דעת רש"י המקיל מכולם דס"ל דפי' ממשו היינו שגוף האיסור שנתערב לתוך ההיתר הוא בעין ועומד בחלקי' בפ"ע ולא נמחה וכשיש בו גם כזית בכא"פ שהוא כזית בד' ביצים. ואם יש בו ג"כ טעמו שנ"ט להיתר אז הוא אסור מן התורה. וכשאכל פרס לוקין עליו (וגם חייבים עליו כרת באיסורי' שחייבים עליהם כרת ובזה הוא מחמיר מרמב"ם). וכשאין כזית בכא"פ או אפי' יש כזית בא"פ אלא שהאיסור נמחה ואינו בעין בתוך ההיתר כגון חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונימוח בו מיקרי טעמו ולא ממשו. וכן אם יש כזית בכא"פ וגם הוא בעי' אלא שאינו נ"ט כגון לח בלח מין במינו או כגון כותח הנק' קיוהא בשאר איסורי' חוץ מחמץ בפסח שנתרבה בו קיוהא כאילו הוא נ"ט גמור מקרי ממשו ולא טעמו. ושניהם מותרי' ד"ת ואסורי' מד"ס. הב' הוא שיטת הרמב"ם שדעתו כרש"י. רק שנתחלק עליו בפי' ממשו דס"ל דגם כשהאיסור נמחה ואינו בעין אם יש כזית בכא"פ שהוא ג' ביצים לדעתו מקרי ממשו. ואם יש ג"כ נ"ט הוא דאוריי' ובלא נ"ט הוא מד"ס. וכן טעמו ולא ממשו כגון שאין כזית בג' ביצים הוא מדרבנן. הג' הוא שיטת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן דס"ל ג"כ כוותי' דהרמב"ם בפי' טעמו וממשו רק דס"ל לדינא דגם טעמו ולא ממשו אסור ד"ת אלא שאין לוקין עליו ובממשו ולא טעמו מודו לי' דמותר ד"ת. וגם בממשו ולא טעמו דאין לוקין עליו אא"כ אכל כל הפרס שממילא אכל כזית בעין. הד' שיטת ר' חיים כהן דס"ל ג"כ כוותיהו רק דהוסיף עוד לומר דכל היכא שיש כזית בכא"פ נהפך ההיתר להיו' איסור אם יש ג"כ נ"ט וכל כזית מן התערובו' נחשב כגופי' של הנתערב להקל בין להחמיר. ה' שיטת ר"ת והרא"ש והטור דס"ל שגם בטעמו ולא ממשו בלבד ואפי' טעם גרוע כגון ששרה ביין ונבלע בהם טעם יין נהפך ההיתר להיו' איסור ולוקה על כל כזית ממנו כנ"ל. ופסק הפר"ח כדעת הג' שהיא שיטת הראב"ד וסיעתו שהיא ממוצעת בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרח"כ. דהיינו דס"ל כמר הוא רמב"ם בחדא לענין שאין לו' אלא כשאוכל כל הפרס אבל לא שנהפך ההיתר לאיסור . גדול מאד סמך על דעת הרמב"ם כמשי"ת ובהפסד מועט חשש גם לסברת ר"ת ורא"ש טור ובהפסד מרובה פסק כדעת רח"כ. כי הנה בחמץ בפסח נוסף עוד לאו דכל מחמצת כו' ולפום רהיטא דש"ס משמע דלא אתי' אלא אליבא דר' אליעזר שחייב גם בפחות מכא"פ וזהו הפוסקים כר"א אמנם הרי"ף ורמב"ם פסקו כרבנן דלא מיחייב אלא בכזית בכא"פ ולפיכך פטור בכותח משום דלית בי' ע"י טיבול כבאכ"פ ואי קאכלא בעינא בטלה דעתו כו' ולדעתם גם ע"י טיבול עוברי' עליו בלאו ע"י ריבוי דכל מחמצת. משא"כ בשארי איסורי' כיוצא בו שאינו אלא קיוהא דהוי ממשו ולא טעמו. אבל להאומרי' דטעם כעיקר דאורייתא שהם ג' שיטות האחרונים א"כ גם בפחות מכא"פ הגם שאין לאו באכילתו מ"מ כיון שאסור ד"ת באכילה י"ל דלענין ב"י וב"י יש ג"כ לאו כמ"ש הרמ"ך והכ"מ וכוותייהו סתם רבינו ר"ס תמ"ב. ודיעבד סמך ארמב"ם וסיעתו כיון שחמץ שעבר עליו הפסח הוא דרבנן וגם יש בו הפסד גדול מאוד וגם זו להנאה ולכן כשרצה ללמוד ממנו לענין שארי איסורי' יש לדקדק הטיב.