א

סימן רפא

שאלה. בצלים שבלועים מבשר ובישלם בקדרה מליאה חלב ויש ס' נגד הבצלים או נגד הבשר הבלוע בהם. אם ידוע כמה בלוע שאז החלב מותר כמ"ש בשו"ע סי' צ"ד ס"ו. מה דין הבצלים אם מותרים הם או לא. כי ראינו מחלוקת בזה. שמהר"ם לובלין בתשובה סי' כ"ז התירם. וכ"ד הט"ז סי' צ"ו. והש"ך בסי' צ"ד סקכ"ג וכ"ד הפר"ח. והכו"פ סי' צ"ד ס"ק י"ז הסכים דהבצלים אסורים. וכן בתויק"ו סי' הנ"ל וסי' ק"ו הסכים שיש לאסור אותם. ולכן צריך לברר הלכה כמי:

תשובה. הנה הכו"פ והתורת יקותיאל המחמירים לא מטעם אחד החמירו בזה. ולא מר ס"ל כמר. כי הכו"פ טעמו משום שהבשר שבבצלים נעשה נבילה ואין לומר דהקדירה מפליט מן הבצלים. דהא קיי"ל אפשר לסוחטו אסור בסי' ק"ו. עכ"ד בפליתי סק"ח. ופי' דבריו הוא אף דבאמת הרוטב שבקדרה מפליט טעם הבשר מן הבצלים עד שנתפשט בכל הקדרה בשוה. ואין בו בנ"ט בבצלים (כמו שהי' תחלה שהי' נ"ט בהם) כמו שאינו נ"ט בכל הקדרה שלפיכך החלב שבקדרה מותר. מ"מ כיון שפעם א' נ"נ מיד שנכנס החלב לשם טרם שהפליטו לגמרי שוב אינו יוצא מאיסורו. אפי' לא נשאר בהו רק טעם משהו אם לא שהי' מפליטו לגמרי וזה א"א וכמ"ש מזה בסי' ק"ו לדעת הרשב"א וש"ע שם. אמנם התויק"ו לא ס"ל להא. כי אם היה ברור שנפלט הבשר מן הבצלים עד שאינו נ"ט בבצלים כמו שאינו נ"ט בכל הקדרה הי' מותר. אלא שחושש שמא אינו נפלט כ"כ ונשאר עדיין נ"ט בבצלים. וחשש הוא לדעת הרשב"א ושו"ע סי' ק"ו ע"ש:

והנך רואה בעליל שחולק על הכו"פ בזה. שאם ברור לנו שלא נשאר בנ"ט הי' הבצלים מותרים. ולא ס"ל כלל דנ"נ הבשר שבבצלים. וטעם מחלקותן הוא ע"פ מ"ש בתה"ד סי' קפ"ג שהיתר הנבלע מן הקדרה בכף או בבצלים בלועים מאיסור לא נ"נ (או מבשר והקדרה חולבת לא נ"נ) וס"ל להכו"פ דדוקא ההיתר שנבלע עתה הוא דלא נעשה נבילה לפי שיצטרף בכל מה שבקדרה. לפי שהוא נמשך משם ויש בהן ס' נגד איסור הבלוע (או נגד הבשר) שבבצלים. אבל מה שבלוע בבצלים. אם הוא היתר עד"מ כגון בשר נאסר מן ההיתר שנבלע בו מן הקדרה כגון חלב ונעשה נבילה. ומכיון שנ"נ שוב אינו יוצא מאיסורו אפי' אם נשאר רק משהו בהבצלים כנ"ל. והתויק"ו נראה שאינו מחלק בכך. וס"ל דכשם שההיתר הנבלע עתה לא נ"נ כך גם הבשר לא נ"נ. פי' שהבשר שבבצלים מיד שהחלב מן הקדירה מגיע לו ע"י רתיחות הקדרה הרי הוא כאלו נתחבר לכל הקדרה מתבטל במיעוטו כיון שאין בו ס' נגד מה שבקדרה. ונעשה היתר גמור ולא נקרא עליו שם נבילה מעולם. ודבריו נראי' יותר לכאו'. כי זה דומה לטפת חלב שנפלה לחתיכה שבקדרה שאם החתיכה תוך הרוטב הרי כל הקדרה מצטרף לבטלה. אפי' שהאיסור מתפשט תחלה בתוך החתיכה כגון שמקצתה חוץ לרוטב. ולא נאמר שנעשה אותה הטפה בלוע נבילה. (וכן קצת החתיכה עצמה שחוץ לרוטב) ולא יהיה החתיכה ניתרת עוד לפ"ד הכו"פ. ואנן לא קיי"ל הכי בסי' צ"ב ס"ב כי העיקר שם כדעת ר"י וסייעתו כמ"ש הש"ך שם ס"ג. ואף לרש"י שם הוא מטעמא אחרינא דס"ל דאין מוליך הבליעה בכל הקדרה כשמקצתה חוץ לרוטב כמ"ש הש"ך סק"ו. הא אם הי' מוליך הבליעה הי' גם החתיכה מותרת ולא אמרינן שחתיכה נעשה נבילה. והטעם כי כשהגיעה החלב לחתיכה אף שאין בה ס' והי' ראוי להאסר מיד. מ"מ כיון שסוף טפה זו להתפשט בכל החתיכות ומעתה התחיל מעשה ההתפשטות כי קדירה זו רותחת היא ובודאי תתפשט. רואין אנו כל הקדרה כאלו הוא דבר אחד ממש. והטפה הגיעה לראשיתה ותגיע לאחריתה ואין לאסור ראשיתה מצד שאין שם ס'. כיון שעם האחרונה יהי' ס'. דאל"כ אף בחתיכה אחת ויש בה ס' תאסר חלק העליון ממנה. ואנן תנן אם יש בה באותה חתיכה בנ"ט אסורה. הא אם אין בה בנ"ט אף שהחלק העליון מקום שנפלה הטפה יש בה בנ"ט מותרת. כי כל מה שסופו להעשות כדבר אחד הוא כאלו נעשה. (וזה מוכרח בכמה מקומות כמו בדם האברים שפירש ממקום למקום אסור בסי' ס"ז ס"א. ואעפ"כ מהני מליחה בסי' ס"ט ולצלי סי' ע'. ולא נאמר מיד כשיגיע הדם ופירש ממקום למקום נאסר אותו המקום. א"ו כל דרך הילוכו לא אסרה תורה לפי שמעתה סופו לצאת. וכן שחיטה לא הי' ראוי להועיל כי מיד ששחט הוושט טרם ששחט רובו ואין כאן שחיטה הרי ניקב הוושט וטריפה. א"ו כיון שסופו לשחוט אין ההתחלה אוסרתו ואין החתיכה נאסרת וגם הטפה עצמה מתבטלת ונעשית היתר כיון שנעשית מצורפת לכל הקדירה שיש שם ס' הרי הוא כאלו נתבטלה וכאלו נפלה בתוך הרוטב שמתבטלת והי' להיתר ואם הטפה נאסר גם החתיכה היה אסורה לסברת הכו"פ שאוסר הבצלים. ומעתה הרי היינו הך דנ"ד ממש בענין הבצלים מבשר ששם ההיתר עליהם. וכאשר החלב שבקדרה מגיע אליהם ע"י הרתיחה. הרי טעם הבשר זה הולך על החלב ומצטרף עם כל הקדרה ואע"פ שבתחלה לא הגיע אליו ס' פעמים בב"א כמותו עד שיתבטל. ה"ז כמו שהגיע למקצת החתיכה שברוטב שאינו נאסר עי"ז כיון שסופו להתפשט בכולן כנ"ל. ונקרא עליו שם היתר ממש ולא שייך כאן נ"נ ורואה אני הדברים ק"ו. ומה התם שהטפה מחוברת לחתיכה בשר והחתיכה לרוטב והטפה היה לאסור מן החתיכה עצמה שהוא בשר ואעפ"כ אינה נאסרת מצד חיבור הבשר להרוטב מגין הרוטב עד שלא נקרא שם איסור על בשר המחובר לרוטב. כ"ש בנד"ז שהבשר המובלע בבצלים אינו יכול להאסר מן הבצלים עצמן שאין בשר נאסר מן בצל כ"א מן הרוטב שיגיע לבשר. הרי כ"ש שאז מגין הרוטב על טעם הבשר המחובר ומצורף עמו ממש שלא נק' עליו שם איסור כיון שיש בו ס' נגד הבשר שבבצלים ורואים אנו כאלו נתבטל בו. ואין לומר דשאני בענין הבצלים שהבשר הי' נח בהם. ומיד כשהגיע אצלו החלב נאסר במקום מנוחתו. משא"כ בענין טפת חלב שנפל' לחתיכה שדרך הילוכו הוא ובדרך הילוכו הוא דאינו אוסר בתחלה משא"כ כשהוא נח. אין בזה די חילוק כי הרי כשהי' נח הי' היתר גמור. ומיד שהגיע אליו החלב ומתחבר אצלו ומתבטל כי צירוף זה שנתחבר לקצת מן החלב כאלו נתחבר לכל הקדרה. (ול"ד לדם שפירש ממקום למקום ונח שם שאוסר כמ"ש בסי' ס"ז. דשאני התם שמיד שנח נק' איסור אבל כאן כשנח הי' היתר). ועוד כשם שהחלב מגיע לו כך גם הוא מתעורר מיד לצאת כנגדו ולא גרע מניער וכיסה מיד לפרש"י שנח מתחילה על החתיכה. וכשניער מיד מצטרף כל הקדרה וכנ"ל. ועוד המעיין בפליתי סי' צ"ד סק"ח יראה דעיקר טעמו במה שהבשר שבבצלים נ"נ דבזה אינו מועיל טעם הצירוף עכ"ל. ר"ל דלגבי החלב הנכנס בבצל אינו נ"נ מחמת הבשר דשם כי כל מה שבקדירה מצטרף עם החלב ויש ס' נגד הבשר ולפיכך אינו נאסר. אבל לגבי בשר שבבצלים מה שייך שם צירוף שהחלב שבקדרה יצטרף עמו מ"מ הוא נאסר כי אין שייך לומר שהחלב שבקדרה יצטרף להבשר בענין שלא יאסר אותו החלב הנבלע בו דזה יתכן אם מה שבקדרה הי' בשר או מים שאז הי' ס' נגד החלב הנבלע בו עתה. משא"כ עתה שהוא חלב. זהו סברתו. ובאמת אין סברא זו מכרעת כלל. כי אדרבה גם להבשר מהני החלב שבקדרה שיצטרף עם החלב שנבלע בה בהבצל שיהי' ס' נגד הבשר שבבצל ואז מתבטל טעם הבשר שבבצל ונעשה היתר וכנ"ל באורך. וכמו שמהני להחלב שבבצל לענין שיבטל הבשר שבבצל. כך מהני להבשר שבבצל שיהי' מתבטל ולא יהי' נאסר וא"כ לא נק' שם נבילה מעולם. ול"ד לכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב (חולין דף ק"ח ע"א) שהבשר אסור ולא מהני החלב שביורה להבשר שיתבטל בס' ולא יאסר מחמת החלב הנבלע בו. דשא"ה שהרי בשר זה א"א לו להיות מתבטל ולהיות היתר כי ניכר הוא ודבר הניכר אינו מתבטל. משא"כ טעם הבשר שבבצל מתבטל ממש בהחלב כי הוא כמו לח בלח. ולא מבעי' אם השליכו הבצלים ממש לתוך החלב המרותח עד שכל הבצלים הי' מכוסה שמותר גם לשיטת רש"י דלעיל. אלא אפי' מקצתן חוץ לחלב. לרש"י אותה החתיכה אסורה ואין הקדירה מצטרף עמו. וגם כאן יש לאסור הבצלים לכאורה. אבל באמת ל"ד דהתם החתיכה היא מרותחת כשנפל הטיפה עליו ושייך לומר שנאסרת בלא סיוע הקדרה. משא"כ בנ"ד שהבצלים אינם נאסרים אלא ע"י הקדרה. א"כ ממ"נ אם מגיע ההתפשטות אליהם להאסר כך עי"ז גופא הם ניתרים כנ"ל. ועוד דהעיקר כדעת ר"י כמ"ש בש"ך סי' צ"ב סק"ד וגם רמ"א פסק כן בשאר איסורים זולת בב"ח כמ"ש ס"ד. והטעם כי בב"ח אמרי' נ"נ מדאורייתא ולפיכך חשש בזה לדעת רש"י. אבל בשאר איסורים שגם למ"ד חנ"נ הוא רק מדרבנן. ולפיכך במקצתה ברוטב סמך על הר"י דלא אמרי' חנ"נ כלל. ובנ"ד ג"כ אפי' למ"ד חנ"נ אין הבצלים אסורים רק מדרבנן מאחר שכבר נפלט האיסור מהם. רק כיון שנאסרו פעם אחת. ובשאר איסורים זולת בבשר וחלב הוא דרבנן. ואם כן גם שהבשר הבלוע בבצל נאסר ונעשה חנ"נ מדאורייתא. מכל מקום הבצל לא נ"נ מדאורייתא רק מדרבנן. וא"כ אחר שיפלוט הבשר מהבצל. א"כ האיסור של הבצל הוא מפני שנעשה פ"א ח"נ והוא רק מדרבנן. וכיון שהוא רק מדרבנן יש לסמוך בזה על דעת ר"י שמקצתה ברוטב לא אמרינן חנ"נ וכמ"ש רמ"א בהג"ה סי' צ"ב סעי' ד' כנ"ל. וגדולה מזו יש לחשוב על סברת הכו"פ גם אם נניח סברא זו שהחלב שבקדרה מהני צירופו לגבי הבשר שבבצל לענין שיהא מתבטל ואף שלא נאמר כן לפי שהוא נח (אף שבאמת זו אינה סברא כלל כנ"ל). מ"מ אין כאן סברא לאסור הבצלים דנהי שטעם הבשר שבבצל נעשה נבילה מ"מ הבצל עצמו לא נ"נ כי אצלו מהני צירוף החלב שבקדרה לענין שלא יאסור כמו דמהני לגבי החלב הנבלע בבצל. כי בצירוף החלב שבקדרה עם הבצלים יש ס' לבטל טעם הבשר שבו שנ"נ. ואף שמקצתו חוץ לרוטב מהני וכנ"ל גם אם נחשוב הבשר שבבצלים נבילה ממש כחזיר הבצל מותר. שהרי עתה נופלת בו נבילה זו בשעה שיש ס' לבטלה. כיון שהבצל מצורף עם כל הקדרה ולפיכך אחר שיפלוט הבשר ממנו הוא מותר גמור. והנה נתברר שסברת הכו"פ לאסור הבצל דחוי' הוא. מעתה נעיין בסברת התויק"ו משום שחושש שמא לא נפלט הטעם ממנו לגמרי ונשאר בה בנ"ט. וסברא זו ג"כ דחוי' היא. ממ"ש הפוסקים סי' צ"ב לדעת ר"י דמקצתה חוץ לרוטב מצטרף כל הקדרה ובטל הטפה בס'. ואמאי ניחוש שמא נשאר בהחתיכה יותר מן השאר. כיון שדבוק בו נמשך האיסור מגבו לתחתיתו. ומגגו חוץ לרוטב. ניחוש שמא נשאר שם יותר א"ו דלא חיישינן להא כלל. הלכך נקטינן דהבצלים מותרים. וכן דעת כל האחרונים בא"ח סי' תמ"ז גבי זיתים שכבשן קודם הפסח. וביחוד רבינו הקדוש בשו"ע שלו בסעי' ס'. ומ"מ צ"ע ממ"ש התוס' והרא"ש גבי כחל שבשלו עם בשר שאע"פ שיש ס' נגד הכחל. מ"מ הכחל עצמו אסור מחמת טעם בשר שנכנס בהחלב שבכחל. והרי הכחל דמי לבצלים הבלועים מבשר. ועיין בב"י סי' צ' מ"ש בזה בשם הר"ן דהאוסר משום מ"ע. אבל בשם התוס' והרא"ש לא כ"כ:

אחר שנתבאר למעלה בענין הבצלים שיש להתירם כנ"ל. כי טעם הבשר שבהם לא נ"נ. ואפי' אם נ"נ נפלט אח"כ והבצל מותר. מעתה נבא עוד לבאר דין כף חולבת שתחבו בקדרה של בשר שיש בו ס' שפסק בשו"ע סי' צ"ד שהכף אסורה ובכו"פ שם סק"ט רצה ליישב הטעם דלא מהני תחיבה זו הגעלה. משום שהבשר הבלוע בכף נ"נ וא"כ הו"ל איסור. ושוב לא יועיל הגעלה בחלב כיון דאיסורא בלע. והגעלה זו אינה הגעלה גמורה. אלא שמניח טעם קלוש כמ"ש הרשב"א. ולא מהני אלא בהתירא בלע כמו בקדשים שכל יום נעשה גיעול לחבירו עכ"ד. ומלבד שזה שכתב שהבשר שבכף נ"נ. הוא נמשך אחרי מ"ש למעלה משמו בדין הבצלים. וכבר נתבאר שם שאין זה עיקר כלל. ועוד זאת תמיה גדולה עליהם מ"ש שאין זה הגעלה גמורה לגבי הכף כמ"ש הרשב"א שמניח טעם קלוש כו' ור"ל שבישול אינה כהגעלה גמורה אלא מניחה טעם קלוש. וזו פליאה שהרשב"א בתה"א סוף בית ד' לא נתכוין במ"ש שאין זו הגעלה גמורה אלא לגבי הקדרה שצריך להגעילו ע"י שמכניסה בתוך יורה שהמים מקיפים לה מכל צד מבית ומחוץ. וע"י הבישול שהמים אינם רק מבפנים ולא עביד לה גדנפא אינה הגעלה גמורה. אבל בכף שמכניסין אותה בתוך הקדרה המרותחת ה"ז הגעלה גמורה. ומעתה אפילו אם נאמר שהבשר שבכף נעשה נבילה מ"מ היה ראוי לחשוב זה לה להגעלה דמהני אפילו לכלים בלועים מנבילה ממש. ובכל המשקים מהני הגעלה בדיעבד כמ"ש בא"ח סי' תנ"ב: